האוטו התגלגל צפונה, מרחק שעה וחצי ממקום מגוריי. לפני שבועיים הכרתי בטינדר את יוחאי (35 + שלושה ילדים), נישואים פתוחים כבר שלוש שנים.
מעבר לסטטוס הפתוח, יוחאי שונה ממני בכל דבר. הוא חקלאי שמגדל אבוקדו ואפרסקים בצפון. הטינדר שידך בינינו למרות המרחק הגדול. בהתחלה היה נראה שאין היתכנות ללונג דיסטנס ריליישנשיפ, אבל ברגע של סקרנות החלטנו להחליף תמונות בטלגרם. בתמונות הראשונות ששלח לי, יוחאי צילם את האפרסק הראשון שקטף העונה. תהיתי אם הוא מנסה לשלוח לי מסר שהוא מעוניין לקטוף לי את התחת. "מזל שאתה לא מגדל חצילים", התבדחתי ובאותו רגע התחלנו לדבר כאילו הכרנו שנים. כך מצאתי את עצמי, פוליאמורית פרברים בורגנית, מדברת עם גבר שחי חיים שונים ממני ב־180 מעלות.
היפי מהצפון ובורגנית מהשרון, קווים לדמותם. הילדים של יוחאי מסתובבים בדיונות יחפים, נטולי כל חרדת לכלוך. כשיש להם חום, הם מטופלים בכפית שמן שהושרה בו שום או זנגביל. אצלי הילדים מסתובבים ברחובות הולנדיים בנעלי אייר ג'ורדן ומקבלים נורופן כשהם מתלוננים על שריר תפוס ברגל. יוחאי חי בבית שבו בנה את כל הרהיטים והאלמנטים מעץ, כי לפני שהיה חקלאי עסק בנגרות. אני מזמינה חשמלאי שיחליף לי נורות במטבח. ליוחאי יש טנדר מוברש שפריצים של בוץ. לי יש מיניוואן עם מסכי מולטימדיה לנסיעות שקטות. יוחאי חוטא פעם בשבוע בפלאפל מעולה. אני מכינה סביצ'ה דג לבן עם פרי העונה. בשיחת הטלפון הראשונה שלנו, יוחאי היה צריך לעצור ולתת הוראות בתאילנדית לפועלים שלו. אני הייתי צריכה לעצור את השיחה ולהרגיע את הקטנה שאנחנו לא מאחרות לחוג היפ־הופ. ובכל זאת, למרות ואף על פי כן, החיבור היה כל כך טבעי. מתחת לכל השכבות הסוציו־אקונומיות, השכבות הגיאוגרפיות, שכבות הבגדים והחיצוניות, היה שם חיבור בין שני אנשים נטולי שיפוטיות שפשוט סקרנים להכיר את האדם שעומד מולם. מתחת לשכבות היינו דומים בהרבה מובנים. המסע הפוליאמורי שוב הביא אותי למחוזות שלא הכרתי. החלטנו להיפגש למרות המרחק.
'ברוכה הבאה לממלכה שלי', הוא אמר והכול נמס
הגעתי ליישוב בהתרגשות רבה, קבענו להיפגש ביורט ששייך למשפחה של יוחאי. מה לי וליורטים מאובקים? תהיתי לעצמי כשנכנסתי לתוך היישוב הנידח שלא ביקרתי בו בחיי. אני מורגלת לצימרים ולמלונות לבושי מצעים לבנים ומעומלנים. "לא אכפת לי שהמקום יהיה פשוט, העיקר שיהיה נקי", היה משפט שאמרתי פעמים רבות כל כך. יוחאי יצא מהטנדר שלו וחייך לקראתי. הוא עמד מולי בדגמ"ח, נעלי עבודה וחולצה שעברה כבר מיליוני כביסות. הוא היה מקסים ומתוק בדיוק כך. יצאתי מהאוטו ונפגשנו בחיבוק ארוך ומלא אנרגיות של שמחה. הרגשתי כאילו אנחנו כבר מכירים. נכנסנו ליורט. התבוננתי סביב, שכבת חול דקיקה על הרצפה, מעט דביקות, נמלים על משטח העץ שתפקד כשיש במטבח, מבחר רהיטים אקלקטיים ובד לונגי שנרכש ככל הנראה במזרח בתחילת המילניום תלוי כווילון מהחלון. זה לא אזור המחיה הטבעי שלי, אבל כשיוחאי עטף אותי מאחור בידיו המוצקות והמחוספסות ואמר: "ברוכה הבאה לממלכה שלי" - הכול נמס. כל הקוסמטיקה נראתה טפלה ולא מעניינת. התשוקה שבערה ביני ובין יוחאי הייתה חזקה יותר מכל סדין מהוה. יוחאי נישק אותי וכרך אותי אל החזה החסון שלו שלו. הרגשתי בשתי ידיו את עבודת האדמה, עבודת כפיים גברית שלא הכרתי בעברי. נשכבנו על מזרני היורט, עדיין יכולתי לחוש מעט חול בגבי, אבל זה לא הפריע לי. יוחאי חייך אליי ואמר שהוא אוהב נשים אמיתיות כמוני. הסמקתי. "את חושבת שאוכל להיות עבד של אישה אמיתית כמוך?", הוא שאל לפתע. "עבד?" שאלתי. "נשים חזקות כמוך מוציאות ממני משהו כנוע", הוא אמר. "כמה כנוע?", הופתעתי. החקלאי החסון שבו תעתע לי בחיישנים: "כנוע ככל שתרצי".
ביורט קסום גיליתי שגם חקלאים חסונים, מתקני בוכנות ושזופי עמל צריכים לפעמים לשחרר שליטה, להיות לרגע חלשים. ובעיקר למדתי שאף פעם אי־אפשר לדעת מה מסתתר מאחורי היפי מהצפון או בורגנית מהשרון.
- השמות בדויים, ההתרחשויות אמיתיות. 3formango@gmail.com
