בבוקר שבת של שמחת תורה, התעוררה ורד אוקנין (45) מקיבוץ נחל־עוז בשש בבוקר יחד עם בנה כפיר, פעוט בן שנה ועשרה חודשים, שרצה לאכול. שני ילדיה הגדולים, שירה (שבע וחצי) ומאור (ארבע וחצי), עדיין ישנו, ובעלה יוגב (47) כבר ישב במרפסת עם הקפה של הבוקר.
בדרכה למטבח החלה אזעקת צבע אדום ויוגב צעק לה "יש רקטות, תיכנסי לממ"ד". בדרך היא אספה את שירה ממיטתה, מאור ישן בחדר והתעורר בבהלה מההמולה. "כמה שניות אחרי שנכנסנו, יוגב רץ להביא מים ונזכר שהוא שכח משהו במרפסת, אז הוא יצא לרגע וראה מלא מחבלים ליד הבית שלנו צועקים בערבית 'איטבח אל יהוד'", היא מספרת. "הוא נכנס חזרה בריצה מטורפת תוך כדי יריות, מזל שהספיק לקחת את האקדח האישי. הוא נעל אחריו, אבל את הממ"ד שלנו אפשר לפתוח גם מבחוץ, אז ביד אחת הוא אחז באקדח ובשנייה החזיק את הדלת בכל כוחותיו. שמענו צרורות, בחוץ התנהל קרב יריות, המחבלים היו בתוך הבית, עלו על הגג, ירו על התריסים ונקשו על החלון של הממ"ד".
הייתם בקשר עם מישהו?
"לא היה חשמל בכל הקיבוץ ורוב הזמן לא היה אינטרנט, כך שלא הייתה לנו שום תקשורת. לא ידענו מה קורה בחוץ, רק חיכינו שיבואו להציל אותנו. יוגב מתנדב במג"ב, אז התקשרתי למפקד שלו וצרחתי שיש לנו מחבלים בבית והוא חייב לעזור לנו. חיכינו שצה"ל יגיע והם פשוט לא הגיעו. הייתי עם 14% סוללה ויוגב עם 17%, היה לנו בקבוק אחד של מים, לא ידענו שנישאר בממ"ד 15 שעות בלי אוכל ובלי מים. זה חדר קטן יחסית, אין אור ואין אוורור כי לא היה חשמל, נטפנו זיעה, אי־אפשר היה לנשום".
"ניצלנו רגע של שקט, אמרתי ליוגב 'אני מחפה עליך עם האקדח, תזחל למטבח ותנסה לשלוף מה שבא ליד. לקחנו סיכון אדיר, אבל הוא יצא והצליח לחזור עם בקבוק מים ושלושה מילקי"
איך הילדים התנהגו בסיטואציה הזאת?
"מאור ושירה התנהגו למופת, לא צייצו, אבל כפיר היה רעב והתחיל לצרוח, ולא היה לי מה לתת לו. הייתי חסרת אונים, מוטרפת מדאגה, לא נעים להשוות אבל הרגשתי כאילו אני בשואה, שאני צריכה להתחבא עם הילדים שלי, לסתום להם את הפה שלא ישמעו אותם בחוץ. הילדים היו צריכים פיפי, מזל שהיו לי כמה כוסות חד־פעמיות. מאור היפראקטיבי מאוד ופתאום גם הוא התחיל לאבד את זה. באיזשהו שלב הילדים אמרו שהם מפחדים ואמרתי 'אני יודעת, גם אני מפחדת, עליכם ועליי'. לא הסתרתי מהם את הפחד שלי. הפחד הכי גדול היה שאנחנו ניהרג והם יישארו לבד בעולם".
וכל הזמן הזה לא ידעתם מה קורה בחוץ?
"היה רגע קטן של קליטה, הייתי על טיפות אחרונות של סוללה כשאח של יוגב התקשר ואמר מה קורה בחוץ - חטופים, הרוגים. הייתי בהלם, זה ריסק אותי. חשבתי שכל הסיפור ייקח שעה־שעתיים ואז הבנתי שאנחנו לא הולכים לצאת מכאן כל כך מהר. לקראת שמונה בערב חזר החשמל ל־20 דקות, פתחתי את הטלוויזיה ואז הבנתי את סדרי הגודל".
איך הצלחתם להחזיק את הילדים בלי אוכל ומים כל כך הרבה שעות?
"ניצלנו רגע של שקט, אמרתי ליוגב 'אני מחפה עליך עם האקדח, תזחל למטבח ותנסה לשלוף מה שבא ליד, אין ברירה'. לקחנו סיכון אדיר, אבל הוא יצא והצליח לחזור עם בקבוק מים ושלושה מילקי".
מתי יצאתם משם?
"לקראת תשע וחצי בערב שמענו עברית בבית, הם נקשו על הדלת ואמרו שהם צה"ל. חשדנו בהתחלה, יוגב אמר שהוא חמוש, אבל החלטנו לצאת רועדים מפחד. איך שראינו את הקצין, יוגב התפרק עליו בבכי, הילדים חיבקו את החיילים ואמרו 'תודה שהצלתם אותנו'. החיילים נתנו לילדים עוגיות ומים, חיבקו אותנו ואמרו 'אתם בסדר, אנחנו שומרים עליכם'".
עוד כתבות בלאשה
איך נראה הבית?
"הרוס, מחורר, המון זכוכיות, לא ראוי למגורים. שרפו את כל המכוניות של הקיבוץ, בזזו בתים, לקחו רכוש מכל הבא ליד, תכשיטים, דרכונים. החיילים אמרו שיש לנו עשר דקות לארוז ולעוף, לקחו אותנו בג'יפ לאוטובוס שפינה אותנו לבסיס משמר־הנגב ומשם לקיבוץ כרמים, שמארחים אותנו ודואגים לנו לכול. מאז אנחנו פה, חשופים למידע שלא ראינו, לכל הודעות הווטסאפ של הקיבוץ שלא קראתי, הזדעזעתי שחברים טובים שלי חטופים והרוגים, משפחה שלמה מהקיבוץ שנהרגה, אני עוד לא מצליחה לעכל את זה".
מתי עברתם לגור בנחל־עוז?
"עברנו לפני חמש שנים מבת־ים. אני עובדת בקיבוץ במרכז לחינוך הבלתי פורמלי ויוגב עובד בחברת בנייה במרכז הארץ. באנו לפה לראות כמה קיבוצים, נחל־עוז היה הקיבוץ הראשון שראינו, התאהבנו במקום ונשארנו. ידענו שיש פה טילים ורקטות, אבל את לא חולמת בחיים שסרט אימה כזה יכול לקרות".
איזה רגע ייחרט לך בראש?
"רגע השחרור ייחרט אצלי לכל החיים, וגם הדרך למשמר־הנגב, כל הדרך היו גופות של הרוגים, מרחץ דמים בלתי נתפס".
איך מתקדמים מכאן?
"זאת שאלת השאלות. יוגב אמר לי 'ורד אני לא חוזר', אבל נחל־עוז זה הבית ובית לא עוזבים. הבית שלי כרגע לא ראוי למגורים, ולא רק שלי, צריך לשקם את כל הקיבוץ. אני מרוסקת, לא יודעת לאן הולכים מכאן".
פורסם לראשונה: 08:02, 11.10.23
