במוצאי שבת, 1 באפריל 2023, הוקפץ ניר אלבורו, לוחם בגדוד שקד של גבעתי, יחד עם חבריו, לעיירה בית־אוּמר באזור חברון, כדי לאבטח ציר שאירעו בו הפרות סדר, יידויי אבנים ובקבוקי תבערה. אלה היו ימי הרמדאן, והגזרה הייתה חמה. אלבורו (20) והלוחמים שאיתו התמקמו בשטח פתוח שממנו אפשר לתצפת על הכביש. הוא עמד ודיבר עם המפקד שלו כשפתאום הגיחה מולם, במהירות מטורפת, מכונית ובתוכה מחבל שהגיע לבצע פיגוע דריסה. המכונית הטיחה אותו על האמר צבאי שעמד מאחוריו, ולמרות שנמחץ בין שני כלי הרכב, הוא דרך את הנשק וניסה לכוון לעבר המחבל שישב בתא הנהג, אך רגליו, שנפגעו קשה, לא היו יציבות והוא קרס על הכביש. "לא הבנתי למה נפלתי", משחזר אלבורו. "הסתכלתי על הרגליים שלי וראיתי שהן התרסקו לחלוטין. זה מפתיע, אבל לא כאב לי. זה כמו להיות תחת סמים קשים. הרגשתי שאני מרחף. אחרי שהחברים שלי חיסלו את המחבל, הם הזעיקו אמבולנס טיפול נמרץ שהיה בחפ"ק, מרחק של 400 מטר. עשו לי חוסם עורקים בשתי הרגליים ופינו אותי לבית החולים 'שערי צדק'".
באותם רגעים, חברתו, לירי אלבג, אז תלמידת כיתה י"ב, הייתה בנתב"ג, בדרך לטיול של שבועיים בארצות־הברית עם שתי חברות. היא התקשרה מהדיוטי פרי לאהובה כדי לשאול איזה בושם הוא רוצה שתקנה לו. הסלולרי של אלבורו נשאר על הכביש בזירה, ומי שענה לה היה חבר מהצוות שסיפר לה שניר פצוע קשה ונמצא בדרך לבית החולים. אלבג לא חשבה פעמיים, הודיעה להוריה שהיא לא עולה על הטיסה ונסעה ישירות לשערי צדק. "באמבולנס ביקשתי שיודיעו ללירי שנפצעתי, אבל הם היו עסוקים בלהשאיר אותי בחיים", מספר אלבורו.
צפו בסיפור של לירי וניר
הוא הגיע לבית החולים במצב קשה מאוד, שלפרקים נעשה אנוש. "הייתה לי פגיעה בעורק ראשי ברגל, שמונה שברים פתוחים בשתי הרגליים ואגן מרוסק. אמרו להוריי שינסו להציל לי את הרגליים. הכניסו אותי לניתוח של 14 שעות. שעתיים אחרי שיצאתי מהניתוח, נאלצו להכניס אותי לניתוח נוסף של שמונה שעות. הייתי מורדם ומונשם חמישה ימים. כל הזמן הזה לירי ישבה עם המשפחה. כעבור חמישה ימים העירו אותי בטיפול נמרץ, פתחתי את העיניים וראיתי אותה".
איך הגבת?
"ביקשתי ממנה כמה פעמים סליחה. היא התעצבנה ואמרה לי, 'על מה אתה מצטער?'. עניתי לה, על זה שהיא הייתה צריכה לעבור את זה. היא אמרה לי, 'הכול בסדר, אנחנו נעבור את זה ביחד'. אמרתי לה שאני חייב לה נסיעה לארצות־הברית. בהמשך המצב שלי הידרדר והיא נשארה לילות בבית החולים. כשהמצב התייצב, היא הגיעה יום־יום, אחרי בית הספר, ונשארה איתי עד הערב. גם הוריי היו צמודים אליי, ולירי הייתה לוקחת את האחים הקטנים שלי לישון אצלה בבית, מכינה להם אוכל, דואגת להם. היא נכנסה ללב של המשפחה שלי".
"לירי תמיד הגיעה אליי מלאת כוחות, אף פעם לא נשברה מולי. כל פעם שהייתי מותש מהמצב שלי, היא הייתה אומרת בקול: 'אני חזק, אני מאמין בעצמי ואני אעבור את זה', ומבקשת ממני לחזור אחריה"
הופתעת מהמסירות שלה?
"יש לנו אהבה גדולה. הייתי עושה את אותו דבר בשבילה. אנחנו זוג שאכפת לו אחד מהשני, ואכפת לו מהסביבה. גם חברים שלנו תמיד אומרים עלינו שאנחנו זוג מיוחד ובוגר. גם כשהיה לנו פחות טוב, התחזקנו מכל נפילה. ידענו שמה שיש בינינו מיוחד ושאנחנו לא מוותרים עליו".
