בין מגוון התגובות שקיבלתי על טוריי, הייתה אחת לא מפרגנת במיוחד. מישהי האשימה אותי בתיאור חוויות "פוטוגניות" וחתמה במשפט: "היא לא יודעת מה זה סבל של להיות לבד. תמיד יש לה את הגרוש ברקע".
לגבי המשפט האחרון, היא לגמרי לא טעתה. אני באמת לא מרגישה לבד מדי או סובלת מדי, ואכן תמיד יש לי את הגרוש ברקע. לשמחתי, הצלחנו להישאר חברים טובים גם אחרי הגירושים ושנינו תמיד אוהבים לצחוק ש"הגירושים שלנו עלו על שרטון" (כמו שאמר שלמה וישינסקי על היחסים הטובים שלו עם גרושתו אסנת).
ההחלטה שלנו להתגרש הייתה הדדית יחסית, בלי מעורבות של גורם שלישי. ידוע לי שבקרב גרושים רבים זה לא תמיד המצב: לפעמים הגירושים נובעים מהחלטה של צד אחד, פעמים רבות מעורבת בגידה, יש מאבקים מכוערים על כסף, על משמורת, לעתים יש גם ניכור הורי, או שלהפך - אחד הצדדים דווקא מסרב לראות את ילדיו. אין ספק, במקרים כאלה הקושי רב יותר והסבל עמוק יותר.
אני בהחלט מודה על מזלי הטוב ומרגישה שלפחות כאן התברכתי. אמנם איני יכולה לומר שיש לי "בעל נפלא", אבל אני יכולה לפחות להגיד שיש לי "גרוש נפלא". האם זה אומר שבגלל זה "אינני גרושה מספיק" או שאיני אמורה לכתוב על גירושים? בדיוק כמו שיש חיי נישואים מוצלחים יותר וחיי נישואים מוצלחים פחות, ככה זה גם בגירושים. אין תחרות על מסכנוּת. יותר מזה: אין שום שאיפה לנצח.
ואם בכל זאת למגיבה חשוב לדעת: אולי כיום אני לא "סובלת מדי", אבל היה סבל לא מבוטל בנישואיי. אנשים לא מחליטים להתגרש כשכיף להם. היו משברים ומשבר אחד ענק שעדיין יש לו השלכות מכאיבות מאוד על חיי. ולמרות העובדה שהתגרשתי בטוב, הייתי לגמרי מעדיפה להיות "נשואה באושר". מעבר לפן הזוגי והכלכלי, בעיקר בשביל בתי - למרות שאני יודעת שאני עושה את המיטב - רגשות האשם אף פעם לא נגמרים. ועדיין, בסופו של דבר תמיד אבחר להתמקד בטוב, להבין שלכל אחד יש את הקלפים שחילקו לו, והשאלה הגדולה היא איך לשחק בהם הכי טוב, ובמקרה שלי: גם לכתוב אותם. ואם זה מצטייר פוטוגני - אני הכי מאושרת, כנראה שהצלחתי במשימה.
>> לטור הקודם: האם אני אוהבת את החגים? רק לסירוגין!
