לאחרונה חגגה אורית קנטורוביץ', מנהלת פעילות יישומים עסקיים במיקרוסופט ישראל, את יום הולדתה ה־50 יחד עם חברים וקולגות. "בבוקר הודיעו לי שסרטן השחלות חזר בפעם השלישית, ובערב חגגתי ביג טיים עם 50 חברים קרובים, שתינו וויסקי, רקדנו ושמחנו, ויום אחרי האירוע בישרתי לכולם", היא מספרת. "אף אחד לא האמין, שאלו אותי 'איך הצלחת לחגוג ככה אתמול?' ואמרתי, 'מה זאת אומרת? זה חלק מהחיים שלי'. הדרך היחידה שלי להמשיך בחיים היא להשלים עם המוות, כי הוא יהיה שם כל הזמן".
בפעם הראשונה שחלתה, הייתה קנטורוביץ' בעיצומו של תהליך קבלה לעבודה בחברת ההייטק JFrog, לתפקיד מנהלת המכירות הגלובלית באירופה ובאסיה (Director of Enterprise Sales). "עשיתי שתי שיחות עם מנהלת המכירות של הארגון, היה לנו חיבור טוב מאוד, אבל אז פתאום גילו לי את הסרטן", היא מספרת. "הרמתי לה טלפון ואמרתי שאני חייבת להפסיק את התהליך כי אני נכנסת לטיפולים ולא נראה לי שזה ריאלי".
איך היא הגיבה?
"היא הייתה בהלם מהבשורה ואמרה, 'למדתי להכיר אותך ואני בטוחה שתצאי מזה. אם זה בסדר מבחינתך, תרשי לי לשמור איתך על קשר, וכשתסיימי את התהליך נתקדם'. אחרי חודשיים היא כתבה לי: 'אני מגיעה לארץ ואשמח להיפגש. את מתאימה לנו לתרבות הארגונית ואין לי ספק שאת יוצאת מזה'. היא ביקשה לתאם לי פגישה עם המנכ"ל, שלומי בן חיים, שהגיע לארץ יחד איתה, אבל אני כבר הייתי בלי שיער ובלי גבות. שאלתי אם היא בטוחה שהוא ירצה לראות אותי ככה, והיא אמרה, 'כשתפגשי אותו תביני במי מדובר'.
"נפגשתי איתו אחרי הטיפול החמישי, הייתה שיחה מדהימה, דיברנו גם על הסרטן, אבל זה לא היה האישיו בשיחה. בסוף השיחה הוא אמר: 'את מסיימת את הטיפולים וחותמים על חוזה'".
וואו.
"אני נותנת לו קרדיט גדול על כך. ביום הראשון שלי בעבודה היה נורא מצחיק, שלחו לכל העובדים 'וולקאם' עם תמונה שלי בשיער בלונדיני ארוך, ולמחרת הגעתי לעבודה עם קרחת".
יפן, ארצות־הברית, ישראל
את דרכה המקצועית התחילה קנטורוביץ' בתפקיד ביטחוני במשרד ראש הממשלה. לאחר מכן יצאה לניו־יורק במסגרת משלחת הרכש של משרד הביטחון ובמקביל למדה שפות: ערבית, טורקית ופרסית, ועשתה שני תארים בתקשורת ובלימודי המזרח התיכון. "בניו־יורק התחלתי ללמוד את העולם העסקי", היא מספרת. "במסגרת תפקידי במשרד הביטחון היה לי חיבור עם כמה חברות הייטק גדולות, וכשהחלטתי לחזור לארץ התחלתי לעבוד כאשת מכירות ב'אורקל' האמריקאית, חברת תוכנה שמתמחה בפתרונות טכנולוגיים ופתרונות עסקיים. עבדתי שם 12 שנים, מתוכן שמונה שנים בתפקידי ניהול".
"כשיצאתי מהניתוח הרופא אמר שהכול מצוין. בביקורת הוא כבר בישר שיש לי סרטן בדרגה 3 והסביר שאמא שלי הצילה אותי כי בזכותה אבחנו אותי. מצמרר לחשוב, שכשישבתי ליד מיטתה כבר הייתי חולה בעצמי"
למה עזבת?
