סיפורה של דורית צימרמן (64) ממושב לימן, גרושה פעמיים ואם לשניים. בעלת המותג "מרגריטה" לבגדי ספורט לנשים ומעבירה הרצאות על סיפורה האישי:
"בחיים לא אשכח את היום ואת השעה האלה: 8.6.2016 בשעה 13:00 בצהריים. כמה דקות לפני כן הודעתי לגרוש שלי שאני רוצה לפרק את השותפות העסקית שהייתה לנו ב'מרגריטה'. השארתי בידיו את ההחלטה אם הוא יישאר בעסק ואני אצא או להפך. השיחה הייתה במשרד שלנו בקיבוץ סער, וכשהסתיימה יצאתי החוצה. את מה שאני הולכת לתאר סיפרו לי, כי אני לא זוכרת דבר: הוא לקח פטיש שהיה שם והכה אותי. ספגתי שמונה מכות פטיש, רובן על הראש, אחת על היד. כנראה שמתי אותה על הראש כדי להגן עליו. הייתה גם מכת פטיש בפנים. זה התרחש מול חדר העבודה של הגזרן. הוא יצא החוצה אחרי ששמע צעקות ונביחות של הכלב שלי, בטטה, שנשכב מעליי וליקק אותי, וצעק, 'תוריד את הפטיש'. אם הוא לא היה יוצא, לא בטוח שהייתי נשארת בחיים. בעלי לשעבר הניח את הפטיש ואמר לו, 'תקרא למשטרה'.
נולדתי וגדלתי בירושלים. אמי לחמה באצ"ל ואבי בהגנה. למרות שזה לא היה מקובל, הם התאהבו. הייתה לי ילדות מדהימה. בגיל 17 הכרתי את בעלי הראשון, יהודי מאורוגוואי שהגיע לשנת שירות בארץ. בתום השנה, כשהוא חזר לאורוגוואי, נסעתי אליו, הבנתי שלא מתאים לי לגור שם וחזרתי אחרי שלושה חודשים. שבוע אחרי שחזרתי, כשצפיתי עם הוריי בטלוויזיה, שמעתי שמישהו מבחוץ צועק את שמי. זה היה הוא. יצאתי אליו, התחבקנו ובכינו והחלטנו שמתחתנים. גרנו באורוגוואי, הוא ניהל עסק טקסטיל של המשפחה, ושני ילדינו נולדו שם. השהייה שלנו התארכה יותר ממה שתכננו בהתחלה, ולבסוף, אחרי 12 שנות נישואים נפרדנו.
"עד היום אני שואלת את עצמי איך אני, אישה חזקה ועצמאית, לא קמתי והלכתי. אבל כשמקטינים אותך, את הופכת בהדרגה לאדם חלש, בלי יכולת לקום וללכת"
את בעלי השני, חררדו, הכרתי ב־1989, באורוגוואי. נשארתי שם למרות שרציתי לחזור לארץ, כי לא יכולתי להרחיק את ילדיי מאביהם. למדתי להיות מאמנת כושר ופתחתי מכון כושר קטן במונטווידאו. הוא התאמן במכון, שם הכרנו, ואחרי שנה עברנו לגור ביחד.
בשלוש השנים הראשונות הוא היה נהדר עם הילדים, בילינו ויצאנו לטיולים יחד. לאט־לאט הוא הפך לאלים מילולית ופסיכולוגית. הוא היה יכול להיות הבן אדם הכי טוב בעולם ואז להשפיל אותי עד שהייתי כמו סמרטוט רצפה. עד היום אני שואלת את עצמי איך אני, אישה חזקה ועצמאית, לא קמתי והלכתי. אבל כשמקטינים אותך, את בהדרגה הופכת לבן אדם חלש, בלי יכולת לקום וללכת. למדתי לשים מסכה. כשהעברתי אימוני חוף ששודרו בטלוויזיה באורוגוואי, איש לא היה יכול לנחש מה אני עוברת.
בשנת 2002 חזרתי לארץ. הילדים, שהיו בני 21 ו־16, בחרו להישאר באורוגוואי, והוא בא איתי. בהתחלה גרנו ליד אחי בנהריה, אחר כך עברנו לקיבוץ ראש־הנקרה. אחי עזר לנו לפתוח עסק קטן לבגדי נשים וספורט, 'מרגריטה', על שם פרח שאני אוהבת. על כל בגד שייצרנו, הטבענו את צורת הפרח. כשהוצאתי קולקציית בגדי ספורט בסגנון טאי דאי, העסק עשה קפיצה מטורפת וספקים מחו"ל פנו אליי.
ב־2013 הכרחתי את עצמי לקום וללכת, והתגרשנו. בינתיים, עד שמכרנו את הבית המשותף, התגוררנו ביחד, בחדרים נפרדים. האלימות המילולית שלו עלתה מדרגה, והתחלתי לנעול את דלת החדר כשהלכתי לישון. עם זאת, הרגשתי שאני לא יכולה לנשל אותו מהעסק שבנינו ביחד. עם הזמן הוא בקושי הגיע למפעל.
שלוש שנים אחרי הפרידה יזמתי את השיחה על פירוק השותפות, ואז הותקפתי. במשך שלושה ימים הייתי מורדמת ומונשמת במחלקת טיפול נמרץ. כשפקחתי את העיניים ראיתי את הילדים שלי, שבאו לישראל.
הוא הורשע וקיבל עונש מאסר של שש שנים וחצי, שוחרר לאחר כשש שנים, ולפני כתשעה חודשים התאבד.
למרות שהתוקף שלי מת, הפוסט־טראומה לא הלכה לשום מקום. זה אומר לקום בבוקר ולפחד לצאת לעבודה כי מישהו אורב לי. זה להיות דרוכה ובלחץ 24 שעות ביממה. לכן התחלתי ללמוד קרב מגע, ובזכות הכלים שקיבלתי מהמורה, כפיר כהן, אני יודעת שאם משהו יקרה, אצליח להתמודד איתו.
בשנה האחרונה אני מעבירה הרצאות על סיפור חיי. לפני ההרצאה הראשונה לא ישנתי יומיים. כפיר הציע שהוא יבוא איתי ויחזק אותי, והחלטתי שאני רוצה שגם הוא ידבר. מאז שנינו מעבירים הרצאות יחד. אנחנו נותנים כלים לנשים לזהות מתי הן בסכנה, ומפצירים בהן להיפרד מבן הזוג אך ורק בסיוע גורמי מקצוע".
שורה תחתונה: "לא פשוט לעמוד מול זרים ולספר על קשר שבו הוקטנת ונפגעת, אבל כשנשים ניגשות אליי ואני נותנת להן כוח להתמודד עם מה שהן עוברות, זה שווה הכול. אני מרגישה שזו השליחות שלי".
- אובדנות היא תופעה הניתנת למניעה. במקרה שאדם בסביבתכם נמצא במשבר ועלול להיות אובדני, אל תהססו - עודדו אותו לפנות לעזרה מקצועית והדגישו את חשיבות פנייה זו. נסו לסייע לו לפנות לאנשי מקצוע בקהילה או לגורמי תמיכה ארציים: עמותת ער"ן, עזרה ראשונה נפשית, טל': 1201
