עמוס תמם בוחר תמונות מאלבומו הפרטי, ומספר על תחנות משמעותיות בחייו.
אני והסבתא
"התמונה צולמה בבר המצווה שלי, עם ההורים האהובים והיקרים שלי, סוזי ואלי, וסבתא שלי מרי תמם ז"ל, אמא של אבא שלי. בעצם היא גידלה אותי, ביחד עם סבא מאיר. הם היו בשבילי כמו עוד אבא ואמא. נקראתי על שם אח של אבא, עמוס תמם, שנפטר בגיל 23 בתוניס ונקבר שם, ובשבילם הייתי כאילו הוא. הם גוננו עליי ופינקו אותי, הייתי בבת עיניהם, הנכד המועדף. לא מזמן חזרתי לענוד את השרשרת שסבתא שלי קנתה לי לבר המצווה, גורמט עבה כזה, שפעם לא הייתי מעז לענוד, אבל כיום שרשרת כזאת היא נחלת הכלל".
תודה להוריי היקרים
"התמונה צולמה בפרמיירה של 'מצחיקונת', של תיאטרון הקאמרי, מיד אחרי שירדתי מהבמה. ההורים שלי עשו הכול בשביל שאגיע לרגע הזה. לימודי המשחק ב'סמינר הקיבוצים' עלו הרבה כסף, ובמשך שלוש שנים הם החזיקו אותי ותמכו בכול. גדלתי ברמלה למשפחה של שישה ילדים, וההורים נתנו לי ממה שאין להם, כדי שאוכל ללמוד ולשכור דירה בתל אביב, ואני חייב להם כל כך הרבה. רוב השחקנים יגידו לך שההורים אמרו להם שמשחק זה לא מקצוע, אבל לי בחיים לא אמרו את זה. רק בדיעבד הבנתי כמה שזה לא טריוויאלי".
איך היה המצב הכלכלי בבית?
"לא הייתי ילד עני, לא חסרו בבית אוכל ובגדים, אבל בואי נגיד שלא היה אקסטרה, לא גדלנו ברווחה. משפחה של שישה ילדים בשנות ה־80, דמייני את זה. אבא שלי עבד בשתי עבודות, בבוקר במפעל טקסטיל בתל אביב ואחר הצהריים בבסטה של תבלינים בשוק של רמלה. מגיל תשע עבדתי איתו בשוק אחרי הלימודים".
ועכשיו אתה גר בסביון. מרגיש שהצלחת?
"ברשותך, אני שם בצד את ה'סביון', כי זה לא מה שנדמה לך. סיימתי לימודי משחק ב־2004, השנה אני חוגג 20 שנה על הבמה, ושום דבר לא בא לי בקלות. אני לא מתלונן, ברוך השם, אבל אנחנו חיים בישראל. אם הייתי עושה את הדברים שעשיתי במדינה אחרת, יכולתי להגיד את זה, אבל אני עדיין לא יכול לנוח, ותכלס זה המזל שלי, כי בסוף העבודה היא המנוע.
"אנחנו חיים בטוב, לא חסר לנו כלום, אבל עוד לא עשיתי את זה בגדול. כשאקבל תפקיד ראשי ראשון בהוליווד ואחתום על כמה מיליונים, אני מבטיח לצלצל ולענות על השאלה הזאת".
תשואות ראשונות
"בתמונה אני בכיתה י', יושב שני מימין עם להקת 'שיר עמל', הלהקה של התיכון. התחלתי עם שלום מיכאלשווילי מ'מה קשור' (בתמונה – שוכב בצד שמאל). ציון ברוך ואסי ישראלוף קטנים מאיתנו בשנתיים והצטרפו מאוחר יותר.
"הרומן שלי עם הבמה התחיל במסיבת הסיום של כיתה ח'. לפני כן הייתי ילד שקט, מופנם ונמוך מאוד, ברמה שהיו שנים שקראו לי עמוס הקטן, כמה שזה נשמע מוזר. זו הייתה שנת 1991, שנת העלייה הגדולה מרוסיה ומאתיופיה, וזה היה נושא המופע. לא הייתי אמור להשתתף וגם לא הייתי בתוכניות של אף אחד, אבל כשחיפשו מישהו שיעשה חיקויים של עדות, הלשינו עליי. המורה קראה לי ושאלה בחוסר אמון, 'אתה באמת יודע לעשות חיקויים?', ובן־רגע הפכתי לכוכב של המסיבה. החוויה הזאת, שמילד שלא רואים אותו פתאום האור נדלק עליי וכולם מקשיבים ומוחאים לי כפיים, היא עוצמתית כל כך. הרגשתי שם כאילו הגעתי הביתה".