25 ניתוחים ברגל
אלבורו נולד באילת, וכשהיה בן ארבע עבר עם משפחתו לערד. אמו מורה ומחנכת ואביו בפנסיה. הוא הבכור מבין ארבעה אחים - אחותו (18) משרתת כמדריכת כושר, אחיו בני 16 ו־13 הם תלמידי תיכןן. אלבורו הספיק לשרת בצבא שנה ושמונה חודשים בטרם נפצע. הוא הכיר את אלבג (18) כשהגדוד שלו עשה אבטחת יישובים בדרום השרון. "ישנו במועדון של מושב ירחיב שבו לירי גרה. היא הגיעה עם חברות להביא לנו פיצות וחטיפים. ירדתי משמירה וראיתי אותה. הסתכלתי לה בעיניים והיה שם משהו מיוחד. היא הייתה פשוט יפה והיה בה חן. דיברנו קצת. לא מעבר".
אז איך הפכתם לזוג?
"עשיתי לה עוקב באינסטגרם והיא החזירה לי, אבל חודשיים לא שלחתי לה הודעה. התביישתי. יום אחד הגבתי לה לסטורי ואז התחלנו לדבר. עברנו משם לווטסאפ, וקבענו דייט. באתי ברכבת לראש־העין. לירי אספה אותי, בדרך קנינו סושי, שזה מה שהיא הכי אוהבת, ונסענו לשבת בחוף הצוק. דיברנו כל הלילה".
"מגיעים לשיקום מלא חבר'ה צעירים שהלכו להם רגליים או ידיים. הם שמחים וצוחקים, מודים על זה שהם בחיים. אני לא שם, לא מגיע לי לשמוח עכשיו. כשלירי תחזור, נשמח ביחד"
כשאני שואלת אם זו האהבה הראשונה של שניהם, אלבורו מסמיק מעט, מחייך ומהנהן בראש. "מרגע שנפגשנו, לא יכולנו לעזוב אחד את השנייה. מכרתי את אופנוע השטח וקניתי אוטו כדי להיות נייד יותר. פעם בשבועיים, כשיצאתי מהצבא, היינו נפגשים. הולכים למסעדות, יושבים בחוף הים, נהנים מהביחד. שבוע לפני הפציעה לירי באה לישון אצלי בפעם הראשונה. הכרתי לה את כל החברים שלי. לירי נסיכה, מלאת חן ואהבה, היא התחברה אליהם מיד. הם קיללו אותי", הוא מספר בחיוך, "הם שאלו מאיפה מצאתי את הדבר המדהים הזה. יש לה לב מאוד גדול, תמיד אכפת לה מכולם. כל בן אדם שצריך עזרה, היא תעזור לו. יש לה חברים בכל מקום".
שמונה חודשים הם הספיקו להיות ביחד, כשהיקום העמיד את אהבתם במבחן, והם יכלו לו. ביג טיים. "עד היום עברתי קרוב ל־25 ניתוחים וצפויים לי עוד ניתוחים. הניתוח האחרון היה לפני כחודש והיה לי קשה מאוד שלירי לא לידי", אלבורו מספר. "בשבועות הראשונים המצב שלי כל הזמן הידרדר. שמו לי עורק ראשי חלופי ברגל, כי העורק שלי נמעך לגמרי. העורק החלופי הזדהם, והייתי בסכנת חיים. אחרי חודש הועברתי משערי צדק להדסה לניתוח מיוחד, לקחו שריר מהגב שלי, לכסות 30 סנטימטר של עצם חשופה. העורק הראשי המשיך לעשות בעיות. היה איזה יום שההורים נמנמו בכיסאות לידי, הם התעוררו לפנות בוקר, הבחינו שאני לא בהכרה והזעיקו את הצוות. התברר שהעורק דלף כמו ברז. עשו לי החייאה, ומשם שוב הורדמתי והונשמתי לארבעה ימים. הייתי בטיפול נמרץ עוד שלושה שבועות. בסוף עשו מעקף לעורק. שלוש פעמים חתמתי על אישור לכריתת רגל. זו עדיין אופציה".
