קמות בבוקר ויוצאות לעבודה עם הילדים. האמהות למקומן ליד הלוח והילדים למקומם ליד שולחן התלמיד. לעומת מורות שאפילו לא מעלות בדעתן ללמד בעיר שבה הן גרות, לא מעט אחרות מלמדות ביישוב שלהן ואפילו בבית הספר שבו לומדים ילדיהן. כמו בכל דבר, הן מוצאות גם יתרונות וגם חסרונות בסיטואציה, אבל בגדול - אף אחת מהן לא הייתה בוחרת אחרת.
כמה שיותר הפרדות
שירלי שרון (48), אלפי־מנשה:
שרון מלמדת עברית וערבית בחטיבת הביניים אילן רמון. בנה אייל (14), עבר לשם מפני שלא אהב את בית הספר שבו למד. האפשרות היחידה שהרשות המקומית הציעה למשפחה כתחליף הייתה החטיבה שאמו מלמדת בה. "אף פעם לא לימדתי בבית ספר שבו לומדים הילדים שלי (בני 17, 15 וחצי, 14, 12 ו־10 וחצי) וגם לא רציתי את זה", היא אומרת. "אני מעדיפה שהילדים שלי יפתחו את עצמם לטוב ולרע, לא על רקע של אמא שהיא חלק מהצוות. תיארתי לעצמי שזה יהיה מוזר ושונה".
איך התכוננת למעבר שלו? החלטתם על כללים מסוימים?
"היה לי ברור שאני מנסה לעשות כמה שיותר הפרדות. אם למשל הבן שלי קורא לי בהפסקה ואני עסוקה, אני אסמן לו שהוא צריך לחכות. בעלי אחראי לכל מה שקשור לימי הורים, אסיפות הורים, פגישות. הוא מעדכן אותי כמובן, אבל אני לא מערבבת".
את מצליחה לא לערבב?
"מקצועית זה קל אבל רגשית לפעמים זה קשה. אני מניחה שהוא מרגיש קצת כמו ב'האח הגדול', כי כל דבר יכולים לדווח לאמא שלו. זה כאילו יש מצלמה בבית הספר. לפעמים יש קצת אי־נעימות כי אני מלמדת חברים שלו בכיתות אחרות ולפעמים הם גם מגיעים אלינו הביתה. גם פה אני עושה הפרדה מהבחינה שבבית אני אמא ולא מורה. זה קצת שובר את משחק התפקידים אבל זה גם נחמד".
לא כותבת בקבוצות ווטסאפ
רוית עמר (48), רמת־גן:
"יש ימים שבהם אני נותנת בבוקר הערת משמעת לאחד התלמידים, ובערב אני מגישה לו ארוחת ערב כי הוא הגיע לבקר את הבת שלי", צוחקת עמר, מורה לשפה, מרכזת שפה ומחנכת כיתות ז'-ח' מרמת־גן, שמלמדת בבית הספר אביגור שבו למדו ולומדים גם ילדיה (בני 17, 14, 10 ו־6).
"כשהבן הגדול שלי נכנס לכיתה א', החלטתי שאני מאמינה בבית הספר שאני עובדת בו, שהוא הכי טוב שיש ושאין סיבה שלא ארשום אליו את הבן שלי", היא מחייכת. "אם כי יכול להיות שבתת־מודע גם רציתי שהוא יהיה קרוב אליי".
כמו מורות אחרות שבחרו בדרך הזאת, היא לא מלמדת את ילדיה הפרטיים, אבל כן יוצא שהיא מלמדת חברים של הילדים. "בכיתות ז'-ח' הילדים כבר גדולים ומבינים עניין", היא אומרת. "אם קרה שנתתי למישהו הערה והוא עושה לי פרצוף, אני אומרת לו, 'אבל אתה יודע שזה היה בצדק, נכון?'. הם מכבדים".
מה קורה בסיטואציות כאלה מול האמהות? הרי יוצא לך להיות גם אמא בחלק מהכיתות.
