בתאריך 19 באוגוסט 2011, בשעה 7:30, הגיעה רננה לויאני להחלטה דרמטית: כדי להציל את חייה, עליה לברוח. היא נהגה כרגיל. הכניסה לתיק הגב מחשב וספרים, אך השאירה מאחור את כל חפציה האחרים. לבת זוגה, שבבית הוריה בארצות־הברית התארחו, אמרה שהתקשרו אליה מהקונסוליה הישראלית בשיקגו, בבקשה להחליף מרצה בדחיפות. "אספיק לארוחת הערב", הבטיחה. "היא ואמה הסיעו אותי לתחנת הרכבת, נופפתי להן ונכנסתי לרציף. כשהרכבת התרחקה מהתחנה פרצתי בבכי. עליתי לרכבת נוספת שלקחה אותי למפגש עם בחור שהבטיח לעזור לי. יחד צעדנו לקונסוליה", מספרת ד"ר לויאני (39), מרצה לפילוסופיה, בפתיח לספרה "האמת חייבת להיאמר".
24 שעות אחר כך נחתה בישראל. מאז ועד היום לא ראתה את מי שהייתה אז בת זוגה. היום היא נשואה למור והן אמהות לשני בנים (חמש ושנתיים) ומתגוררות בראש־העין.
רק שנים ספורות אחר כך, בטיפול פסיכולוגי, הבינה שהיחסים עם בת זוג אלימה היו שחזור של ילדותה. היא נולדה כבת בכורה בין תשעה בבית חרדי בירושלים. כשהייתה ילדה הצטיינה בלימודים וקפצה כיתה, ובבית נשאה על כתפיה אחריות הורית כלפי האחים הקטנים, "גם כחובה וגם מרצון ומאהבה", היא מדגישה.
הבית, לעדותה, היה מלא מתח. לאב, שהיה חולה אפילפסיה, היו התקפי זעם שכוונו במיוחד אליה. "הייתי נוחה לבריות, אבל לא ויתרתי על ערכיי, ואם הרגשתי שנעשה לי אי־צדק, עמדתי מולו. במיוחד היה לי חשוב להצטיין בכול, כדי שהוריי יעריכו אותי. זו הייתה דרכי לקבל משוב חיובי מהם".
"אהבתי את הדת והקפדתי על המצוות, אבל הטרידו אותי שאלות פילוסופיות שערערו את האמונה שלי"
בגיל 12 התקבלה לאולפנה נחשבת, ובגיל 17 החלה שירות לאומי כמדריכה באולפנה. אחרי שנה הצטרפה לתוכנית מצוינות של לימודי הוראה במכללה דתית וסיימה עם תעודת הוראה. באותם ימים כבר הייתה בשלבים מתקדמים של יציאה בשאלה. "אהבתי את הדת והקפדתי על המצוות, אבל הטרידו אותי שאלות פילוסופיות שערערו את האמונה שלי. בפורום 'יוצאים בשאלה' של 'תפוז' גיליתי אנשים שמתלבטים כמוני, אבל פחדתי מהשינוי המתחייב מצעד נועז כזה. בגיל 20 הכירו לי בחור דתי. יצאנו פעם־פעמיים ואמרתי לו את האמת: שאני לא מאמינה בדת אבל יכולה 'לשחק אותה' דתייה. הוא אמר שזה לא מתאים לו, והחלטתי שלא אוכל לחיות בשקר. למחרת כבר חיללתי שבת, ומאז אני לא דתייה".
לגמרי לא שקטה
המעבר לחיים חילוניים לא היה פשוט. "הקושי המשמעותי ביותר היה הבדידות. חברותיי היו דתיות. כבר לא יכולתי לחלוק איתן את המחשבות שלי, והעולמות שלנו התרחקו", היא מודה. כשסיפרה לאמה, נתקלה בהתנגדות. "אמא ביקשה שאצטרף לסמינר של חוזרים בתשובה וכך עשיתי, אבל לא הייתי שומעת שקטה. התווכחתי עם הרבנים. דעתי לא השתנתה כפי שאמא קיוותה. המשפחה לא קיבלה את זה בהשלמה והיו תקופות של נתק. עדיין לא היו לי חברות וחברים חילוניים ומצאתי את עצמי רצה לבד בפארק בלילות שבת. בשלב מסוים הצטרפתי להל"ל (האגודה ליוצאים בשאלה) והתחלתי להכיר חילונים. לקח לי שנתיים־שלוש עד שהתחלתי להשתלב בחברה החילונית".
כשלמדה במכללה לחינוך עבדה שנתיים כמדריכה בפנימייה דתית לילדות שהוצאו מהבית על ידי שירותי הרווחה. שם, היא מספרת, נתקלה לראשונה בעוולות ממסדיות והבינה שאינה יכולה לשתוק. "כשראיתי שם התנהגות שאינה הולמת, של אנשים ששלחו ידיים לקופה הציבורית, דיווחתי למועצה לשלום הילד. הרגשתי שזה היה הדבר הנכון לעשות".
בסיום לימודיה במכללה עבדה כיועצת חינוכית, למדה לתואר שני במינהל ומנהיגות בחינוך בבית הספר לחינוך של אוניברסיטת תל־אביב והתגוררה במעונות.
מתי הבנת שאת לסבית?