"רציתי להיות גלובלית ולעבוד בכל העולם ולא רק בישראל. קיבלתי הצעה מסטארט־אפ חדש בשם 'אקטיביו', שהשקיע בו איש העסקים טדי שגיא. הסטארט־אפ פיתח מוצר לגיוס עובדים דרך מבחני VR (משקפי מציאות רבודה. ד"ח), שבודקים את היצירתיות של המועמדים לעבודה. עבדתי שם חמש שנים, בין היתר כאחראית על מערך המכירות בארצות־הברית ובכל מדינות APEC (הפורום לשיתוף פעולה כלכלי אסיה - האוקיינוס השקט). הבייס שלי היה ביפן, ובכל חודש הייתי שבוע בארץ. זאת הייתה חוויה נהדרת, אבל היה לי קשה להיות כל כך רחוקה מהארץ. במשך שנה וחצי חייתי במטוסים. הבנתי שאני צריכה משהו קרוב יותר וחיפשתי את האתגר הבא. התחלתי את התהליך מול JFrog, ואז חליתי. בינתיים המשכתי לעבוד ב'אקטיביו', ואני חייבת להגיד שבקטע הזה הם התנהלו איתי בצורה מדהימה. סטארט־אפ שעדיין מגייס כספים מחזיק בן אדם סופר־בכיר ודאג שאקבל את כל התנאים שמגיעים לי, גם בתקופות שהייתי פחות זמינה, עד לסיום הטיפולים. זה לא ברור מאליו.
"כשהחלמתי עברתי ל־JFrog. עבדתי שם רק שנה כי פרצה הקורונה. עשיתי תפקיד גלובלי, וכשהכול נעצר בעקבות המגפה, גם מסגרת התפקיד שלי שונתה וזה פחות התאים לי. הרגשתי שאני לא ממצה את יכולות הניהול שלי. קיבלתי הצעה מחברת שירותי הענן הישראלית SPOT ולקחתי אותה. עבדתי בה שנה, ואז קיבלתי את ההצעה ממיקרוסופט. בהתחלה התלבטתי, אבל התאים לי לחזור לארץ, ידעתי שאני רוצה לחזור לשוק הישראלי אחרי שש שנים בשווקים בינלאומיים".
לא פחדת לעזוב כשאת חולה בסרטן?
"הייתי בהחלמה גמורה, נקייה מסרטן. שלוש שנים לקחתי כדורים ביולוגיים, שמאפשרים להאריך את החיים ולשמור על גוף נקי מסרטן. אמנם המחלה חזרה, אבל היא נתפסה בזמן ובכל זאת שלוש שנים הייתי נקייה".
הגן עובר במשפחה
קנטורוביץ' נולדה וגדלה בקריית־ים, והיום היא חיה ביפו עם בת זוגה הדר סוטובסקי (51), סמנכ״לית השקעות תאגידיות, משקיעה בסטארט־אפים ובטכנולוגיות בנות קיימא בתחומי אגטק, פודטק והאנרגיה המתחדשת. "אנחנו 19 שנים ביחד, ללא ילדים מבחירה", היא מספרת. "הכרנו כשחזרתי לארץ מארצות־הברית, דווקא כשלא רציתי זוגיות. היא התחילה איתי בבית קפה, אחר כך שיחקה אותה קשה להשגה איזה חודש, ולפני עשר שנים התחתנו בניו־יורק".
את המחלה היא גילתה לגמרי במקרה, אחרי שאמה, תמר, חלתה בסרטן השחלות ונפטרה בגיל 70. "אמא שלי הייתה כל עולמי, החברה הכי טובה שלי, אישה מבריקה ומיוחדת שלימדה אותי הרבה בחיים", היא אומרת. "כמה סמלי שהיא נפטרה ביום האהבה, היא הייתה אדם מלא באהבה. יום אחד היא פתאום הפסיקה לאכול, הייתי בעבודה בחו"ל, אז אמרתי לאבא שלי שייקח אותה לבית החולים, וזו הנקודה ששינתה את חייה ואת חיי. גילו לה גידול שחלתי מפושט מאוד, הייתה דילמה אם להכניס אותה לכימו, אבל תוך פחות מחודש היא נפרדה מאיתנו. בבית חולים כרמל בחיפה, שבו הייתה מאושפזת, אמרו לי שהיא נשאית של הגן BRCA, פגם גנטי שפוגע בעיקר בנשים יהודיות אשכנזיות. הם הציעו לי ללכת להיבדק. כשהגעתי למכון מחקר גנטי בחיפה נדהמתי לגלות שהם כבר הוציאו למשפחה שלי עץ יוחסין".
איך זה קרה?
"קרובת משפחה עשתה שם את העץ אחרי שגילו אצלה את הגן. מתברר שהגן הגיע בכלל מסבא של אמא שלי שמת מסרטן השד, אבל במשפחה לא דיברו על זה, זאת הייתה בושה, משפחה פולנית קלאסית. הוא העביר את הגן לבנות שלו, אחת חלתה בסרטן השד והצליחה להחלים, ואילו אחותה, שהיא סבתא שלי, נפטרה מסרטן השחלות בגיל 39. לא שייכו את זה בכלל למשפחה כי היא עבדה במפעל 'סנו', וחשבו שזה בגלל החומרים הכימיים במפעל. הגן עבר לאמא שלי, אבל היא לא ידעה על ההיסטוריה המשפחתית. כשהגעתי למכון הגנטי וראיתי את העץ המשפחתי, הייתי בהלם שלא הרימו טלפון לאמא שלי ודיווחו לה על הגן. בדיעבד אולי הם היו מצילים את חייה".
