בימים הראשונים של המלחמה ידעה דנה דבורין שזה הזמן לפעול או לשקוע. "אחרי ששלושה ימים לא תפקדתי, נשארתי במיטה ונצמדתי למסך, הבנתי שהעזרה לאחרים תציל גם אותי מחוסר אונים", היא אומרת.
מה עשית?
"שלחתי הודעות לכל מי שאני מכירה והודעתי שאני רוצה לעזור, לא משנה במה. צורפתי לקבוצות והתחלתי לשנע ציוד למפונים עם המכונית שלי - בגדים, צעצועים, מה שצריך. חלק מהנסיעות היו תחת אזעקות, והשתטחתי על הכביש. אחר כך חברה פנתה אליי עם יוזמה, לחבר בין אמנים למפונים. אני מכירה את תיאטרוני הילדים והנוער בארץ ואת אמני הילדים. בניתי לוח אמנים בגוגל דוקס, שלחתי הודעות בקבוצות יוצרים, וכל מי שהיה מעוניין להופיע למפונים, נכנס לקובץ ועדכן", היא פותחת ומראה לי את הניהול המופתי באמצעות האקסל. "יש רובריקות כמו עם מי אתה מגיע; יש רכב או צריך הסעה; צריך הגברה; נגנים; מוכן להופיע בעוטף. יצרנו קשר עם הקהילות של המפונים במלונות ועשינו שיבוצים. התנדבתי מהבוקר עד הלילה. אם אני לא בהפקת ההופעות, אני בחמ"ל הציוד".
ובכל זאת, היא הרגישה שזה לא זה. כלומר, זה חשוב, זה משמעותי, אבל היא חיפשה את הדבר הייחודי שרק היא יכולה לעשות. כך הוקם מיזם "אורות באפלה" שמביא בדרך אמנותית את סיפור הגבורה של נשים ב־7 באוקטובר: האמהות שהסתגרו עם משפחותיהן שעות על גבי שעות בממ"ד, מסוככות על הילדים, או ניצולות נובה, וגם אלה שבמאמצים עילאיים ניסו להימלט על נפשן. הרעיון הוא ליצור ספרייה של סיפורים שתישאר לדורות הבאים.
שותפיה המתנדבים בפרויקט הם שלומית ארנון, אירה פוקס, ענהאל שאולוב, ליאת לני פישמן, רונן ישי, אנדריאה שוורץ.
אמנות במקום תיעוד קשה
החיבור הזה של דבורין לרעיון לא מפתיע: בשנים האחרונות היא עברה מקדמת הבמה אל מאחורי הקלעים. למדה בימוי ותיאטרון, ולפני שמונה שנים הקימה תיאטרון קהילתי שעובד עם נפגעות אלימות ("פלטפורמא").
ב־26 באוקטובר, אחרי שקיבצה סביבה נשים טובות (וגבר אחד), עלה לרשתות הסיפור הראשון כסרטון וכפודקאסט קצרצר. משם זה כבר רץ, ובקרוב הסיפורים יועלו לאתר ייעודי. "התחלנו לקחת פוסטים שנכתבו בזמן אמת, כתבות שקראנו ועיבדנו אותם לסיפור של 6-5 דקות", היא מסבירה. "פנינו לשחקניות כמו אודיה קורן, יעל בר זוהר, אולה שור ועוד, שיקריאו את הסיפור בקולן. אנחנו מתאימות בין השחקנית, האנרגיה והקול שלה, לסיפור. שתי אמניות מדהימות שיוצרות בחול, אילנה יהב וציקי וקסמן, הצטרפו אלינו, והאיורים שלהן בחול מלווים את הסיפור. היה ברור שאנחנו לא רוצות תיעודים גרפיים קשים. רצינו דימויים, משהו יותר אבסטרקטי, שמאפשר לנשום. לציור בחול יש משמעות משל עצמו, מעפר באת ואל עפר תשוב, המלחמה על הקיום שלנו על האדמה הזו".
