ברכות. איך התבשרת על קבלת הפרס?
"יואל ליבה, מראשי אמ"י, התקשר והזמין אותי לטקס, שהיה אמור להתקיים בחודש נובמבר ונדחה בעקבות המלחמה. התרגשתי מאוד לקבל תודה כזאת על קריירה של יותר מ־60 שנה. אני מודה ליו"רית אמ"י, יונה אליאן, שפרגנה לי את הפרס, שאגב, בא לי די בהפתעה. לא ציפיתי, אבל אני ממש שמחה".
מי הראשון שבישרת לו?
"כמובן לבעלי, ד"ר בן ציון אפפלדרפר. אמרו לי לא לספר לאף אחד, במיוחד אחרי שהטקס נדחה, אבל לא התאפקתי. כשזה סוף־סוף התפרסם קיבלתי המון תגובות וברכות, והכי התרגשתי מהברכה של הנכד שלי, אורי אלכסנדרוביץ', שהולך בדרכי ואני גאה בו מאוד.
"הוא לומד במגמת תיאטרון בתיכון בליך ועומד לשרת בתיאטרון צה"ל, שאותו ייסדתי יחד עם הבמאי והמפיק שאול ביבר ז"ל".
היית אז צעירה מאוד.
"הפריצה שלי הייתה עוד לפני הצבא, בסרט 'מרגו שלי' שביים מנחם גולן. כשהתגייסתי לצה"ל אמרתי לשאול, 'בוא נעשה תיאטרון צבאי', וככה התחלנו. אף אחד לא יודע שזה היה רעיון שלי ושאני הייתי השחקנית הצבאית הראשונה".
עם קריירה ארוכה וכל כך מוצלחת, מה היית מגדירה כתפקיד חייך?
"את כל תפקידיי אהבתי ואני לא רוצה לקפח אף אחד. האמת היא שהסתכלתי היום בוויקיפדיה כדי להיות מוכנה לשיחה הזאת, ופתאום ראיתי כל כך הרבה עשייה, אני עוד זכיתי לשחק עם חנה רובינא. השתתפתי בין היתר בסרטים 'אני אוהב אותך רוזה', 'סלומוניקו', 'משפחת צנעני', 'בדרנית בחצות', אבל אם אני צריכה לבחור תפקידים משמעותיים, זה יהיה קודם כול בסרט 'מרגו שלי' ובהמשך בסדרה 'טירונות' של האחים ברבש, שבה גילמתי אישה מוכה שבנה החייל הורג את אביו. ב־2006 שיחקתי בסרט 'אביבה אהובתי' של שמי זרחין, שאני אוהבת מאוד. ב־2009 זכיתי בפרס אופיר על התפקיד שעשיתי בסרט 'סיפור גדול', וב־2014 שיחקתי חולת אלצהיימר בסרט 'מיתה טובה' לצד זאב רווח".
"בשנים האחרונות אני מפסלת. תרמתי את אחד הפסלים שלי למשרד החוץ הבולגרי, כדי להודות על היחס ליהודים ולמשפחתי בשואה"
פרס מפעל חיים נתפס כסוג של סיכום קריירה. איך את מרגישה עם זה?
"בשבילי זו רק ההתחלה (צוחקת). לאחרונה התחלתי לעשות תיאטרון קריאה עם הנובלה שכתבתי 'מלכת הבית בממלכת הבדידות', על בדידותה של דוורית שמסתובבת ברחובות ומחלקת מכתבים. יש לי חלום לעשות מזה סרט, ואולי זה עוד יקרה. בשנים האחרונות אני גם מפסלת. פסלים רבים שלי מוצבים במוזיאונים בבולגריה, ואפילו קיבלתי שם פרס ראשון בביאנלה במוזיאון להומור וסאטירה על הפסל 'הבלרינה השמנה'. אני אומנית ידועה בבולגריה".
למה דווקא בבולגריה?
"אני ילידת בולגריה ורציתי להודות להם על היחס שלהם ליהודים בתקופת השואה. הגברים היהודים, ואבא שלי ביניהם, נשלחו לעבודת פרך, וכל החיים שמעתי מהוריי איך העם הבולגרי והמלך הבולגרי הצילו אותם. כאות תודה תרמתי פסל ברונזה ענק בשם 'רעות', המציג שתי דמויות חבוקות עם שורשים משותפים - שמסמל את הידידות בין שתי המדינות. הפסל מוצב במשרד החוץ הבולגרי".
מה שלומך בימים אלה?
"הבריאות בסדר, אני מתעמלת ושוחה, אבל סובלת כמו כולם ממה שאני רואה מסביבי. אני מחכה יחד עם כל עם ישראל שכל החטופים יחזרו הביתה. אין ספק שאלה ימים חשוכים למדינה שלנו, ואני כל כך שמחה על טיפת האור שנכנסה לחיי - פרס מפעל חיים".
