"באוגוסט 1970, כשהייתי בשישית, ישבנו כמה חבר'ה על המרפסת ושמענו ברדיו שהחלה הפסקת אש בינינו ובין מצרים, במה שכונה 'מלחמת ההתשה'. השמעתי אנחה כבדה: 'בעוד שנתיים אנחנו מתגייסים. מה נעשה בצבא? לא יהיה לנו אקשן! יהיה משעמם!', אמרתי ולא ידעתי כמה טעיתי. לאחר שלוש שנים וחודשיים פרצה מלחמת יום הכיפורים ואני הובלתי ממוצב החרמון לשבי הסורי, שבו הייתי שמונה חודשים", אומר אפרים (זיגי) זינגר, מחבר הספר "את חירותי" (כנרת זמורה), שכותרת המשנה שלו היא "סיפור אהבה בשני קולות על שבי ואהבה".
"בנוסף לסיפור השבי שלי, היה לי חשוב להביא את נקודת המבט והתחושות האותנטיות של שושי - אשתי זה 47 שנים. אז, כחברתי האהובה, היא חוותה את השבי שלי מהצד השני של המתרס", הוא אומר כששלושתנו נפגשים בביתם המרווח במושב חניאל שבעמק חפר.
זיגי:"ישבנו ימים ארוכים על רצפת בטון, בעיניים קשורות, נתונים למכות והצלפות, כמעט בלי מזון ומים"
אפרים זינגר (69, המכונה "זיגי") גדל בכפר־סבא, בן יחיד ללוטי ושלמה, יוצאי רומניה שורדי שואה שהכירו ונישאו בישראל. "אני הייתי כל עולמם. גדלתי מרופד באהבה אינסופית, אבל הבית שלנו היה עצוב ואת כל השמחות מצאתי בחוץ. שיחקתי כדורעף בהפועל כפר־סבא, הייתי בשומר הצעיר, תכננתי לצאת לקיבוץ במסגרת הנח"ל ולשרת בצנחנים. אבל כבוגר מגמת מזרחנות שכנעו אותי להצטרף למודיעין".
בערב יום הזיכרון 1973 ישב זיגי בחצר הבסיס כשחבר אמר לו: "בעמדת הש"ג עומדת חיילת נחמדה. אני מתבייש לגשת אליה. יש לך אומץ לבקש ממנה מספר טלפון?". "ברור שניגשתי, והיא אכן הייתה נחמדה. מאוד!", צוחק זיגי ומצביע על שושי. זו הייתה תחילתה של ידידות מופלאה, שעד מהרה הפכה לאהבה הנמשכת כבר יובל והניבה ארבעה ילדים (הבנים גלבוע, ארבל ושיאון והבת ירדן) ושמונה נכדים ("עד כה").
שמחתי להרפתקה
שושי (68) לבית צ'ילג גדלה בעכו, סיימה מגמת מזרחנות ובינואר 1973 גויסה ושובצה בקורס מודיעין מקביל לזה של זיגי. "מהרגע שהפכנו רשמית לחברים, היינו צמודים", היא מספרת. אבל צורכי צה"ל הפרידו ביניהם, כשהוצבו בבסיסים שונים - היא בצפת, הוא ברמת הגולן.
"ניצלנו כל הזדמנות להיפגש", אומר זיגי. "בערב יום כיפור 1973 יצאתי לחופשת חג ובמקום לנסוע להורים תפסתי טרמפ אל שושי שנשארה בתורנות. חשבתי שנעשה כיף, אבל שובצתי לשמירה בלילה ולתורנות בבוקר. ואז הנחיתו עליי הוראה לעלות למוצב החרמון למשך החג, במקום חייל שנאלץ לעזוב מסיבות משפחתיות. שושי התאכזבה. ניסיתי לשכנע אותה שבסך הכול מדובר ביומיים. בתוכי אפילו שמחתי להרפתקה".
