במה הספר עוסק?
"בטיול לפני השינה שאבא שלי עשה עם בתי אלה לפני כעשר שנים, כשהייתה בת שנתיים. הוא מסיע אותה ב'אוטו עגלה' שהוא בנה בעצמו כדי לחפש את הירח, ואלה החליטה לקרוא לו 'ירנה' - שילוב של ירח ולבנה".
איך נולד הרעיון להוציא אותו לאור?
"לפני כשנה אבא החליט להוציא את הספר לכבוד יום הולדתו ה־80 שחל ב־13.4.24. הוא פנה לעפרה איל, ציירת שהציגה בעבר בגלריה שלו בניר־עוז. הם קבעו להיפגש בקיבוץ אבל לא הספיקו. אחרי שנחטף, עפרה החליטה להגשים את הבקשה שלו וגייסה עורכת, מעצבת ותורמים. כבר היו לנו 500 עותקים מודפסים בארגזים, בתקווה ובאמונה שגם המדינה תעשה את חלקה ותחזיר אותו. כשהוא לא הגיע ביום הולדתו החלטנו לחכות לו, אבל כשהגיעה הבשורה המרה, הוחלט להוציא את הספר לזכרו ולהקדיש את הכנסותיו למאבק להחזרת החטופים".
"אבא אמר לאחת החטופות שזה הולך לקחת שנתיים. לקחתי את זה למקום אופטימי, הבנתי שהוא היה מוכן נפשית להישרדות ארוכה"
איזה אבא הוא היה?
"קשה לסכם במשפט אחד עולם ומלואו. הוא היה איש משפחה, ראש שבט של חמישה ילדים ו־13 נכדים והיה יזם בנשמתו, בעיקר בתחום האמנות. היה לו ידע כללי אינסופי, הוא לימד קולנוע לבגרות בתיכון ובמכללת ספיר למרות שמעולם לא למד קולנוע באופן פורמלי. ב־25 השנים האחרונות הוא הקדיש את זמנו בעיקר לגלריית 'הבית הלבן' שהקים בניר־עוז, עם גן פסלים מרשים ותערוכות מתחלפות. בשבעה הגיעו אנשים שסיפרו שהוא נתן להם במה ראשונה והם נשארו קשורים אליו כל החיים".
מתי ראית אותו בפעם האחרונה?
"ב־6 באוקטובר, ערב שמחת תורה, כשכל המשפחה התארחה אצלי בקיבוץ נחשונים - ציינו 50 שנה למלחמת יום כיפור שבה הוא לחם, וזו הייתה הפעם הראשונה שהוא סיפר לנו את הסיפור בצורה מסודרת. אחרי הארוחה הוא חזר עם אמא לניר־עוז".
ההודעה האחרונה שחיים פרי שלח לאשתו
(צילום שמוליק דודפור)
דיברת איתו בבוקר?
"כשהתחילה המתקפה דיברנו בווטסאפ המשפחתי, וכמה דקות אחרי זה הם החליטו לשמור על שקט ולסגור את הטלפונים. אחר כך הבנו שהוא הערים על המחבלים וגרם להם לחשוב שהוא לבד בממ"ד ובכך הציל את אמא. זה באמת מאוד מתאים לו, הוא היה אדם שלא פחד מכלום ושתמיד ידע מה לעשות במצבים קשים".
איך הרגשת כשנודע לכם על שיחה בינו ובין אחת החטופות שבה אמר: "זה ייקח לפחות שנתיים"?
"גם זה מאוד מתאים לו, כי הוא היה עם רגליים על הקרקע. וכמה שזה נשמע מדאיג לקחתי את זה למקום אופטימי. אמרתי לעצמי שהוא היה מוכן נפשית להישרדות ארוכה. אבל דאגנו מאוד לבריאות שלו, הוא היה אחרי התקף לב, התנאים במנהרות קשים, וגם הגיל שלו לא היה לטובתו, אבל הוא החזיק מעמד".
היה אפשר להציל אותו?
"כן, בעסקה. ראש הממשלה חייב להתעלם מכל לחץ פוליטי ולהחזיר את כולם, לא משנה באיזה מחיר. ואם הוא לא מסוגל - שיגיד את זה לציבור באומץ. אין לו מנדט לפורר ככה את העם ואת הערכים הכל כך בסיסיים שגדלנו עליהם. חבל שאין יותר נשים בהנהגה. אם היו, הכול היה נראה אחרת. ברגע שאחזור למאבק, אחד הדברים שאתעקש עליהם הוא שיהיו יותר נשים במעגל של קבלת ההחלטות".
למה הכי תתגעגעי?
"לחיים שהיו לנו לפני 7 באוקטובר, לניר־עוז, הקיבוץ שבו גדלתי, ולאבא שלי, שמגיע לו לפחות להיקבר באדמת הקיבוץ. גם על זה כנראה עוד נצטרך להיאבק, כי כידוע, הגופה שלו עדיין בעזה".
