בשעה האחרונה לחייה, במחלקה פנימית ו' בבית החולים בילינסון, שכבה ליאורה רור רגועה כשלצידה רובץ טדי, כלב שחור שיער ועדין נפש, שמשקלו 60 קילו. "ליאורה קיבלה את הזכות למות כמו שהיא חיה", אומרת פזית רור־קוטר, אחותה של ליאורה שליוותה אותה לאורך שנות מחלתה. "גם כשהייתה בבית, היא ישנה במיטה עם הכלב הפרטי שלה. כשעזבתי עם שאר בני המשפחה את בית החולים בעצת הצוות, כדי לשחרר אותה מנוכחותנו ולאפשר לה לשחרר את הנשמה, הרגשתי רע על כך שהשארתי אותה לבד. בדיעבד הבנתי שהיא בעצם לא הייתה לבד וכל כך הוקל לי. היא אהבה חיות בלי תנאי וקיבלה מהן אהבה ללא תנאי, ומתה כמו שאהבה לחיות".
זו לא הייתה הפעם הראשונה שטדי הכלב הגיע למיטתה של ליאורה המנוחה. הוא עשה זאת במשך חודשים, כשהייתה מאושפזת לסירוגין בבית החולים במהלך המאבק בסרטן שד גרורתי. "בכל פעם שהיא אושפזה, הצוות הודיע מיד למיכל לבנשטיין, שהקימה את המערך לכלבנות רפואית בבילינסון, והיא הגיעה עם טדי, ששיפר את מצב רוחה של ליאורה בבת אחת", מספרת רור־קוטר (42), תושבת פתח־תקווה, צלמת מוצרים בסטודיו המשפחתי והצעירה משני אחיה - יוסי (51) וליאורה ז"ל שנפטרה בגיל 48.
"גדלנו במשפחה חמה ומלוכדת מאוד, ומגיל אפס היו לנו בבית בעלי חיים. אצלנו כלב הוא כמו ילד נוסף", מספרת פזית. "ליאורה, שלא נישאה מעולם, הביאה את האהבה הזאת לממדים ענקיים".
ספרי קצת עליה.
"היא הייתה סופר־מוכשרת, למדה תקשורת, הייתה גרפיקאית במשרד פרסום, רקדה, ניגנה בפסנתר ומה לא. בתחילת שנות ה־2000 הקמנו עסק משפחתי לעיצוב וצילום, וליאורה, עם היצירתיות שלה, הייתה הלב שלו. היא פיתחה מוצרים מיוחדים למוזיאונים ועיצבה ספרים, ובנוסף הייתה מורה לאירובי וספורטתרפיסטית שעבדה בעיסויים רפואיים ייחודיים עם נבחרת השחייה בווינגייט. אבל אהבתה הגדולה, לבד מהמשפחה ובייחוד האחיינים שלה, הייתה לכלבים. עד לפני שנתיים היו לה ארבעה כלבים וכמה חתולים. היא גם למדה כלבנות, ובעשור האחרון התנדבה והייתה פעילה בעמותות שמטפלות בכלבים".
האחות פזית: "גדלנו במשפחה חמה ומלוכדת מאוד, ומגיל אפס היו לנו בבית בעלי חיים. אצלנו כלב הוא כמו ילד נוסף. ליאורה, שלא נישאה מעולם, הביאה את האהבה הזאת לממדים ענקיים"
בקיץ 2019 התגלה בגופה סרטן שד. "היא הבחינה שהשד הימני השתנה, אבל לא מיהרה להיבדק", משחזרת פזית. "כשכבר בדקה, התברר שמדובר במחלה גרורתית בשלב 4. הייתי איתה כשהאבחנה נחתה עלינו ב־18 בנובמבר 2019. היא נפטרה ב־18 באוקטובר 2022, אחרי מסע של שלוש שנים פחות חודש, שהסתיים באותה קומה שבה התבשרנו על המחלה, בפנימית ו' בבית החולים בילינסון, מחלקה של מלאכים".
במהלך שלוש השנים האלה עשתה ליאורה כל מה שיכלה כדי לשמור על שגרת חיים, בעצתו של הרופא שאמר שעדיף להסתכל על המצב כעל מחלה כרונית. "למרות שהייתה גרורתית והיו לה כאבים בכל הגוף, היא החליטה שלא תיתן למחלה לנהל אותה אלא ניהלה את המחלה ולא רצתה שירחמו עליה. היא לקחה חלק בפרויקט בינלאומי של העברת כלבים מהארץ לאימוץ בחו"ל, ובחרה להמשיך לחיות לבד", מספרת פזית. "היא עברה הקרנות, טיפול ביולוגי, הורמונלי וכימותרפיה, ובכל פעם שהתבשרה על כישלון הטיפול שאלה: 'יש עוד אופציות?'. היא הייתה מוכנה לעבור הכול".
באפריל 2022 שברה ליאורה את מפרק הירך ועברה ניתוח חירום. כשהשתחררה מבית החולים עברה לדירתה של פזית. "בתי, גאיה בת העשר ואני, עשינו לה הוספיס ביתי. גאיה החכמה והרגישה ידעה בנקודת הזמן הזו שאני אמא לה ולליאורה ופינתה לאחותי את המקום הנדרש, בלי טרוניה ובהשלמה אמיתית".
