קרן מונדר כותבת לאביה אברהם ולאחיה רועי (רויו) ז"ל שנרצחו
קרן מונדר (54) מכפר־סבא, מורה להתעמלות ומאמנת כדורעף, נחטפה מבית הוריה בקיבוץ ניר־עוז עם בנה אוהד ועם הוריה. שוחררה עם אמה, רותי, ובנה לאחר 50 יום. אחיה, רועי, נרצח ב־7 באוקטובר מול ביתו הבוער. אביה אברהם נרצח בשבי אחרי ששהה בתת־תנאים במנהרות ועבר עינויי גוף ונפש.
אבא ורויו,
תמיד השתדלתי להיות עבורכם הבת והאחות הכי טובה, כנראה גם מתוך ההבנה איזה וכמה התמודדויות היו לכל אחד מכם בחייכם. הרגישות שלי כלפיכם עודדה אתכם, אבל לא באמת שחררה את הפצע שלכם, האישי. את הפצע הזה נשאתם איתכם לכל מקום.
כעת אני מרגישה לפעמים כמוכם. למרות שאני עטופה בים של אהבה ודאגה, אני כל כך לבד עם הכאב והצער שלי. אני כואבת את הסתלקותכם מחיי תוך פחות משנה, במחדל הגדול בתולדות עמנו, את ההפקרות המתמשכת ואת הדרך האכזרית והאיומה.
אבא, הלב שלי נשבר מול המחשבה על החודשים שהיית צריך להעביר במנהרות עלובות, בתת־תנאים, בלעדינו, בחוסר אונים של דיכוי ורמיסת האנושיות. על אף כל זאת, אבא, ממרום שנותיך ולמרות מצבך הבריאותי, החזקת מעמד בשבי במשך חודשים, עד שנותק הקשר והגיע הסוף המר שלך ושלנו.
לקחתי ממך את החיבוקים החמים, את האפצ'ים הגדולים, את אהבתך לשירה עברית, את שמירת המרחק מהרכב שלפניי, את תשומת הלב, במיוחד כשאני יוצאת לעקיפה, את המבט ימינה לקו הצהוב כשרכב מסנוור מגיע מולי בכביש. אני יודעת שהיית רוצה לחסוך ממני, אבל הורשת לי גם את הלחץ והדאגה ולפעמים אף את המחשבה המחמירה כלפי עצמי.
תודה ענקית, אבא, על הסבא שהיית לאוהד. עד הקורונה יום בשבוע היית מגיע עם סבתא ברכבת אלינו, מתמוגג מכל מילה או בדיחה שיוצאת לו מהפה, מקריא לו סיפורים ושר לו שירים, משחק בסבלנות שוב ושוב את אותו המשחק מבלי להתעייף. גם כשכבר ההליכה והעיניים הקשו עליך, היה לך חשוב הקשר איתו והיית מוכן ומזומן להיות שם בשבילו – להעשיר את שפתו, לפתוח איתו אטלס או לפתור איתו תשבץ. הייתם צופים ביחד בכדורגל, נוסעים בקלנועית ברחבי הקיבוץ ומתענגים ביחד על גלידה. איזה אושר גדול הוא הביא לך, הנכד הזה, ואיזו גאווה הוא הסב לך. בכל תמונה שלו היית משוויץ לכולם, מכל משפט חכם התמלאת בנחת.
עבר חודש מאז הוחזרה גופתך ואיחדנו אתכם, אבא ורויו, כשנקברתם בניר־עוז.
7 צפייה בגלריה
רועי מונדר (מימין) ואברהם מונדר עם נכדו אוהד. "אף אחד לא יטאטא את המחדל שהוביל לרצח שלכם"
(צילום: אלבום פרטי)
עכשיו אתם יחד ולחוד ואצלי הכול סוער בפנים, מעיק ומכביד. השבת השחורה שלנו הפכה לעוד תאריך נוראי בתולדות עמנו, וחשוב לי ששמכם לא יישאר רק על המצבה אלא בלבבות של אלו שהכרתם ושל אחרים. שאף אחד לא יטאטא את המחדל שהוביל לרצח שלכם. אנחנו נמשיך לשאת אתכם איתנו לכל מקום באהבה ולהתגעגע.