"כשהמחלה חזרה בשלישית אמרתי לעצמי, 'הפעם אני הולכת ליהנות'. האצלתי סמכויות בעבודה, ואחרי כל טיפול נסעתי לנוח ביוון, כבר הייתי ארבע פעמים ברודוס, פעם בקורפו, ועכשיו חזרתי מכרתים"
מה עשית כשנודע שגם את נושאת את הגן?
"בהתחלה אמרתי 'טוב, בסדר', עוד לא הבנתי מה המשמעות, ואז הסבירו לי שלהיות נשאית זה אומר שיש לי סיכוי של 80%-50% לחלות בסרטן השד או השחלה, ממש פצצה מתקתקת. בגלל ההיסטוריה המשפחתית אמרו לי גם שרוב הסיכויים שאחלה בסרטן השחלה, שהוא אלים יותר מסרטן השד וגם הסיכוי לגילוי מוקדם נמוך יותר, כי לא מרגישים אותו עד שזה מגיע לדרגה 4. הציעו לי טיפול מניעתי להוצאת השחלות, ואז החליטו להוציא גם את הרחם ליתר ביטחון, כי עברתי את גיל 45 וממילא לא רציתי ילדים אף פעם. רוב המנתחים לא אוהבים להוציא את הרחם בטיפול מניעתי".
התלבטת?
"לא הייתה לי התלבטות, כמה חודשים קודם לכן ראיתי את אמא שלי גוססת מאותה מחלה, והחלטתי שמה שצריך עושים. תחשבי על זה שנכנסתי בן אדם צעיר וסופר־בריא מיידית לגיל המעבר. כשיצאתי מהניתוח הרופא ניגש אליי ואמר שהכול מצוין. האיברים היו ורדרדים ויפים, זה מראה על איברים תקינים והכול בסדר, 'נתראה בעוד עשרה ימים בביקורת'. אמרתי 'יופי', רצתי הביתה, ו־24 שעות אחרי כן התחלתי להרגיש מה זה גיל המעבר. אמרתי לחברה שלי שהייתה חולת סרטן השד בעצמה, 'מה עשיתי לעצמי? יכולתי לחכות עוד קצת, לא היה קורה כלום', והיא אמרה, 'לסרטן השד יש גילוי מוקדם ולשחלות אין, והוא יותר אלים, עשית את הדבר הנכון'".
מתי גילו את הסרטן?
"הגעתי לביקורת כולי הפי־הפי, התלוצצתי עם הרופא שלי, ואז הוא אומר לי, 'שבי, יש לי בשורה לא טובה'. הוא אמר שראו בביופסיה שכבר יש לי סרטן בשתי השחלות. אמא שלי נפטרה תוך חודש בדיוק מהסרטן הזה, ואני מבינה באותו רגע שחיי נגמרו. הסרטן כבר יצא ממקומו אבל עדיין לא היה גרורתי. הוא כבר הגיע לבלוטות הלימפה ולתוספתן, והרופא הגדיר אותי בדרגה 3, אחת לפני האחרונה. הוא הסביר שאמא שלי בעצם הצילה אותי, שהיא, במותה, ציוותה לי חיים. בעצם אמא נתנה לי חיים פעמיים. בדיעבד, מצמרר לחשוב שכשישבתי ליד מיטתה והחזקתי לה את היד, כבר הייתי חולה בעצמי".
לתת כוחות לחולות אחרות
לפני שלוש שנים, חצי שנה אחרי שקנטורוביץ' החלה לעבוד במיקרוסופט ישראל כמנהלת פעילות יישומים עסקיים, הסרטן חזר בפעם השנייה באזור שבו היו קודם לכן השחלות שלה. "זה היה גידול של 1.5 ס"מ שהתגלה בזכות מעקב", היא אומרת. "נכנסתי לשמונה סבבי כימו, קצת יותר קל מהפעם הראשונה, השיער לא נשר באופן מלא, ואפילו עבדתי תוך כדי הטיפולים. לקחתי כדור נגד כאבים, והופ, חזרתי לעבודה. ישבתי עם המנהל שלי, סיפרתי לו שחליתי שוב ונתתי לו תמונה של מה יכול להיות הכי גרוע במצב הזה. בפועל המשכתי לעבוד כמעט כרגיל. אחרי הטיפול הרביעי הוא אמר לי, 'אני לא יודע על מה את מדברת, את מתפקדת נהדר'".
מה המסר שלך למעסיקים ולמגייסים?