מה בעצם המטרה? הרי זה כמעט אותם סיפורים שאנחנו נחשפות אליהם בכל מקום.
"אנחנו, העם, צורכים את החומרים הכי קשים שאפשר לצרוך, בדרך להפוך לפוסט־טראומטיים. הרגשתי שצריך למצוא דרך לספר את הסיפורים האלה בצורה פחות קשה להכלה. איכשהו, בלי כל הזוועה. אם רוצים ספרייה של סיפורי גבורה שיהיה אפשר להקשיב לה שנים קדימה ושגם ילדים ובני נוער יוכלו לשמוע, צריך למצוא את הדרך האמנותית להפוך את זה למשהו יותר פיוטי, סליחה על המילה. אמנות היא אחת הדרכים לקחת את התופת הזו ולהנגיש אותה".
למה החלטתן להתמקד רק בסיפורים של נשים?
"7 באוקטובר מסמן תפנית בהיסטוריה של נשים במלחמות. המלחמה הזו שמה את הנשים בפרונט, העורף הפך לחזית, וראינו תפקוד נשים שלא הכרנו לפני כן. נשים ונערות נלקחו מהבית שלהן, מהמיטות שלהן, נשים עברו אונס, נשים הגנו על נשים אחרות. בעל כורחן נשים הפכו ללוחמות שנלחמות על חייהן ועל חיי ילדיהן - לוחמות בממ"ד. אנחנו רוצות לתת קול גם לאלה שרוצות לספר אך עדיין לא יכולות לדבר בקולן, לגיבורות שנחטפו ולאלה שלא שרדו. בחזון שלנו כל סיפור שרוצה להיות מושמע, אנחנו כאן כדי להשמיע אותו. נשים התחילו לפנות אלינו מיוזמתן דרך דף הפרויקט שלנו ברשתות, ואנחנו רוצות שעוד יפנו".
"רצינו ששחקניות יקריאו את העדות ולא הנשים עצמן. זה רובד נוסף של הרחקה. מניסיון של עבודה עם נפגעות, יש משמעות תרפויטית להרחקת העדות הזו"
הנשים יודעות שהסיפור שלהן עומד להתפרסם?
"בהתחלה לא ידעתי איך אני פונה ומבקשת רשות מהנשים האלה, שהן בטראומה ובאבל, ובסך הכול את רוצה לתת להן חוויה מעצימה. שלושה סיפורים ראשונים הוקלטו, ובהם סיפורה של שי־לי עטרי, בהתבסס על מה שפורסם בתקשורת וברשתות. מכיוון שהנשים היו בשבעה, שמנו את זה בצד והמשכנו לעבוד על הסיפורים הבאים. מאז אנחנו מתחילות בבקשת רשות מגיבורת הסיפור ואז מתחילות לעבד אותו. הסיפור הראשון שיצא במיזם היה של מירי גד מסיקה מבארי. היא הייתה בממ"ד עם המשפחה. שרפו להם את הבית, הם קפצו החוצה והתחבאו בשיחים. לקחנו את העדות הכתובה שלה מדף הפייסבוק ויצרנו את הסיפור. שלחתי לה והיא אישרה. עכשיו חזרנו לשלושת הסיפורים הראשונים וגם הם יעלו לרשת".
יש סיפור שנחרת אצלך?
"אמא ובת 14, לבד בממ"ד. האמא מחזיקה את ידית הממ"ד זמן ארוך, ומהצד השני מחבלים מנסים לפתוח את הדלת. כשהאם נחלשת ומתעלפת, בת ה־14 מחזיקה אותה ומשכיבה אותה על המיטה בממ"ד, ואז מחליפה אותה ומחזיקה את הידית. האם מבינה שהיא חייבת להתעשת, קמה ומצטרפת לבת. אני מספרת את זה עכשיו, ויש לי צמרמורת. ויש סיפור קטן, תמי הלוי, אישה בת 84 מנחל עוז, יושבת לבד בחושך, בחוץ יריות, היא נזכרת בממולאים שהכינה לחג הקיבוץ שהיה אמור להתקיים באותה שבת, וחוששת שזה יתקלקל. היא יוצאת בשקט, מעבירה את הממולאים לקופסאות ומקפיאה. נסתרות דרכי הנפש".