בתקופה המטלטלת הזו אני חשה מותשת ועמוסה. בתוך השבר, אני מתכנסת עם זיכרונכם יותר ויותר. מביטה בכם ובי, ומצליחה לבכות את חסרונכם, את האובדן שלי האישי בתוך הכאב המשפחתי הלאומי. רויו ואבא, חשוב לי שתדעו שאני עושה מאמצים לחזור לשגרה ואתם מלווים אותי. הזיכרון שלכם מביא עמו געגוע ועצבות וגם מנכיח את השורשים שלי, את הקשר שלי איתכם ואת החוויות המשותפות שלעד אתרפק ואודה עליהן. אחרי שכמעט ולא היינו פה, משפחה קטנה שלמה, אז אנחנו פה! היה לנו הרבה מזל נוכח המציאות העגומה. אני אחפש את הכוחות שלי בהדרגה לזכור ולהזכיר.
נעם חורב כתב: "יש דברים שעליהם, כנראה, לא אתגבר כבר לעולם, לא משנה מה יגידו כולם... יש דברים שעליהם, לא אתגבר לעולם, רק אלמד איך לחיות בכאב, לצידם".
מתגעגעת, קרן
יפה אדר כותבת לנכד שלה, תמיר ז"ל
יפה אדר (86) נחטפה מביתה בקיבוץ ניר־עוז ושוחררה כעבור 49 יום. נכדה, תמיר, נרצח ב־7 באוקטובר וגופתו נמצאת בעזה.
תמירי נכדי הבכור,
זוכרת את הרגע שבו הפכת אותי לסבתא לראשונה. היה זה יום שישי, אמא שלך הייתה כבר בחודש תשיעי והיינו יחד בתורנות שמירה בקיבוץ. לאמך התחילו צירים, ואבא שלך לקח אותה לבית החולים סורוקה. אחרי כמה שעות הגיע הטלפון "נולד לך נכד בכור". התרגשות הציפה את כל כולי.
חיינו יחד את חיינו בקיבוץ ניר־עוז. זכיתי לצפות בך לאורך השנים, להתבונן בגבר שהפכת להיות. באיש אוהב האדם והאדמה שהיית. בנישואיך להדס ובהפיכתך לאב לאסף ונטע.
כשגדלת, חלקנו את אהבתנו לכדורסל ובמיוחד למכבי תל־אביב. בימי חמישי היינו צופים יחד במשחקים, שותים בירה וחוגגים יחד כל ניצחון. כמה אהבתי את הזמן המשותף הזה שלנו.
באיזשהו שלב החיים נהיו חזקים מאיתנו, וערבי חמישי של כדורסל הלכו ופחתו עד שהפסקנו לקיים אותם.
מצטערת שלא התעקשתי יותר, שוויתרתי, שלא נלחמתי. מתבוססת במחשבה על כל מה שהייתי עוד רוצה להספיק איתך. כל כך הייתי רוצה עוד הזדמנות לקרב אותך אליי.
תמירי, אתה שילמת את המחיר הכבד ביותר שיכול אדם לשלם. נחטפת בעת שהגנת על הבית, המשפחה והקהילה שכל כך אהבת, ונרצחת. אני נשארתי עם כאב על הקשר שפספסנו עם השנים, וגעגוע כל כך עמוק.
מאמינה שידעת שאני אוהבת אותך ואולי זו נחמה פורתא.
בשבי דאגתי נורא לכל המשפחה. כשנחטפתי, שמעתי וראיתי את המוני המחבלים ממלאים את הקיבוץ ואת הקריאות הנואשות לעזרה.
ידעתי שאתה בכיתת הכוננות ולא ידעתי מה עלה בגורלך. ליבי נשבר מהבשורה על מותך, והמחשבה האם נזכה אי פעם שתחזור לקבורה באדמת ישראל מלווה אותי יום־יום.
אוהבת אותך ומצטערת,
סבתא יפה
מרגלית מוזס כותבת לילדיה
מרגלית מוזס (79) נחטפה מביתה בקיבוץ ניר־עוז ושוחררה לאחר 49 ימים. את המכתב הזה כתבה בעודה בשבי. בעלה לשעבר, גדי, עדיין שם.
14.10.23
לילדיי האהובים שלומות!