"הייתי מורדם ומונשם חמישה ימים. כל הזמן הזה לירי ישבה לידי עם המשפחה. כעבור חמישה ימים העירו אותי בטיפול נמרץ, פתחתי את העיניים, ראיתי אותה וביקשתי כמה פעמים סליחה"
וכל הזמן הזה, לירי שם, איתו, יד ביד. "ירדתי למשקל של כמעט 50 קילו, ולירי דאגה נורא שאני אוכל. היא תמיד הגיעה אליי מלאת כוחות, אף פעם לא נשברה מולי. כל פעם שלא היה לי כוח והייתי מותש מהמצב שלי, היא הייתה אומרת בקול: 'אני חזק, אני מאמין בעצמי ואני אעבור את זה', ומבקשת ממני לחזור אחריה".
זה עזר?
"זה נתן לי כוח. כמה ימים אחרי שנפצעתי, לירי עשתה קעקוע על הזרוע עם המילה Faith (אמונה). כשהתעוררתי, היא הראתה לי את הקעקוע והתרגשתי בטירוף. לירי האמינה שנעבור את הכול".
בשבת השחורה תכנן אלבורו לבקר את לירי בנחל עוז, יחד עם אמו ואחותו, ולהביא לה את הקוסקוס של אמו שהיא כל כך אוהבת. "ערב לפני, דיברנו בווטסאפ. היא כתבה שהיא עייפה והולכת לישון. סיכמנו שנתראה למחרת והיא אמרה שהיא כל כך מחכה לראות אותי".
ואז הגיעה שבת בבוקר.
"אבא שלי העיר אותי בשש וחצי בגלל האזעקות, כדי שניכנס לממ"ד. מיד כתבתי ללירי, 'הכול בסדר? הבנתי שיש בלגן. תתקשרי הכי מהר שאפשר'. היא כתבה שהיא במיגונית. דיווחתי לה שאנחנו בממ"ד והיא כתבה לי 'יופי, נוני'. זה היה שם החיבה שהשתמשנו בו אחד לשני. כתבתי לה שהפוסט־טראומה שלי עלתה ושאני מפחד ורועד. היא כתבה לי, 'נוני, חיים, תנשום. הכול בשליטה'. אמרתי לה שאני דואג וביקשתי שתשלח לי תמונה שלה. היא שלחה לי תמונה מצחיקה שלה מהמיגונית. ב־7:30 היא כתבה לי, 'אני בסדר. שנייה, נוני, יש צעקות של לוחמים בחוץ'. כתבתי לה, 'מה זה צעקות? מה קורה?'. היא ענתה שהן מנסות להבין מה אומרים. אז התקשרתי פעם ראשונה. לירי ענתה לי, ואני לוחם - אני מזהה שזה לא רק הפצצות טילים, אלא גם יריות. אמרתי לה, 'תשמרי על עצמך, ואם צריך, תגידי לי ונבוא לקחת אותך'".
בפעם השנייה שהוא התקשר אליה, זה היה אחרי שראה את הסרטון שכל מדינת ישראל ראתה - טנדר עמוס מחבלים שנכנס לשדרות. "סיפרתי לה שיש חדירת מחבלים. שוב שמעתי יריות. שיקרתי לעצמי שהכול יהיה בסדר".
מתי הייתה התקשורת האחרונה עם לירי?
"ב־7:37 היא כתבה לי הודעה אחרונה: 'אני בסדר, בינתיים'. עניתי לה, 'את בסדר תמיד'. אחרי זה ניסיתי להתקשר והטלפון לא היה זמין. מ־8:00 בבוקר היא כבר לא קראה את ההודעות שלי. כתבתי לה, 'נוני, מה קורה?', 'לירי, תעני לי. אני מפחד, אני דואג'. 'רק תגידי שהכול בסדר'. חשבתי שפינו אותן ושהטלפון נפל או נשבר או שאולי היא מתחבאת. לא חשבתי בכיוון של הרוגים וחטופים".
סרטון בטלגרם
שעות ארוכות לא ידעו מה קורה עם לירי. "בערב כבר נטרפתי מדאגה. בעשר בלילה חבר שלח לי סרטון שהופץ בטלגרם ושאל אותי אם זו לירי. פתחתי וראיתי אותה בבירור. לירי נראתה מבוהלת מאוד. אבא שלי התקשר להורים של לירי והם אמרו לו שכבר הספיקו לראות את הסרטון.
"בשבוע הראשון לא הסכמתי לחזור לשיקום, ואח שלי ישן איתי בחדר. לא הייתי מסוגל לישון לבד. חיפשתי כל פיסת מידע. חקרתי את הטלגרם - זה פחד אלוהים, לא ידעתי מה אראה - אבל היינו חייבים לחפש אותה. אם לא הייתי פצוע, הייתי נכנס לעזה לחפש אותה. רק אחרי ארבעה ימים, כשההורים של לירי מפורקים ואף אחד מאיתנו לא יודע מה קורה איתה, הגיעו להודיע רשמית שהיא חטופה. אמא של לירי התקשרה אליי לעדכן אותי".