"זה מאתגר. קשה למשל כשאחת האמהות מרגישה צורך לדבר על קולגה שלי. במקרים כאלה אני מתחמקת באלגנטיות. היום הן מכירות אותי ויודעות שאני לא אדבר על קולגה כי זה מצב רגיש. מקסימום קורה לי שאמא אומרת לי, 'אני יודעת שאת לא יכולה להגיד כלום, אבל רק תקשיבי'. אני לא אתקשר לעולם לאמא כדי להתלונן על משהו שקשור בילדים שלי. עם הבן הגדול קרה שעשיתי את זה, אבל הבנתי שזה לא נכון ולא בריא. אני גם לא כותבת כלום בקבוצות הווטסאפ".
עשית לילדים הכנה לפני שנכנסו לכיתה א'? מה מתאים ומה לא מתאים בזמן לימודים?
"אני מכירה סיפורים על מורות שעשו הכנה או ביקשו מהילדים לקרוא להן בשמן הפרטי במהלך היום, אבל אני לא. אני אמא גם בבית הספר. אני מרגישה שהם הבינו לבד מה מתאים ומה לא. אף פעם לא היה עניין שהילד לא רצה להיכנס לכיתה כי הוא רוצה את אמא. להפך. הם רוצים להיות עצמאים. אני לא מכניסה למשל את הבן הקטן שלי לכיתה. הוא אומר לי, 'אמא, אל תבואי, אני עולה לבד'.
"כשהם גדלים זה נהיה משוחרר יותר. אני הרבה פעמים יושבת בהפסקה עם הילדים שאני מחנכת, הם מראים לי תמונות או כל מיני דברים בטלפון. ואז יוצא שגם הילד שלי מגיע ומצטרף.
"עד היום תמיד היה לי ילד בבית הספר. אולי בעוד שמונה שנים, כשהילד הקטן שלי יסיים ח', יהיה לי משבר".
ביקורים בחדר המורים
איילת רז, קריית־אתא:
מתוך ארבעת ילדיה של רז (בני 29, 26, 24 ו־15), מורה לאנגלית בתיכון אורט קריית־ביאליק, רק הצעירה, מעיין, בחרה לבוא ללמוד בבית הספר של אמא. זה קרה השנה, כשעלתה לתיכון. "זו הייתה בחירה שלה", מספרת רז. "היא רצתה לבוא ללמוד בבית הספר שאני עובדת בו. התרגשתי מאוד מהבחירה שלה ושתינו היינו בהיי לקראת פתיחת השנה".
ואיך אתן מרגישות היום? שלמות עם הבחירה?
"מאוד. גם אני וגם היא זורמות מאוד. היא באה לבקר אותי בחצר או בחדר המורים, מחבקת אותי. אני כבר מכירה את כל החברות שלה. אנחנו בית פתוח מאוד וגם באים אלינו הרבה חברים. דווקא בגלל שאני עובדת עם בני נוער אני מרגישה נוח לידם. גם בזמן הלימודים בנות באות אליי, מראות לי את הלק ג'ל שעשו או סרטונים בטיקטוק, כך שאני לא מרגישה מבוכה כשחברים של הבת שלי מגיעים הביתה. לאחרונה היא אמרה לי, 'ההחלטה לעבור לאורט ביאליק הייתה ההחלטה הכי טובה שעשיתי בחיים שלי', כך שהיא לגמרי שלמה עם זה".
מי יתחבר עם הבת של המנהלת
סיגל אגוזי איתן, (48), קיבוץ החותרים
"כשניצן הבת שלי הייתה בכיתה א', הייתי לוקחת אותה למסיבות יום הולדת של חברות בכיתה. יום אחד, אחד האבות בא ואמר לי, 'זה ממש מרגש שאת מגיעה למסיבות של כל הילדים'. הוא לא קלט שאני נמצאת שם בתור אמא”, מספרת סיגל אגוזי איתן, מנהלת בית הספר משעולים בעתלית.
מלבד ניצן, לאגוזי איתן, שמנהלת את בית הספר זו השנה הרביעית, יש עוד שני ילדים בוגרים יותר (בני 16 ו־13). כשהם היו בגיל יסודי היא הייתה סגנית מנהלת חטיבת הביניים בבית הספר המשותף חוף הכרמל, ולכן אז לא עלתה השאלה אם ילמדו בבית הספר שבו היא עובדת. "ניצן היא הקטנה שלי והחלטתי שאני רוצה שהיא תהיה איתי", מספרת אגוזי איתן. "זה נראה לי כיף וזה באמת כיף. אבל זה בהחלט קשה יותר ממה שחשבתי".