כבר עברו מספר ימים מאז נחטפתי. אני לא יודעת מה קרה לכם ומה קרה עם מורן, רוני ונועם. אני מקווה שהן בסדר ושלא נפגעו בפריצה של החמאסניקים לניר־עוז. אני באופן כללי בסדר. לא פגעו בי פיזית, אבל אני נמצאת במנהרות, שלוש קומות מתחת לאדמה. יש לנו במנהרה מאוורר אחד שמזיז את האוויר, ואיתו קל יותר לנשום. לצערי, בן עוולה אחד לקח ממני את מכשיר הנשימה שהבאתי, וגם את משקפי הראייה. אני לא מצליחה לישון בלילה בלי המכשיר. מדי פעם, במשך היום, אני מצליחה לנמנם קצת.
ביחד איתי בחדרון נמצאים עוד חבר׳ה מניר־עוז. כולם דואגים למשפחות וממה שקורה בקיבוץ. לא ברור לנו מה המצב.
לו יכולתם לקבל את מכתבי, הייתי רוצה לבקש מעודד שיקפוץ לפחות פעם בשבוע להשקות את העציצים ואת גינתי האהובה. לו יכולתם לקבל את מכתבי הייתי שמחה לדעת מה קורה עם מורני. אני ממש מודאגת.
אני מנסה לדבר עם החמאסניקים, ששומרים עלינו, מעט בערבית, מעט באנגלית. כמעט לכל שאלה שמתחילה במילה "למה?" הם עונים, ״כי ככה כתוב בקוראן״ ו״מוחמד אמר״. ממש שומעים שהם מגיל ינקות מולעטים במילים של ״את ישראל שלנו אתם כבשתם״. ושוב ״מוחמד אמר״.
אני משתדלת להעביר את זמני בלעזור למי שצריך ולשיר כל מיני שירים בעברית. כדי לדעת מושגי זמן אני מבקשת מהחמאסניקים לראות את השעון שעל היד שלהם. שמעתי מהאנשים במנהרה שבניר־עוז יש בתים שרופים. אני מקווה שלא יותר מדי!
תגידו, איך מסבירים בארץ את מה שקרה לנו?!
מקווה שיהיו חילופי שבויים בקרוב ואשוב לפגוש את כולכם.
חיבוקים ונשיקות לכם ולכל הנכדים.
אוהבת, אמא
מירב טל כותבת לאבא שלה, בנימין (בנג׳ו) קצוני ז״ל
מירב טל (53) מראשון־לציון, בעלת בוטיק, נחטפה מקיבוץ ניר־עוז לעזה עם בן זוגה בפרק ב', יאיר (יאיא) יעקב, ושניים משלושת בניו, אור ויגיל. היא והבנים שוחררו לאחר 53 יום. יאיר יעקב נרצח ב־7 באוקטובר, וגופתו נמצאת בשבי חמאס.
אבא,
מזל שנפטרת עשרה חודשים לפני המלחמה, כי היית משתגע.
כל החיים נלחמת במלחמות ורצת לבד, בטח אם היית בחיים היית רץ להציל אותי דבר ראשון, למרות שבשנים האחרונות לא היית מסוגל פיזית. אבל כמו שאני זוכרת אותך, היית מציל את כל העולם כי נשק יש לך, היית צייד כל חייך. אני בטוחה שהיית מגיע עם חברים ומציל אותי.
אבא יקר שלי, היית הגיבור שלי. אני זוכרת שכשהייתי בת עשר היינו בים, ומישהו מאוד גבוה נכנס למערבולת והתחיל לטבוע. כל החוף עמד והסתכל ולאף אחד לא היה אומץ להיכנס. זרקת אליי את הסיגריות והמצית בלי להגיד מילה ונכנסת למים. הוצאת אותו מהמערבולת, למרות שלא היית גבוה כמוהו. אמא צרחה בחוץ שמישהו יעזור לך ואף אחד לא עזר לך, אבל הצלת אותו.