מיד אחרי הארוחה המפסקת היא ליוותה אותו לג'יפ שנסע למוצב החרמון. "הגענו לקראת שקיעה ומיד נאמר לי לקחת ציוד ולרדת למחילות: 'אחרי שיראו לך איפה תישן, תעלה למשמרת לילה'. כהרגלי מאז בר המצווה צמתי, גם במשמרת, ובשש בבוקר פרשתי לשינה. בצהריים התעוררתי לקול ההפגזות. חבר מהקורס שהיה ותיק ממני במוצב צחק: 'איזה מזל יש לך. רק הגעת וכבר אתה חווה הפצצה. כשיירגע, צא החוצה, תמצא זביל של פגז ותספר לחבר'ה על החוויה'. אבל אחרי זמן קצר שמענו יריות קרובות, רימונים, צעקות 'חובש, חובש' והשתנקנו מרימוני עשן שזרקו למוצב חיילים סורים שהחלו לפרוץ פנימה".
שושי: "ביומן שניהלתי בצמוד לטבלת הייאוש כתבתי: 'אני לא יודעת איך זיגי יחזור, אבל נמשיך מהמקום שהפסקנו'"
פחדת?
"באותו שלב הרגשתי בעיקר חוסר אונים. לא הכרתי את המקום ולא ידעתי מה עושים. הלכתי אחרי החבר מהקורס ומצאתי את עצמי במחילה חשוכה עם עוד שבעה־שמונה חיילים, צמודים אלה לאלה בדממה מוחלטת. הייתה לי תחושה של זחל שנע ומתפתל בעקבות הראש המוביל. פתאום היה שקט ובראשי התרוצצו מחשבות סותרות. בהתחלה האמנתי שעוד מעט צה"ל יפרוץ פנימה, אבל ככל שנקפו השעות התברר שזה לא המצב. הרגשתי שאם ננסה לפרוץ החוצה, סביר שאיהרג. הוריי עמדו מול עיניי. אמרתי לעצמי שאם התסריט הזה יתגשם, הם לא יחזיקו מעמד. חשבתי על קיר הנופלים בתיכון ועל תמונתי שתוצב שם. לא העליתי בדעתי נפילה בשבי".
ואז אחד החיילים החליט לטפס מהמחילה החוצה. "היו יריות מכל כיוון. אש תופת. חיילים נהרגו. מישהו מאיתנו הרים מגבת וצעק: 'בס!' (די, בערבית) והיריות נפסקו. כשיצאנו, הסורים ירו לנו בין הרגליים, החטיפו לנו מכות בקתות הרובים, קשרו לנו את הידיים בחוטי ברזל והובילו אותנו מהמוצב למסע רגלי ארוך ומפותל. רעב וצמא מיממה של צום, הסתכלתי לאחור וראיתי את דגל ישראל קרוע בראש המוצב שמעלה עשן. אמרתי לעצמי שאת הדגל הזה עוד אראה מתנופף בגאון. עם זאת, הייתה בי מעין תחושת רווחה, כי אני חי".
הקבוצה הועלתה למשאית שנסעה דרך כפרים סוריים. תושביהם צהלו נוכח האויב השבוי. בסוף הדרך הורדו השבויים במה שהתברר כמתקן חקירות של ה"מוחבראת" בלב דמשק. "שם כתשו אותנו", מספר זיגי. "ישבנו ימים ארוכים על רצפת בטון, בעיניים קשורות, נתונים למכות והצלפות, כמעט בלי מזון ומים. באחד הימים הוציאו אותנו, סידרו אותנו בשורות, הסירו את הכיסוי מעינינו ומצאנו את עצמנו מוקפים בעיתונאים ובצלמים. אמרתי לעצמי שזאת ההזדמנות שלי לוודא שיראו אותי בבית. הזדקפתי והישרתי מבט למצלמות".
