תירס ותפוחי אדמה: גדלתי בכפר קטן באתיופיה שנקרא ג'ירה, מספרת אלמיתו זגייה (42) מאשקלון, נשואה + 5, מנהלת סניף אשקלון בתנועת "מרכזים לצדק חברתי".
אני ואחי הקטן נולדנו באתיופיה ושלוש אחיותיי נולדו בישראל. אמא שלי הייתה עקרת בית ואבא היה חקלאי. גידלנו תירס ותפוחי אדמה, הייתה לנו רפת וחווה עם כבשים ועזים. גרנו בבית קרקע שנבנה מחמר וחיינו עם הקהילה חיים שיתופיים כמו בקיבוץ. כשהנשים ילדו, במשך כמעט שלושה חודשים הן גרו במתחם מחוץ לבית. תושבי הכפר היו מביאים להן אוכל לשם. שמרנו על המסורת היהודית וחגגנו שבתות וחגים.
המתנה באדיס אבבה: מאז שאני זוכרת את עצמי התפללנו להגיע לארץ זבת חלב ודבש, אבל רק בשנת 1988 נפתחה ההזדמנות. אני ומשפחתי עזבנו את הכפר והגענו לאדיס אבבה במטרה להתארגן לקראת העלייה. הספקתי ללמוד שם כמה חודשים בכיתה א' ולמדנו גם עברית. אני זוכרת שלוש מילים שלמדנו שם: עלה, מורה וספר.
לקח זמן עד שקיבלנו אישורים, ואז, כשהייתי בת 8, הצטלמנו לתמונת פספורט, קנינו בגדים וההורים הודיעו לנו שמחר אנחנו עולים לישראל. התרגשתי לטוס בפעם הראשונה בחיי והייתי גם נסערת כי הסבים שלי נשארו באתיופיה.
קליטה מהירה: הגענו לאשקלון והתחלנו חיים חדשים. פתאום גרנו בבניין והשכנים שלנו היו עולים מרוסיה. זה היה מבלבל כי עד אז לא ראיתי בכלל אנשים שיש להם עור לבן.
מרכז הקליטה לא ממש ניסה ליצור חיבור בין העולים, אבל אני זוכרת ששיחקנו עם הילדים מרוסיה בכדור, מבלי שדיברנו את אותה השפה. תוך שלושה חודשים כבר ידעתי עברית. אני זוכרת שקיבלו אותי יפה והרגשתי חלק מהחברה הישראלית. האתגרים התחילו כשהתגייסתי לצה"ל.
אכזבה בצבא: בגיל 18 התגייסתי לקורס קצינות ייעודי ואז עברתי משבר גדול. הרגשתי שהצבא לא ידע להכיל בני עולים והיה מאוד קשוח איתי. לא היה לי את מי לשתף בקשיים שלי, ההורים שלי לא ידעו מה זה צבא והמפקדת שלי לא הבינה אותי. בסופו של דבר פרשתי מקורס קצינות ושירתתי קרוב לבית כראש לשכה של סגן אלוף. הרבה שנים הרגשתי אכזבה שלא סיימתי את הקורס, כי יכולתי להיות קצינה טובה.
בעלי דירות גזעניים: אחרי הצבא חיפשתי דירה בירושלים. קבעתי להיפגש עם בעל הדירה בכניסה לבניין, ואיך שהוא ראה אותי הוא פשוט הסתובב והלך. זה קרה לי אחר כך בדירה נוספת – בעלת הדירה לא רצתה להשכיר לי אותה והדיירת שגרה שם אמרה לי, שיש משמעות לעובדה שאני אתיופית.
באותה תקופה לא הייתה לי מודעות לגזענות כמו שיש לי היום. גדלתי פה וזה הבית שלי, ופתאום נתנו לי תחושה שאני לא באמת שייכת. בהמשך נחשפתי לעוד הרבה סיפורים של עולים מאתיופיה שהתמודדו עם גזענות. זה נתן לי דרייב לשנות את המצב.
"גדלתי פה וזה הבית שלי, ופתאום נתנו לי תחושה שאני לא באמת שייכת. בהמשך נחשפתי לעוד הרבה סיפורי גזענות. זה נתן לי דרייב לשנות את המצב"
הכוח לשנות: במהלך חיי הייתי פעילה חברתית. הייתי חלק מתוכנית "ספייס" שמסייעת ליוצאי אתיופיה בבית הספר וניהלתי את אזור באר שבע.
אחרי 7 באוקטובר הרגשתי שאני צריכה להיות מעורבת יותר בעירי. כיום אני מנהלת את אזור אשקלון במסגרת "מרכזים לצדק חברתי" - תנועה שמטרתה קידום שוויון ודמוקרטיה בחברה הישראלית. במסגרת התפקיד אני מחזקת את ועדי השכונות ופתחתי קורס לפעילים חברתיים שרוצים להיות מעורבים יותר בחיי העיר.
כדי להוקיע את הגזענות בישראל צריכים להיות חקיקה בנושא, חינוך לסובלנות וקבלת השונה. האתיופים יהודים וישראלים, ואין סיבה שיתייחסו אלינו אחרת.
איזה הרגל אתיופי ישראלים צריכים לאמץ?
"לדבר בשקט".
למה את הכי מתגעגעת באתיופיה?
"למשפחתיות שהייתה שם ולנופים".
למה לא תצליחי להתרגל?
"לדוחק ולצפיפות".
מה המקום האהוב עלייך בישראל?
"ירושלים. כשאני נכנסת לעיר הזאת אני ישר מרגישה רוגע".