מה קשור
"התמונה צולמה במועדון 'ליידיס אנד ג'נטלמנס' בראשון לציון, מועדון של מלצרים מזמרים. הבעלים הכיר אותנו מרמלה ואמר 'תבואו, תעשו מערכונים ותמלצרו', אבל לא הסכמנו למלצר, רק להופיע. זה כל כך הצליח, עד שהיינו צריכים עוד שחקן. עשינו אודישנים ובסוף הגיע שחר חסון (מימין בתמונה), שהצטרף אלינו לתקופה קצרה. הוא למד אז משחק ביורם לוינשטיין, ואני הייתי עוזר לו ללמוד טקסטים מכל מיני מחזות קלאסיים. ככה הבנתי שאני רוצה ללמוד משחק, ראיתי מה זה תיאטרון ופשוט נדלקתי על זה.
"שנה אחרי שהתמונה צולמה עזבתי את הרביעייה והלכתי ללמוד משחק. הם הפכו לשלישייה ודקה אחרי כן פרצו בגדול. בהתחלה היה נדמה שעשיתי החלטה מאוד לא טובה, אבל החיים חשבו אחרת, ברוך השם. הכרנו בשכונה כשהיינו ילדים, גדלנו יחד, הופענו יחד ועד היום אנחנו כמו משפחה".
האישה שאיתי
"התמונה הזו מהחתונה עם אשתי טל נרובאי. אנחנו נשואים 11 שנה. הכרנו בערך ארבע שנים לפני שהתחלנו לצאת, דרך חברה משותפת. ביקשתי ממנה שתברר אם היא בעניין, והיא חזרה ואמרה שטל לא חושבת שאנחנו מתאימים. שנה אחר כך פגשתי אותה בבר, ניסיתי ושוב קיבלתי ברקס, אבל אחרי עוד שנה, אותה חברה משותפת אמרה שהיא שואלת עליי, אז יצא לי המאצ'ו ואמרתי לה, 'אני לא חושב שאנחנו מתאימים'. רציתי להחזיר לה.
"באותה תקופה קיבלתי את הזדמנות חיי, לשחק את 'קזבלן' בתיאטרון הקאמרי, התפקיד הראשי הראשון שלי בתיאטרון. רצה הגורל וכמה ימים לפני שההצגה עלתה, אוהד יהודאי, אחד מחברי הקאסט, חגג יום הולדת והזמין אותי. התכוונתי לקפוץ, להגיד מזל טוב ולברוח, אבל איך שנכנסתי היא עמדה שם בכניסה. יצאנו לדייט ומאז לא נפרדנו, ושנה אחרי זה התחתנו.
"הצעתי לה נישואים כשעשינו הליכה. לקחתי איתי את הטבעת, אבל כל הדרך זה לא הסתדר והקופסה הייתה תקועה לי במכנסיים הקצרים. כשהגענו הביתה כבר לא יכולתי להתאפק, וככה, איך שאנחנו, מזיעים ומסריחים, הוצאתי את הטבעת.
"הרבה פעמים טל מייעצת לי ברמה המקצועית, יש לה קליניקה לטיפול בפסיכודרמה, ובסוף העבודה שלי היא סוג של פסיכולוגיה לדמויות. השיחות איתה על כל תפקיד מאוד עוזרות לי, אני באמת חייב לה הרבה".
המשפחה שלי
"התמונה צולמה בחופשה בחוף בצת בצפון, כשעוד היה צפון. הילדים שלי אן (8) ואיתן (4), הם האושר שלי והחיים שלי.
"שנה לפני שאן נולדה הייתה לנו לידה שקטה. זו חוויה קשה מאוד, אבל לא נשברנו, היה לנו מזל שכמה חודשים אחרי נכנסנו להיריון עם אן, אז לא היה לנו זמן להתעסק באובדן ובכאב. בחרתי לדבר על זה אחרי שראיתי שזה קורה להמון אנשים, והנושא די מושתק, פשוט לא מדברים עליו. אחרי המקרה שלנו, פתאום התחלתי לשמוע מכל עבר סיפורים דומים. אנשים סיפרו לי שגם להם זה קרה, או שהם מכירים מישהו שעבר את זה. טל ואני הרגשנו שצריך לדבר על זה והחלטנו ביחד לחשוף את הסיפור. ראינו בזה הזדמנות להגיד לזוגות שחוו דבר כזה שגם אם באותו רגע זה מרגיש כמו סוף העולם, אפשר לקום ולנסות שוב, ובסוף זה עוד משהו שבונה אותך. ברגע שיש ילדים זה מנצח הכול.
"אני אבא מעורב מאוד. גם בתקופות עמוסות במיוחד, כמו עכשיו, אין דבר כזה שאני לא רואה אותם לפחות בבוקר. בשישי שעבר איתן היה 'אבא של שבת' בגן והוא אמר לכולם 'עוד מעט ההצגה של אבא שלי עולה והוא יבוא לקחת אותי מוקדם מהגן'. אני לוקח אותו לשחק כדורגל, וכבר מדליק אותו על בית"ר ירושלים. זה הרי עובר אצלנו מדור לדור".