"בסוף אוקטובר התגלגל לידיי מגזין הולנדי וראיתי תמונה צבעונית של קבוצת שבויים ובמרכזה זיגי. לא היה לי ספק שזה הוא", משחזרת שושי. "הראיתי את התמונה לשתי חברות מהבסיס שלמדו איתו בתיכון. כשזיהו אותו הרגשתי שזו מעין תעודת ביטוח. הוא חי!".
בשלושת השבועות שחלפו מתחילת המלחמה ועד לאותו רגע היה גורלו של זיגי עלום. "החשש לחייו התגבר כשהבנו שמוצב החרמון נפל בידי הסורים. במקביל, הייתי בטוחה שהוא הצליח לברוח. כשלא עבדתי, ישבתי בעמדת הש"ג, מחכה שיגיע מעבר לעיקול. בנוסף לכל זה חשבתי על הוריו, שחיו בחוסר ידיעה מוחלט. באחד הימים התקשרתי לאמו ואמרתי לה שכנראה החבר'ה של המודיעין נפלו בשבי. הייתה בזה נחמה קטנה בשבילה".
היא החליטה לנסוע אל הוריו ויצרה שגרת ביקורים בכל סוף שבוע. "פיתחתי איתם מערכת יחסים קרובה, פגשתי חברים שלו, ישנתי במיטתו והצצתי ביומן שכתב. כך למדתי להכיר יותר את האהוב שלי זה חמישה חודשים".
5 צפייה בגלריה
יוני .1974 שושי וזיגי עם שחרורו מהשבי. "לא ראיתי איש מלבדה"
(צילום: מתוך הספר "את חירותי")
בעולם מקביל, השבויים הועברו לכלא אלמאזה והחלו לחיות את מציאות השבי - 28 איש בתא שגודלו 28 מ"ר, מטר לכל אחד, מה שחייב אותם לישון "כפיות". "הגענו מכל שכבות ישראל והייתה תחושת סולידריות נפלאה. היינו קבוצה מלוכדת וידענו שיש לנו חוזה עם המדינה: היא תעשה הכול כדי להחזיר אותנו ואנחנו נעשה הכול כדי לשרוד. המציאות השתנתה בהתאם לנסיבות. בתקופה הראשונה - מנסים לשרוד. לאחר מכן נכנסים לשגרה: לומדים לזהות את צעדי הסוהרים, שחלקם רעים ואחרים ידידותיים; היציאה לחקירות; שק הפיתות שנזרק על הרצפה עם משולשי גבינה שתמיד לא הספיקו. למדנו לחתוך אותם בצורה שלא תקפח אף אחד. לאט־לאט התחלנו לשוחח, לספר על עצמנו, כל מי שהיה ידען בנושא כלשהו חלק את ידיעותיו עם החברים. לא היה פשוט: עברנו מטוטלת רגשית, ניסינו למצוא תעסוקות, שמרנו על היגיינה ככל שיכולנו. אני ובן זוגי ל'כפיות', דני יוסף, תרגלנו זוגיות למופת. חלקנו שמיכה אחת, הסתובבנו יחד בשינה, לא התווכחנו אפילו פעם.
"העולם שבחוץ הלך והתפוגג. ניסיתי להיאבק בשכחה, להיזכר בפנים של שכנים וחברים. הכי העסיק אותי מצבם של הוריי. המחשבות על שושי נעו בין געגוע עצום ובין ההחלטה להבהיר לה שמותר לה להמשיך הלאה בחייה. גם כתבתי לה את זה והמכתב נשלח באמצעות הצלב האדום".
שושי: "בזמן השבי פיתחתי יחסים עם הוריו, פגשתי חברים שלו, ישנתי במיטתו והצצתי ביומן שכתב. כך למדתי להכיר אותו יותר"
באמת התכוונת לזה?
"ברור שלא! לא הפסקתי לחפור לחבר'ה על שושי, עד שמישהו אמר לי שכשאחזור מצפה לי ללא ספק חתונה".
שושי, בסך הכול הייתם חברים חמישה חודשים כשזיגי נשבה. לא חששת איזה מין אדם ישוב מהשבי?