"לתחושתי, אילו גדלתי בחברה החילונית הייתי יודעת זאת כבר בכיתה ג'. אני חושבת שנולדתי ככה. תמיד נמשכתי לבנות, אבל בחברה הדתית לא דיברו על דברים כאלה. בגיל 14 אמרתי לבת דודה חילונית שנדלקתי על מישהי, וכשהיא שאלה 'את לסבית?', לא ידעתי מה זה. מעולם לא הייתה לי זוגיות עם בן. בגיל 23, כשהייתי סטודנטית, הייתה לי חברה סטרייטית שיזמה מסקרנות הליכה משותפת לפאב של לסביות. כשנכנסנו לשם הייתה לי הארה. לגביי זה היה כמו מעמד הר סיני. זהו זה! מאותו יום לא פקפקתי בזהותי המינית. זמן קצר אחר כך התחלתי לנהל זוגיות עם נשים. נעזרתי בארגון 'בת קול' של לסביות דתיות כדי לקבל, להבין ולהתמודד".
יחסים אלימים
בגיל 24 התחילה לימודי דוקטורט בפילוסופיה בתוכנית למצטיינים באוניברסיטת בר־אילן. לאחר שנה קיבלה את מלגת פולברייט היוקרתית וטסה לאוניברסיטת ברנדייס בבוסטון. שם הכירה צעירה יהודייה אמריקאית שלמדה לתואר ראשון והשתיים התאהבו. "בסוף 2010 חזרתי ארצה והיא עשתה עלייה כדי שנישאר יחד. העלייה הייתה קשה לה וזה הוביל למערכת יחסים אלימה מצידה. בכמה מקרים היא סיכנה את חיי", מספרת לויאני. "כשרציתי להיפרד ממנה היא קרעה לי בגדים, קלקלה קבצים במחשב שלי ופתחה את דלת המכונית בזמן נסיעה". אחרי שנה בארץ טסו השתיים לביקור אצל הורי בת זוגה בארצות־הברית, "אבל גם שם המשיכו המריבות והאלימות, ואחרי שבוע הבנתי שאני חייבת לברוח".
כשהגיעה ארצה פנתה לבית המשפט שהוציא צו הרחקה נגד החברה. "השופטת שלחה אותי לטיפול בטראומה ואלימות ששינה אותי. בשנתיים של טיפול עלה שאני משחזרת חוויות מאירועים אלימים בילדותי. זה עזר לי להתמודד עם טראומות שהודחקו, להשתחרר מאמונות שגויות על זוגיות ולהבין מי אני באמת. חצי שנה אחרי שסיימתי את הטיפול החלה הזוגיות הנוכחית שלי".
את בת זוגה, מור לויאני (33), מנהלת תוכן באתר האינטרנט פודי, הכירה לפני עשור, בבית של חברה משותפת. "זו הייתה אהבה ממבט ראשון", היא אומרת. השתיים נישאו בארץ עם רב רפורמי ובמקביל בעיריית ניו־יורק.
רננה לויאני: "בגיל 14 אמרתי לבת דודה חילונית שנדלקתי על מישהי, וכשהיא שאלה 'את לסבית?', לא ידעתי מה זה"
מה חלוקת הנטל בביתכן?
"מור מאמינה בי ובערכו של הספר, קיבלה על עצמה את מטלות הבית ואפשרה לי להתפנות לכתיבה. בלי תמיכתה הנפשית והפרקטית לא הייתי יכולה לכתוב".
יותר ספרים, פחות סבל
במשך השנים לימדה לויאני במסגרות אקדמיות וניהלה עסק של קורסים מקוונים, אבל את שבע השנים האחרונות השקיעה בספר המרתק "האמת חייבת להיאמר". היא אינה משאירה אבן על אבן, מעלה שאלות כמו מדוע אנחנו משלמים כל כך הרבה מסים ומקבלים שירות גרוע כל כך, מביאה דוגמאות מחכימות מהעולם הרחב כדי להבהיר שלא די ברצון טוב של פוליטיקאים כדי להיטיב את חייה של האוכלוסייה, מותחת ביקורת ומביאה פתרונות שנראים לה ראויים.
מה מטרתו של הספר?
"להסביר למה כל דבר שנמצא תחת אחריות הפוליטיקאים - חינוך, ביטחון, תחבורה, רפואה ועוד - לא משתפר. לעומת זאת, יש שגשוג בתחומים שעליהם המדינה לא אחראית כמו טכנולוגיה, ניהול עסקים, פיננסים ופיתוח תרופות. הרעיון צץ בעקבות פעילות עבר שלי בתא פוליטי של אחת המפלגות הגדולות, שבמהלכה ראיתי שלפוליטיקאים יש פחות השפעה ממה שאנחנו מאמינים. לספרים ולרעיונות טובים יש יותר השפעה. החלטתי שאם אני רוצה שיהיו לנו חיים טובים יותר, עליי להשקיע אנרגיה בכתיבה ובפיתוח רעיונות שישפרו את חיינו ויצמצמו את הסבל האנושי. לכן מיתנתי את הפעילות שלי והקדשתי את רוב זמני למחקר ולכתיבה. המסקנה של הספר היא שאנחנו משקיעים הרבה אנרגיה בזהות הפוליטיקאי הנבחר, ופחות בסוגיה איזו מדיניות תשפר את חיינו. חשוב שננסה להבין לעומק את הבעיות לפני שנקפוץ לפתרונות. אם נבין במדיניות ציבורית, נוכל לדרוש מהפוליטיקאים את הפעולות הנכונות. ארגון מחדש של מערכת היחסים בין אדם למדינה יכול לשפר את חיינו".