איך הניצולות מגיבות כשהן שומעות את הסיפור שלהן מסופר על ידי מישהי אחרת?
"מראש רצינו ששחקניות יקריאו את העדות ולא הנשים עצמן. זה רובד נוסף של הרחקה. מניסיון רב־שנים של עבודה עם נפגעות, יש משמעות תרפויטית להרחקת העדות הזו. הנפגעת יכולה להסתכל מהצד, להבין מה היא בעצם עברה וחוותה. סופי ברזון מקאי מבארי, שהעדות שלה הוכנסה למיזם, סיפרה שכשהיא הקשיבה לסיפור היא הרגישה שעוד מישהי מחזיקה איתה את החוויה, שהיא לא לבד".
דנה מבריזה בע"מ
דבורין (49) מתגוררת בכפר־סבא, נשואה 25 שנה לאמיר פרי (55), מפיק מוזיקלי ומוזיקאי (להקת "פורטרט" במיל'), אם לשתי בנות (20 ו־14). "בימים אלה היינו אמורים להיות בחופשה משפחתית בתאילנד לרגל השחרור של תמרי, ומשם היא הייתה אמורה להמשיך לטיול הגדול. הכול נדחה".
היא גדלה עד גיל 12 ברמת אילן (שבגבעת־שמואל) ואז עברה עם משפחתה לצפון תל־אביב. אחיה הגדול הוא כיום איש עסקים שמתגורר באמסטרדם. אמה, פנינה דבורין, עורכת דין פלילית ידועה, יצאה לפנסיה. אביה, זוהר, יזם בתחום התעופה, נפטר לפני שלוש שנים וחצי. "הוא הלך לישון ולא קם. זה היה שוק מאוד־מאוד גדול. התחושה שליוותה אותי כשמת חזרה אליי במלחמה, שהעוגן והביטחון שלי נעלמו. אני חסרת אונים כמו ביום שאבא שלי נפטר".
היית ילדת־נערת פלא. הופעת ב"תופסים ראש" וב"צעירי תל־אביב" בימים שבהם ערוץ אחד היה מדורת השבט.
"למדתי בבית הספר לאמנויות והמשכתי בתיכון לתלמה ילין, זה בא ממני. רציתי להופיע מיום שאני זוכרת את עצמי. בשונה מהעולם היום, לא חיפשתי את הפרסום. רציתי לשחק. היה לי ביטחון ואהבתי את הבמה. רוצים לשמוע אותי, לא רוצים לשמוע אותי, זה לא מעניין. לאבא שלי היה חבר טוב שהיה אומר, 'הו, הנזק הגיע', כי לא הפסקתי לדבר. ההורים פרגנו וסמכו עליי. הסתובבתי עם גדולים. מצד אחד הייתי אחראית ועצמאית, ומצד שני הרפתקנית. אני מתרפקת על השנים האלה. זו הייתה חוויה טובה בשבילי".
בצבא שירתה ביחידת ההסרטה של חיל האוויר. "לא התקבלתי ללהקה צבאית, ובצדק. אני לא זמרת טובה. יכולתי לא לעשות צבא ולהמשיך בתעשייה, אבל בחרתי לעצור הכול ולהתגייס".