"חשבתי על זה, לא חששתי. ביומן שניהלתי בצמוד לטבלת הייאוש כתבתי: 'אני לא יודעת איך זיגי יחזור, אבל נמשיך מהמקום שהפסקנו'".
היו לך מחזרים?
"היו, וזה נעם לי, אבל לבי היה נתון לזה שהיה בשבי הסורי. לא נעניתי לאף אחד".
בלי סיוטים
ביוני 1974 הוחזרו ארצה זיגי וחבריו באמצעות הצלב האדום. הוא נאלץ להשאיר בכלא גובלן שרקם לשושי, אך הצליח להבריח חלק מדפי היומן שכתב בקפלי מכנסיו, והם שימשו אותו לשחזור האירועים. "מהמטוס ראינו שלט ענק 'ברוך שובכם, גיבורי ישראל!' הוריי חיכו למטה וכשהתחבקנו חיפשתי את שושי ונפלנו זה לזרועות זו. מאותו רגע לא ראיתי אף אחד מלבדה".
כמה זמן לקח לכם לגשר על חודשי השבי?
זיגי: "מהרגע שחזרתי אמרתי שמצבם של הוריי ושל שושי היה קשה משלי. אני ידעתי בכל רגע נתון מה עובר עליי. ידעתי שאשרוד. הם חיו באי־ודאות מטורפת. לא היה להם מושג מה עובר עליי ואיך אחזור. אי־הוודאות שלהם הייתה קשה יותר מהשבי שלי".
שושי: "החלטנו שממשיכים מהנקודה שבה הפסקנו. שמנו מאחור את תקופת הפרידה הכפויה, עברנו לגור יחד והמשכנו באהבה גדולה".
כשהוא נשאל על סיוטים מהשבי, זיגי משיב בשלילה. גם החקירות שעבר במתקן החקירות הצה"לי לאחר השבי לא השאירו בו טראומה. זיגי חזר לצבא, עבר קורס מד"סים וסיים את השירות. שושי השתחררה בספטמבר 1974, סיימה תואר בגיאוגרפיה באוניברסיטת תל־אביב והוציאה תעודת הוראה. הם נישאו ב־8 באוגוסט 1976. ביום הזיכרון השנה ציינו 50 שנות היכרות וביום כיפור נציין כולנו 50 שנה למלחמה הנוראה ההיא.
שושי: "החלטנו שממשיכים מהנקודה שבה הפסקנו. שמנו מאחור את תקופת הפרידה הכפויה, עברנו לגור יחד והמשכנו באהבה גדולה"
"כשהשתחררתי, ב־1975, רציתי לשנות את העולם ולפעול מנקודת מוצא של מקבלי ההחלטות", הוא מספר. "נכנסתי לפעילות במפלגת העבודה, עבדתי ארבע שנים עם חיים בר־לב, אז מזכ"ל המפלגה, ובהמשך נבחרתי לעמוד בראש המשמרת הצעירה. ב־1988 התמודדתי ברשימת מפלגת העבודה לכנסת. כשנבחרתי במקום לא ריאלי יצאתי עם המשפחה לבוסטון כשליח הסוכנות היהודית. נסענו עם שלושת הבנים ושם נולדה בתנו הצעירה", הוא משחזר.
ב־1987 עברו למושב חניאל וזה 35 שנה שהם חקלאים, אך החקלאות מעולם לא הייתה עיקר פרנסתם. "ב־1995 נבחרתי למנכ"ל הוועד האולימפי הישראלי ושימשתי בתפקיד 20 שנה, שבמהלכן עמדתי בראש חמש משלחות למשחקים האולימפיים", מספר זיגי. "ב־1996, כשנכנסנו לאצטדיון האולימפי באטלנטה, נזכרתי בדגל הקרוע במוצב החרמון. אמרתי לעצמי שהצלחתי להגשים את מה שהבטחתי לעצמי: לראות את דגל ישראל מתנופף בגאווה. באתונה 2004, כשגל פרידמן זכה במדליה והדגל התנופף לצלילי 'התקווה', ניגבתי דמעות התרגשות. מי שלא ראה אז את הדגל הקרוע, לא יכול להבין מה הרגשתי".