4 צפייה בגלריה
ליאורה (מימין) ואחותה פזית, שסעדה אותה: "הוקל לי כשידעתי שהכלב איתה"
(צילום: אלבום פרטי)
סיפור האהבה עם הכלב הטיפולי טדי החל במהלך עשרת הימים שבהם הייתה מאושפזת במחלקה האורתופדית בבילינסון אחרי הניתוח. "ליאורה התגעגעה מאוד לכלבים שלה, ובשלב מסוים ביקשה שאגניב אליה אחד מהם. רופאת הכאב המדהימה שטיפלה בה אמרה לה: 'אני אביא לך כלב', ומהר מאוד הופיעו בפתח החדר מיכל לבנשטיין וטדי. התגובה המיידית של ליאורה הייתה חיוך ענק. היא הייתה מאושרת וביקשה שהכלב יעלה אליה למיטה. בחדר הייתה התרגשות גדולה: שלה, שלי, של מיכל ושל הצוות שהיה עד למפגש וראה איך הכלב משפיע עליה לטובה. מיכל וטדי הלכו וחזרו אלינו גם בשעות לא מקובלות. הקשר המקצועי עם מיכל הפך מהר מאוד לאישי. זו הייתה שנה אינטנסיבית מאוד מבחינת האשפוזים, ובכל אחד מהם מיכל וטדי נרמלו לה את החיים. בשביל ליאורה ועבורנו זו הייתה מתנה ענקית.
"בשבוע וחצי האחרונים לחייה בפנימית ו' הייתה ליאורה רוב הזמן שקועה, נתונה להשפעה של תרופות לשיכוך כאבים. בתחילת השבוע הזה מיכל הייתה בחופשה, אבל כשהיא שמעה שליאורה מאושפזת, היא הגיעה אליה עם טדי במוצאי שבת. זו הייתה הפתעה ענקית לכולנו", מספרת פזית.
ביום האחרון לחייה (18 באוקטובר 2022) לאחר שבני המשפחה עזבו את מיטתה בעצת הצוות, מיכל וטדי היו איתה במשך שעות, עד שנשמה את נשימותיה האחרונות. כעבור כמה שבועות הציעה לבנשטיין לפזית לשוחח עם אנשי הצוות האונקולוגי בבילינסון על המשמעות של שיתוף בעלי החיים עבור החולה, המשפחה והצוות. "עשיתי זאת ברצון ובהתרגשות", אומרת פזית. "מניסיוננו, הימצאותו של טדי הכלב בחייה של ליאורה שיפר לה את איכות החיים ועזר לכל מי שהיה צמוד אליה, המשפחה והצוות, במצב הקשה של התמודדות עם אדם אהוב שנמצא בסוף דרכו".
גם כלבים חווים צער
"כשליאורה הבינה שהיא בסוף חייה, היא ביקשה למות עם הכלב לצידה. זו הייתה משאלתה ובעצם צוואתה", מספרת מיכל לבנשטיין (54). לבנשטיין היא אחות מוסמכת, מטפלת רגשית בעזרת בעלי חיים וכלבנית רפואית, שהקימה בבילינסון מערך של אחיות שהוכשרו ככלבניות רפואיות. "כשהיא התאשפזה במחלקה האורתופדית אחרי ניתוח, נאמר לי שהיא אוהבת מאוד כלבים ושהיא כאובה ועצובה. בשנייה שטדי הגיע לחדר, כל תשומת הלב שלה הופנתה אליו והיא ביקשה שיעלה אליה למיטה. במקום להתמקד בכאב ובמחלה היא הייתה עסוקה בליטוף, והוא התמסר. מאותו רגע נוצר משולש טיפולי מיוחד בין הכלב, ביני ובינה, ובכל פעם שהגיעה לבית החולים כתבה לי: 'אני כאן!', ואנחנו התייצבנו וליווינו אותה בכל מחלקה שבה שכבה".
4 צפייה בגלריה
מיכל לבנשטיין, אחות מוסמכת ומטפלת רגשית בעזרת בעלי חיים וטדי, הכלב הטיפולי שליווה את ליאורה
(יובל חן)
את וטדי הייתם ממש ברגעיה האחרונים. האם הוא הרגיש את מה שמתרחש?
"טדי היה לידה על המיטה, ואני ישבתי לצידה והחזקתי לה את היד. היא מתה שקטה ורגועה, כמו שביקשה. זה היה מאוד מרגש ועצוב. אני עצמי נזקקתי לעיבוד רגשי אחרי שזה קרה. גם כלבים חווים כאב, אבל וצער לא פחות מכולנו. כשלקחתי אותו אחר כך הביתה, הצטרפו אלינו הכלבים האחרים שלנו ורצתי איתם בשדות, כדי שהוא ישתולל ויוציא אנרגיה. היפה בכלבים זה שהם חיים בכאן ועכשיו. כשאת משנה לו אווירה, זה עושה לו RESET. הוא שוכח מה שהיה וממשיך הלאה בלי לקחת איתו משקעים כמוני".
לאילו מחלקות בבית החולים הכלבים יכולים להגיע?
"לכל המחלקות מלבד השתלות, כוויות ויולדות, לפי הצורך וכשזה יכול להיטיב עם המטופל. לפעמים אנחנו מלווים ילדים לבדיקות פולשניות ולהקרנות. הליווי שלנו תומך גם במשפחות, וכשאנשי הצוות הסיעודי רואים עד כמה הכלב הטיפולי עוזר למטופל לעבור את החווייה הלא פשוטה ביתר קלות, זה מסייע גם להם להתמודד".