"כמו שיש אחריות למעסיק כלפי עובד שחלה, יש אחריות לעובד להכין את מקום העבודה ואת הבוס איך להתמודד ואיך לעזור, ולא לצפות ממנו להבין מה את עוברת. חשוב לי להגיד למעסיקים שזו זכות לגייס מחלימים, כי מדובר באנשים מאוד חזקים, שמאוד רוצים להצליח ורוצים להוכיח לאחרים ולעצמם שהסרטן לא גמר להם את החיים. אני יכולה להעיד על עצמי שהמחלה הפכה אותי למנהלת הרבה יותר טובה. הרבה פעמים פחדתי לדבר על הגנטיקה שלי ולהעלות את המודעות, הייתי צריכה לחלות שלוש פעמים כדי לשים את עצמי בפרונט, והיום אני עושה הרצאות, תומכת בחולות ופוגשת הרבה מאוד נשים מדהימות. יש כל כך הרבה נשים כמוני, בכירות במשק שאני מכירה אישית, שאם רק היו מבינות כמה כוח הן היו יכולות לתת לנשים במצבן, הן היו עושות כמוני בלי להתבייש".
איך את לוקחת את זה כל כך בקלות?
"זה עניין של החלטה. אפשר להיכנס לתוך מעגל המחלה ולהגיד, 'אני חולה, אני בדיכאון, קשה לי', אבל אני בחרתי בדרך אחרת, כי מה זה יעזור לי?
"כשמבשרים לך שחלית בפעם השלישית, קל יותר לקבל את זה. בפעם הראשונה השטיח נשמט לי מתחת לרגליים, אבל עכשיו אמרתי לעצמי, 'הפעם אני הולכת ליהנות'. האצלתי סמכויות, פיצלתי את התפקיד שלי לשניים ונתתי אחריות ניהולית לשני עובדים שבחרתי. אחרי כל טיפול שעברתי נסעתי לנוח ביוון. כבר הייתי ארבע פעמים ברודוס, פעם אחת בקורפו, ועכשיו חזרתי מכרתים".
מאיפה הכוחות?
"אני נשואה לאישה מדהימה, זכיתי באהבה גדולה מאוד, ואין לי ספק ש־50% מההחלמה שלי הם בזכותה. אני מכירה כל כך הרבה נשים שנפרדו מבני הזוג תוך כדי התהליך, ואילו אצלנו המסע שעברתי רק חיזק את הזוגיות שלנו. עכשיו אני חושבת לעשות צוואה ולדאוג לה, כי מי יודע מה יהיה".
את לא פוחדת?
"נטרלתי את הפחד לגמרי. כבר נפרדתי מחברות שישבו איתי במחלקה בגלל המחלה שאני סובלת ממנה, אז כששמים לי את הגרדום מול העיניים, אין לי מה לעשות אלא להשלים איתו".
תוכנית חדשה לגילוי מוקדם של סרטן השחלה
סרטן השחלה היא מחלה קטלנית המתפתחת במהירות ובשקט, אך אין בדיקה אמינה שמומלצת לכלל הנשים, גם לא לנשים הנמצאות בסיכון גבוה, כמו נשאיות של מוטציות גנטיות או בעלות קִרבה משפחתית מדרגה ראשונה לנשים שחלו במחלה", מסבירה פרופ' קרן לבנון, ראש המעבדה לחקר סרטן השחלה ואונקולוגית בכירה במרכז הרפואי שיבא.
המעקב הקיים עלול לפספס את השלבים הראשוניים של המחלה ביותר מ־75% מהמקרים. בעקבות זאת נשים רבות בסיכון גבוה בוחרות לעבור כריתה מניעתית של השחלות, פעולה שמובילה לאתגרים לא פשוטים. בין השאר, עליהן להשלים את תהליך ההבאה לעולם של ילדים לפני גיל 40 ולהתמודד עם תסמיני גיל מעבר מוקדמים. כיום, באבחון מוקדם של סרטן השחלה, כ־90% מהנשים שורדות יותר מחמש שנים, אך באבחון מאוחר, כפי שקורה ברוב המקרים, סיכויי ההישרדות למשך חמש שנים יורדים בכ־30%.
פרופ' לבנון מובילה בימים אלה את תוכנית "המבריא", פרי שותפות ייחודית בין הקרן הלאומית למדע, הוועדה לתכנון ותקצוב של המל"ג, יד הנדיב וקרן משפחת קלרמן, ובשיתוף המועצה המדעית של הר"י ומשרד הבריאות - מחקר שמטרתו לפתח בדיקה חדשנית לאבחון מוקדם של המחלה. מטרת התוכנית, שתושק בקרוב, לשפר את סיכויי ההישרדות באמצעות אבחון מוקדם בעזרת תמיכה במחקרים חדשניים, הכשרת רופאים מצטיינים לפעילות מחקרית ושימור של רופאים־חוקרים מובילים בבתי החולים בישראל.