איפה למשל עולים קשיים?
"קודם כול היה לה קשה להבין שאני לא רק אמא, אלא גם מנהלת. יש בבית הספר שלנו למידה מרובה במרחבים פתוחים, כך שכל הזמן היינו רואות אחת את השנייה. כשלא הייתי בסביבה היה לה קשה. מספיק היה שהיא תדע שיצאתי לפגישה, זה היה בשבילה סוף העולם. היו כמה מקרים שילדים אמרו לה, 'את הבת של המנהלת, אז לא נהיה חברים שלך'. זה לא קרה הרבה אבל זה לא היה נעים. הייתה סיטואציה מורכבת כשיום אחד היא באה אליי למשרד וסיפרה על ריב שהיה לה עם חברה שלה. נשמתי עמוק ואמרתי לה שתלך למחנכת והיא תעזור להן".
איך את שומרת על גבולות עם ההורים בכיתה?
"אני לא נמצאת בקבוצת הווטסאפ של ההורים, כדי שיהיה להם מרחב בטוח בלי המנהלת. עד היום לא היו עניינים, או שהיו ואני לא יודעת מהם".
ומה לגבי חברות של הבת שלך שמגיעות אליכם הביתה? זו סיטואציה מביכה?
"היום, כשהיא בכיתה ג', זה כבר משהו שרגילים אליו. לפעמים אני צוחקת איתן ואומרת להן, 'אל תגלו שהבית של המנהלת כל כך מבולגן'. הן עדיין קטנות, הן עוד בגיל שבאים לחבק את המורה והמנהלת. אם אני רוצה לעצבן את הילדים הגדולים שלי, לעומת זאת, אני אומרת להם, 'תיזהרו, אם זה יימשך ככה, אני אבוא לנהל את בית הספר שלכם'".
גם אני גדלתי עם אמא מורה
אלירז כהן (39), שוהם
בשנה שבה נכנסה כהן לתפקיד הסגנית בבית הספר ניצנים בשוהם, בנה עלה לכיתה א'. בשנה הבאה תעלה לכיתה א' באותו בית ספר גם בתה. "היה לי ברור שהבן שלי יגיע לבית הספר הזה, כי אני מכירה את ההון האנושי ורציתי שהילדים שלי ילמדו בו. אפילו עברתי במיוחד לגור בשכונה שמזינה את בית הספר", היא מספרת. מתפקיד הסגנית היא פרשה השנה, אך היא עדיין מורה לחינוך מיוחד בבית הספר.
לפני העלייה לכיתה א' כהן דיברה על הנושא עם בנה, וגם התייעצה עם פסיכולוגית בית הספר. "הכנתי את הבן שלי לכך שבמהלך העבודה אני לא יכולה להתנהל כמו בבית, ושהוא יכול לראות אותי שם עייפה, עצובה או כועסת", היא מספרת. "הסברתי לו שאם אני בשיעור הוא לא יכול להיכנס ולדבר איתי. לאט־לאט למדנו לשים את הגבולות. לפעמים הוא היה אומר, נמאס לי שאומרים לי 'אתה הבן של אלירז'. כי אני עומר. הסברתי לו שזה יעבור. גם לי לא היה תמיד קל. כמו כל אמא גם אני התרגשתי בעלייה לכיתה א' והייתי צריכה לשחרר. היו פעמים שהוא בא אליי בהפסקה עם סיפורים או תלונות והסברתי לו שהוא צריך ללכת למחנכת או למורה התורנית. לפעמים הוא בא וביקש ממני שאדבר עם מורה, ואמרתי לו שזה התפקיד שלו. מובן שתמיד אמרתי לו שאני יכולה להתקשר למורה בשעות שבהן המורה מאפשרת את זה, כמו כל ההורים האחרים".
איך את מתנהלת מול החברים של הבן שלך ומול ההורים? כשאת בשני כובעים?
"בסך הכול ההורים מבינים את הסיטואציה וכמעט לא מנסים לדבר איתי על מורים אחרים. אני חלק מהשכונה ובכל מקרה אנחנו פוגשים את הילדים ואת ההורים בשגרה והכול זורם. אני אוהבת את הקהילתיות הזאת. גם אני גדלתי עם אמא מורה ובכל מקום היו מזהים אותי כבת של המורה אילנה".