אבא, בבוקר של 7 באוקטובר היינו בניר־עוז עם יאיא. חגגנו שם את שמחת תורה. בשעה שש וחצי נשמעה אזעקה ורצנו לממ״ד. תוך כמה דקות שמענו מחבלים בקיבוץ וצעקות בחוץ לעזרה. כמוך, יאיא רץ לתת עזרה. הוא חזר מהר מאוד והמחבלים כולם היו אחריו. ירו לנו בבית ובדלת, שמו מטען חבלה ופוצצו את הדלת. יאיא נפצע, ואותי, אבא, לקחו לעזה על אופנוע.
כשהייתי בשבי חשבתי עליך. החזיקה אותי החשיבה שלך, החינוך שלך. זכרתי שלימדת אותי להסתדר בשכונה שלנו בחולון כילדה מול בנים. אם הרביצו לי, לא הסכמת שאבוא לבכות ואמרת 'תלמדי להסתדר, תחזירי להם'. הילדים היו קוראים לי ג׳ינג׳ית קלבאסה, ואני הייתי נלחמת. הרוח החזקה שלך, אבא, גרמה לי לא להישבר ולחשוב שאלה שמציקים לי הם טיפשים ולא ישברו אותי.
היית גיבור אמיתי עם חוש הומור מיוחד, ובזכות הערכים שלך – שרדתי את השבי.
כששוחררתי בעסקה בתחילת המלחמה, ב־28 בנובמבר, שמחתי שאתה לא רואה מה קרה לנו ומה קרה לקיבוץ. אני שמחה שאתה לא יודע שיאיא נרצח ושהילדים נחטפו והיו בשבי.
תודה, אבא, על מי שהיית עבורי.
אופליה רויטמן כותבת לד״ר איתי פסח שבנה את מערך הטיפול בשבויים בתל השומר
אופליה רויטמן (78), אשת חינוך, אמא לשלושה וסבתא לתשעה, נחטפה מביתה בקיבוץ ניר־עוז ושוחררה כעבור 53 יום.
שנה עברה מאז שנחטפתי מביתי בקיבוץ ניר־עוז. במשך 53 יום היייתי פצועה, בודדה, מפוחדת, חרדה, רעבה. הייתי בגיהינום.
כשחטפו אותי מביתי ירו בי. הייתי פצועה ומדממת. כשהגעתי למנהרה קיבל אותי רופא שאמר
שביהודים הוא לא מטפל. אנשי הג'יהאד חייבו אותו לנתח אותי ולאחר מכן עברתי לבית שבו שהיתי 49 יום, ואז העבירו אותי לבית חולים שבו החזיקו בחטופים עד לשובם הביתה.
בית חולים, שאמור להיות מקום של טיפול, הפך למקום מסוכן שבו מחביאים חטופים או רוצחים אותם. בית כלא. טיפול רפואי לא קיבלנו שם.
אני כותבת לך היום על מנת לספר לך שיש רגעים שאי־אפשר לשכוח. רגע כזה היה כשהשתחררתי מהשבי והגעתי לתל השומר בשעות הקטנות של הלילה.
קשה לתאר במילים את התחושות שהציפו אותי ברגע שהגעתי לפתח בית החולים, קיבלתי חיבוק חם ושמעתי את המשפט, 'אופליה, טוב שבאת הביתה!'.
היום אני יודעת שהצוות שטיפל בי מורכב מרופאים, אחיות, פסיכולוגים ועובדים סוציאליים מכל מיני מחלקות. מערך שלם הוקם על ידך על מנת לטפל בשבים, וזה נראה כמו צוות מיומן שעובד שנים יחד.
אני חושבת שצוות כזה יכול לקום אך ורק במקום שמנוהל על ידי אדם עם ערכים של אהבת אדם ורצון להציל כל נפש. הרגשתי שהגעתי למקום שבו רופא הוא רופא ויטפל בכל אדם אשר זקוק לעזרה, ללא קשר למין או דת. הרופאים והאחיות שפגשתי הפכו עבורי לסמלים של תקווה ואמונה, וסייעו לי לשוב ולחיות חיים מלאים.
אני רוצה שתדעו שהמאמצים שלכם לא נשכחים, וההשפעה שלכם על חיי עצומה. אני מאחלת לכם ולצוות שלכם שתהיו שם עבור עוד 101 חטופים שצריכים לחזור הביתה, שתמשיכו להיות מקור של השראה והצלה עבור רבים אחרים, כפי שהייתם עבורי.