תסמונת המתחזה
"בחרתי בתמונה הזאת מתוך ההצגה 'אותלו' של שייקספיר, כי זו הייתה תקופה של התפתחות אדירה מבחינתי. זו ההפקה הראשונה שבה חוויתי את 'תסמונת המתחזה'. פתאום התמודדתי עם חומר קשה מאוד, ונכנסתי לתקופה של חוסר ביטחון ברמה שהרגשתי שאין לי מה לתת. חשבתי שאני שחקן לא מספיק טוב בשביל להחזיק שייקספיר בתיאטרון רפרטוארי, הרגשתי שזה גדול עליי, הגעתי למצב שלא הצלחתי לתפקד. הלכתי לדבר עם מישהו והוא רצה לתת לי כדורים שירגיעו אותי, למזלי לא לקחתי. שבועיים לפני הצגת הבכורה אמרתי לאשתי שאני עוזב את ההפקה. ייאמר לזכותה שהיא כל הזמן שם בשבילי במקצוע המטורלל הזה. היא אמרה לי, 'אתה מסוגל לראות מישהו אחר משחק את אותלו במקומך?', וזה מיד איפס אותי.
"ערב הבכורה כמעט לא ישנתי בלילה, חלמתי שההצגה נגמרת והקהל לא מוחא כפיים, הגעתי לבכורה חצי בן אדם עם הלשון בחוץ. לפני שעליתי לבמה אמרתי לעצמי 'הנה, עכשיו יגלו שאני מתחזה', אבל כשההצגה נגמרה כל הקהל נעמד על הרגליים, היה שם סטנדינג מטורף של עשר דקות, ואז הבנתי שבתת־מודע שלי העברתי את עצמי את מה שאותלו עובר במחזה: השחור היחיד בעיר של הלבנים מנצח את המלחמה בוונציה, הופך למצביא גדול ומתחתן עם לבנה, למרות שאבא שלה לא מסכים שהיא תתחתן עם שחור".
מאיפה חוסר הביטחון הזה?
"באתי מרמלה, לא חלמתי מעולם שאעשה אי פעם את שייקספיר בקאמרי, החלומות שלי היו הרבה יותר צנועים. אמרתי, 'אם ייתנו לי תפקיד קטן בטלוויזיה, זה יהיה וואו'. באתי עם המטענים של הבחור מרמלה ששמע בעיקר מוזיקה מזרחית ולא בדיוק קרא את שייקספיר. ומה קרה בסוף? כל הטקסים בערבית מ'אותלו' הם משפטים של סבתא שלי בערבית תוניסאית, שמצאתי להם הקשר בערבית והכנסתי אותם להצגה".
גבר־גבר אבל...
"בימים אלה עולה ההצגה 'מדיאה', היצירה הקלאסית האלמותית על פי אוריפידס, בעיבוד מודרני של שחר פנקס, בתיאטרון הקאמרי. אני משחק את יאסון, בעלה של מדיאה, שאותה מגלמת כנרת לימוני. יש להם ילד מושלם, בית מושלם והסטארט־אפ האקולוגי שלהם הולך לשנות את העולם, אבל יום בהיר אחד הוא מודיע למדיאה שהוא עוזב את הבית בשביל אישה צעירה שהכניס להיריון. הכאב שלה הופך לזעם והיא נכנסת לסחרור נקמה, שאין ממנו דרך חזרה.
"בניגוד לתפקיד שעשיתי ב'אדיפוס', יאסון הוא גבר חלש יחסית, סוג של אמן בנפש. רצינו גם לרכך אותו חיצונית ולכן השיער הארוך והבגדים הרחבים. אני מודע לעובדה שנדבקה לי תדמית של גבר־גבר. אני הרי משחק כדורגל ועשיתי הרבה דברים והרבה תפקידים שנחשבים למאצ'ו, אבל בפנים אני רחוק מזה, יש בי הרבה מאוד מיאסון".
הריאיון המלא עם עמוס תמם מתפרסם במוסף "לגבר", המצורף לגליון "לאשה" החדש. עכשיו בדוכנים
- סגנון: ים ברוסילובסקי, ע' סגנון: אריאל סינווני, ע' צלם: שגיא מקייטן, ניהול סט: דור מרדכי, איפור ושיער: דניאל כהן.
- צולם בתיאטרון הקאמרי, תל־אביב.
- ז'קט עור: אקנה סטודיו ל"בוטיק ורנר", קניון רמת אביב. סריג: Hartford ל"אינדיגו", קניון רמת אביב