אחרי השחרור הכול היה פתוח בפניה. "השתלבתי ב'זאפ לראשון', תוכנית ילדים ונוער בערוץ הראשון, אבל החלטתי להצטרף לטיול של חודשיים למרכז אמריקה עם אחי הגדול. הייתי צעירה וחייתי את הרגע. הודעתי לערוץ שאני עוזבת. כמה ימים לפני הטיסה קיבלתי טלפון מערוץ הילדים, רצו שאעבור אליהם מיידית. סיפרתי להם שאני טסה. הם היו המומים שאני ככה מוותרת. בדיוק התחיל ההייפ סביב הערוץ, מיכל ינאי, עמוס שוב, אפרת רייטן, יעל אבקסיס, איתי שגב, גיל ססובר, ואני אומרת להם 'לא כרגע'. בסוף הטיול היינו בניו־יורק. הלכנו למסיבה, ושם, כשאני רוקדת, מול העיניים שלי, הייתה המפיקה הראשית של ערוץ הילדים והיא אומרת לי, 'את יודעת שאנחנו מחכים לך'".
שבע שנים הנחתה בערוץ הילדים. נצח. "די מההתחלה שם חיפשתי את עצמי. הרגשתי שכל השנים אני נבלעת בתוך חבורה. החל מ'תופסים ראש' ועד ערוץ הילדים, ואני רוצה לעשות את הדברים שלי, למצוא את התכנים שמעניינים אותי".
איך קידמת את רעיון "דנה תחילה"?
"כבר בגיל 22 הקמתי את חברת ההפקות 'דנה מבריזה בע"מ'. האמת היא שעורך הדין שלי נתן לחברה את השם. איחרתי לו לפגישה ברשם החברות, הוא אמר שככה הוא יקרא לחברה שלי, וזה תפס. דפקתי על דלתות, הגעתי כל פעם עם הצעות לסדרות חדשות, לא ויתרתי, עד שהצעה שלי התקבלה. יצרתי לערוץ הילדים את הסדרה 'בנדנה ג'ונס', על חבורת ילדים שמצילה את העולם, עם כסף שהבאתי מהבית. אני שיחקתי את הדמות הראשית".
"אנחנו רוצות לתת קול גם לאלה שרוצות לספר אך עדיין לא יכולות לדבר בקולן, לגיבורות שנחטפו ולאלה שלא שרדו. בחזון שלנו כל סיפור שרוצה להיות מושמע, אנחנו כאן כדי להשמיע אותו"
בגיל 27 עזבה את ערוץ הילדים כשבאמתחתה ההשתתפות המסורתית בפסטיגל, שתי קלטות ילדים שהצליחו ("הקסם של ימבה" ו"מקרנה לילדים") ואלבום למבוגרים ("נסיכה אמיתית") שהפיקו לה חברי פורטרט. "הרגשתי שמתייחסים אלינו כדוגמגישות, שיש זילות כזו. זה כבר פחות התאים לי. הושעיתי לחודש אחרי שלא הגעתי להתארח בתוכנית של דודו טופז, וכשהגיע הזמן לחדש את החוזה, לא חידשתי אותו. אבל היחסים עם הערוץ לא נגמרו בטריקת דלת. שנתיים עוד הייתי פרילנסרית שם".
אחרי שילדה את בתה הבכורה, בגיל 29, ונתקלה בשיבושי המילים האופייניים לפעוטות, המציאה ושיחקה את הדמות "טולי בלבולי", שהפכה לקלטות ילדים ולהצגה. הגיחה המשמעותית האחרונה שעשתה לקדמת הבמה הייתה כשהשתתפה ב"רוקדים עם כוכבים" ב־2007. "הבנתי שאני רוצה להיות במאית ומנהלת אמנותית. למדתי בתיאטרון הגוף, בתיאטרון החדר ובתיאטרון החזותי בירושלים".
בחרת בנתיב של תיאטרון פרינג'י, לא מיינסטרימי. מעניין לאור הרקורד שלך.
"המוח שלי יותר אפל ממה שאני משדרת. אני יודעת שאנשים תפסו אותי כמשהו מאוד מתקתק ובלונדיני, אבל הראש היה אלטרנטיבי וחיפש אתגרים יותר מעניינים ויצירתיים ממה שהתעסקתי איתם".