לפני תשע שנים, בגיל 60, החליט זיגי לעבור הלאה. "במשך השנים עשיתי רישיון טיס למטוסים קלים, תואר ראשון במדע המדינה באוניברסיטת תל־אביב, תואר שני בתקשורת פוליטית בבוסטון ודוקטורט ביחסים בינלאומיים באוניברסיטה רומנית, באחת הפקולטות הנחשבות באירופה. כשסיימתי את התפקיד הקמתי מרכז ללימודים אולימפיים בווינגייט, לימדתי בו ועמדתי בראשו. התנדבתי באילן ויש לי סקרנות בלתי נלאית לטיולים בארץ ובעולם, שאותם שושי ואני עושים ביחד".
שושי: "אחרי 30 שנה כמורה לגיאוגרפיה בתיכון ותפקידים בכירים במערכת החינוך, יצאתי לגמלאות ב־2012 ולמדתי דבוראות בפקולטה לחקלאות ברחובות. היום אני דבוראית שרודה דבש, יש לי כוורת לימודית ואני מרצה על חשיבות הדבורים למין האנושי".
"הסתכלתי לאחור וראיתי את דגל ישראל קרוע בראש המוצב שמעלה עשן. אמרתי לעצמי שאת הדגל הזה עוד אראה מתנופף בגאון"
זיגי, מתי ולמה החלטת לכתוב על השבי?
"תמיד רצתי קדימה, בלי להסתכל לאחור, אבל השבי הוא צל שהלך איתי כל הזמן. בשלב מסוים הרגשתי שאני רוצה לספר את הסיפור שלי, השונה מהנרטיב שאולי התקבל בציבור: שפדויי שבי תקועים בעבר. הסיפור שלי הוא שנופלים, שורדים וממשיכים. זה לא פשוט, אבל אפשרי. אין בדבריי שיפוטיות כלפי פדויי שבי שאצלם זה שונה. כל אחד חווה זאת אחרת. כולם גיבורים וזכאים לחיבוק. בשלב כלשהו התחוור לי שהסיפור שלי הוא רק חצי ושמעולם לא התעכבנו על הסיפור של שושי - בלעדיה זה לא יהיה שלם".
"שאלתי בשביל מה לחזור שוב לחוויה הזו ומה אפשר לכתוב שלא סופר עדיין, אבל זרמתי", מעירה שושי. בעקבות המלצתו של שכן, עו"ד אורי סלונים, שהיה אחראי לטיפול בשבויים ונעדרים - גוייסה העורכת ענת שינקמן בן זאב, שסייעה לבני הזוג להעלות את סיפורם הכפול על הכתב. "בשנת העבודה על הספר לא שיתפנו איש", אומר זיגי. "ביום הולדתי ה־69, בפברואר, יצאנו כל המשפחה לבסיס שבו הכרנו. ליד עמדת הש"ג סיפרנו להם על הספר".
זיגי, השבי השפיע על דעותיך?
"בגיל 19 הייתה לי השקפת עולם מאוד ימנית. אחרי מלחמת ששת הימים הרגשנו שאנחנו אימפריה ומי יכול עלינו. בשבי אחד החוקרים אמר לי: 'אנחנו, הערבים, יכולים לנהל נגדכם 100 מלחמות ויכולים להרשות לעצמנו להפסיד ב־99. מספיק לנו לנצח באחת. לכם אסור להפסיד פעם אחת, כי אז הלך עליכם'. זה החדיר בי תובנה: עלינו להיות דרוכים להיקרא למלחמה ולהיות בה חזקים יותר מאויבינו. מצד שני, לנסות להושיט יד לכל מי שמסביבנו, כדי לייצר סביבה שאפשר לחיות בה יחד".
