את הריאיון ל"לאשה" העניקה רחל אדרי ב־9 באוקטובר, יומיים בלבד אחרי מתקפת הטרור שבמהלכה היא ובעלה דוד הוחזקו כבני ערובה בביתם שבאופקים על ידי חמישה מחבלי חמאס. כזכור, אדרי בת ה־66 הצליחה במשך 17 שעות לתעתע בהם, לדבר אל לבם, ואף הציעה להם קפה ועוגיות. אחרי מבצע חילוץ מורכב שבו השתתף גם בנה אביתר, היא ובעלה הצליחו לצאת מהתופת בחיים.
שנה אחרי, השם רחל אדרי מוכר בכל בית בישראל. זמן קצר אחרי שנודע סיפורה היא זכתה לכינוי "רחל עוגיות", קיבלה חיקוי ב"ארץ נהדרת", נהפכה לגיבורה של סדרה קומית ברשת בשם "כוח רחל", כיכבה בממים רבים, ואנשים ציירו את דמותה על קירות וקעקעו אותה על גופם. בחודשים האחרונים צולם גם סרט דוקומנטרי על אודותיה שישודר בכאן 11. בעקבות הפרסום יצאו רחל ואביתר לסדרת הרצאות בארץ ובעולם. "בשנה האחרונה אני ואמא הרצינו בלונדון, בברלין ובמדינות שונות בארצות־הברית, בין היתר מטעם ארגונים יהודיים כמו 'קרן גוש עציון' או 'ידידים'", מספר אביתר. רחל: "זה מאוד עוזר לי ומקל עליי נפשית בכל פעם שאני מספרת מה עברנו".
למרבה העצב, ארבעה חודשים אחרי 7 באוקטובר, דוד, בעלה של רחל, הלך לעולמו. "דוד לא היה רק הבעל שלי, הוא היה החבר הכי טוב שלי", היא מספרת. "היינו יחד 43 שנה, והשנים הכי יפות שלי היו איתו. כשהמחבלים שמו לדוד אקדח על הראש הם אמרו לו, 'עד הבוקר אתה לא תחיה'. דוד נכנס מאותו רגע להלם. גם אחרי שחילצו אותנו, הוא לא חזר לעצמו. מאותו יום דוד דעך לי מול העיניים. אני מספרת לך את זה עכשיו ולא מפסיקה לבכות. זה הגיע למצב שהוא כבר לא היה יכול לעשות שום דבר לבד. במשך ארבעה חודשים הייתי מקלחת אותו, מלבישה אותו, מאכילה אותו. כל הזמן שמרתי עליו, התפללתי לבורא עולם 'אל תיקח לי אותו'. הוא כבר בקושי דיבר. הייתי אומרת לו, 'דוד, ספר לי מה כואב לך', אבל הוא היה שותק. אני לא מוצאת את עצמי מאז שהוא מת. אין לי יום ואין לי לילה בלעדיו. בכל יום שמחשיך אני מקללת את הלילה. זה עוד לילה לישון בלעדיו".
את מקבלת טיפול פסיכולוגי? איך את מעבירה את היום?
"יש לי ליווי צמוד של עובדת סוציאלית מקסימה, ואני משתתפת בקבוצות תמיכה באופקים לנשים בגיל השלישי שנפגעו ב־7 באוקטובר. במסגרת הקבוצות אני הולכת לחוגים ולערבים מיוחדים".
איפה את גרה כרגע?
"בְבית באופקים ששכר הדירה שלו משולם על ידי המדינה. יום אחרי הריאיון ל'לאשה' פונינו לבית מלון, אבל פחות מחודש אחרי זה ביקשתי לחזור לאופקים. רציתי את השקט שלי, את הפינה שלי ואת המטבח שלי".
אביתר: "כרגע אמא גרה עם אחי הקטן. זה הולך להיות עוד יותר מורכב, כי היא החליטה שהיא רוצה לחזור לגור בבית הקודם שלה באופקים - למרות כל מה שקרה שם, ולמרות שליד הבית יש עכשיו אנדרטה לזכר הנופלים. בהתחלה ניסינו להניא אותה מזה. אמרנו לה, 'למה את צריכה את כל הפלאשבקים והסיוטים?'. ראש העיר של אופקים גם פנה אלינו, הציע לקנות מאיתנו את הבית ולהפוך אותו למוזיאון. אבל אמא לא הסכימה. היא אמרה, 'אני רוצה לחזור. אני רוצה לחיות ולמות בבית. זה הבית שלי'. בעיניי זו אמירה של ניצחון. כרגע הבית נמצא בשיפוצים והיא תיכנס אליו בעוד חמישה חודשים".
רחל, לא יהיה לך קשה לחזור לגור בבית עם כל הזיכרונות הקשים?
"אני בטוחה שיהיה לי קשה מאוד לחזור למקום של הטראומה. אבל אני רוצה להראות למחבלים שאני לא פוחדת. אני חוזרת לבית שהילדים שלי גדלו בו ושבעלי היה חי בו, ואני לא מתכוונת לעזוב אותו עד היום שאני אמות".