פה חייב להיות פסטיבל
לפני 15 שנה ביימה את ההצגה הראשונה שלה, "אגדת השמש הנעלמת", לפסטיבל חיפה להצגות ילדים. "הפסטיבל הסתיים, והבנתי שאני מאוהבת בבימוי עד מעל הראש. המנהלת האמנותית של הפסטיבל, צביה הוברמן, שמכירה אותי מאז שהייתי ילדה ב'תופסים ראש', כשהיא הייתה הבמאית של התוכנית, הציעה לי לביים את אירועי החוצות של פסטיבל חיפה. בשלב הזה השם של החברה שלי שונה ל'תיאטרונלה'".
אחרי שנתיים יזמה פרויקט תרבות חדש: פסטיבל העת העתיקה בקיסריה. "הגענו לעתיקות קיסריה ביומולדת ה־70 לאבא שלי, הסתכלתי מסביב ואמרתי, 'פה חייב להיות פסטיבל'. אחרי כמה ימים הגעתי לשם בלי הזמנה, נכנסתי למשרדים של האתר חמושה ברעיונות. עשר שנים, עד הקורונה, כל חול המועד פסח היה שם הפסטיבל שמקים לחיים את התקופה ההרודיאנית. במקביל ניהלתי את פסטיבל 'חלום של תיאטרון' בשיתוף אסיטז', המרכז הישראלי לתיאטרוני ילדים ונוער. זה התחיל בהבימה ועבר להקאמרי".
את "פלטפורמא", תיאטרון אקטיביסטי עבור נשים נפגעות אלימות "מינית, פיזית, רגשית, כלכלית", הקימה ב־2015 יחד עם קרן כהן ישראלי, מורה לתיאטרון ובמאית עתירת זכויות. "התיאטרון הוא בית ספר למקצועות הבמה", מסבירה דבורין. "מפנים אלינו נשים עם זיקה ותשוקה לאמנות. אנחנו עמותה שנתמכת על ידי משרד התרבות ותרומות מקרנות בארץ ובעולם. הנשים מקבלות מלגה (יש סכום השתתפות סמלי, דמי רצינות), ובמשך שנתיים וחצי לומדות את כל המקצועות של מאחורי הקלעים, כמו הלבשה, איפור, בימוי, ניהול הצגה והפקה. הן גם מביאות חומרים מתוך חייהן, קרן כותבת על פי זה את ההצגה, ואני מביימת. בשנים האחרונות, שחקני הבימה ואחר כך הקאמרי הם חלק מההצגות האלה, לצד הנשים. התיאטרון מאפשר להן לעבור תהליך טיפולי עמוק דרך יצירה מתוך טראומה".
אתן מצליחות לעבוד כרגיל, להעלות הצגות, בימים אלה?
"בדרך כלל בנובמבר, החודש שבו מציינים את יום המאבק הבינלאומי באלימות נגד נשים, אנחנו הכי פעילות. השנה זה לא קרה. שתי הצגות שעבדנו עליהן התבטלו. גם הכשרות למשרד הבריאות והמשטרה, שקרן ואני מנחות, בשיתוף נשים מהתיאטרון, התבטלו".
לפחות זה מאפשר לך לתת פּוש למיזם שהקמת.
"אנחנו נפגשות עם משלחות מחו"ל שמגיעות לארץ כדי ליצור קשרים. אנחנו רוצים שהספרייה תהפוך לבינלאומית. החזון הוא ששחקניות מוכרות מחו"ל - אמריקאיות, צרפתיות, יפניות - יקריינו את הסיפורים בשפה שלהן. כשמישהי לא ישראלית מספרת את הסיפור שלנו, היא בעצם אומרת, 'אני מאמינה לך, אני מזדהה ואני נותנת קול לסיפור הזה'. זה ייגע בקהלים מגוונים בעולם כשהן ישמעו את זה בשפתן. פה זה לא רק הרובד האמנותי שבוער בי, אלא הרצון לחזק את הקול של ישראל".