"כל צעד שאני עושה עם הקביים, כל מדרגה שאני עולה, זה בשביל לירי, בשביל שהיא תהיה מבסוטה עליי. אני אומר לעצמי, 'אתה חייב להיות חזק, כי כשלירי תחזור, אנחנו הולכים לטרוף את החיים"
באותו שבוע החליט אלבורו לעשות קעקוע Faith, זהה לזה שאלבג עשתה כשהוא נפצע. "זה קעקוע ראשון שלי. לירי ניסתה לשכנע אותי להתקעקע והרגשתי שאין טעם לבחור סתם קעקוע, זה משחית את הגוף. ברגע שלירי נחטפה, החלטתי שאני עושה את זה, כדי שכל פעם אסתכל עליו ואמשיך להאמין. כמו שהיא האמינה בי שאשתקם, אני מאמין בה שהיא תחזור".
אנחנו נפגשים במחלקת שיקום אורתופדי בבית החולים "שיבא", שבה הוא מאושפז כבר חצי שנה. מעל מיטתו ובמרפסת החדר תלויים פוסטרים עם תמונתה של לירי, נערה מתוקה עם כובע מצחייה וכיתוב באותיות גדולות BRING LIRI ALBAG BACK. על דלתות החדרים במחלקה תלויים דגלים של גבעתי וגולני. אלבורו מספר שיש גם הרבה פצועים מהנדסה קרבית. המדשאה הגדולה שבחזית הבניין מלאה בפצועים ובקטועי גפיים. מראה משתק. "עד 7 באוקטובר, בעיקר אושפזו איתי אנשים מבוגרים. אבל מאז, מגיעים מלא חבר'ה צעירים שהלכו להם רגליים או ידיים. הם שמחים וצוחקים, מודים על זה שהם בחיים. אני לא שם. אני גם לא מגיע לראות הופעות של אמנים שמגיעים לבית החולים. לא מגיע לי לשמוח עכשיו. כשלירי תחזור, נשמח ביחד".
כל סוף שבוע הוא משתחרר מבית החולים לחופשת התרעננות בבית. את מוצ"ש הוא חותם בכיכר החטופים. הוא ובני משפחתו, שמגיעים מערד, עומדים יחד עם משפחתה של אלבג. אמו מאיה, שנמצאת איתו בבית החולים, מוסיפה: "כל שבוע אנחנו מגיעים לכיכר ואומרים, 'זהו, זאת הפעם האחרונה. שבת הבאה לירי בבית. אנחנו במסע מתמשך ולא הגיוני שהתחיל ב־1 באפריל ועדיין לא נגמר. חשבתי שהגרוע מכול קרה לנו, אבל אלוהים החליט להראות לנו שאפשר יותר. כשניר נפצע, אבא של ניר ואני היינו המבוגרים האחראיים, לכאורה, אבל לירי הייתה מגיעה עם כוח ואנרגיה ומשפטי חיזוק, שהרימו את כולנו. אני מקווה שעכשיו לירי מצליחה לשנן לעצמה את משפטי החוזק האלה. היא ילדה מקסימה וטובה. עצוב לי. זוג צעיר, מה הוא רוצה? לטייל, ללכת לאכול, ליהנות. הם עוד לא התחילו את החיים".
ניר: "אנחנו מרגישים שחזרנו לנקודת ההתחלה וגרוע יותר. לאחרונה קיבלנו אות חיים ממנה ואני מנסה לא לחשוב על התרחישים הגרועים, להתמלא בתקווה, אבל קשה לי מאוד. המדינה הפקירה אותנו. מתמחרים את האנשים שנמצאים בפנים. צריך להוציא את החטופים בכל מחיר. למה ילדה בת 18 צריכה לעבור את מה שהיא עוברת?".
מה היית רוצה שלירי תדע?
"שאני אוהב אותה, שאני מתגעגע אליה ושאין רגע שאנחנו לא נלחמים בשבילה ועושים הכול כדי להחזיר אותה. לפני שבועיים הכנסנו ספר תורה לחדר שלה ועשינו תפילה מיוחדת שתחזור. הפכנו למשפחה אחת - אלבורו־אלבג".
אתה מדמיין את היום שבו היא חוזרת?
"בטח. אני רץ אליה בלי הקביים, מחבק ולא עוזב לשנייה. כל צעד שאני עושה עם הקביים, כל מדרגה שאני עולה, זה בשביל לירי, בשביל שהיא תהיה מבסוטה עליי. אני אומר לעצמי, 'אתה חייב להיות חזק, כי כשלירי תחזור, אנחנו הולכים לטרוף את החיים".
