בעלי, מוטי שמיר, היה רב סרן. אחרי שסיים את תפקידו כמ"פ בסיירת גולני, יצא לתקופת לימודים באוניברסיטת אריאל. הוא למד כלכלה ומנהל עסקים, והיה אמור, כשיסיים את התואר, לחזור לצבא כסמג"ד בחטיבה.
בערב שמחת תורה ארגנו ארוחת ערב גדולה לעשר משפחות של חברים שלנו. הלכנו לישון בשתיים וחצי בלילה. לביא, הבן שלנו, בן ארבע, העיר אותנו בשמונה בבוקר, היינו גמורים מעייפות, ואז שמענו שנכנסים מלא ווטסאפים לסלולרי של מוטי. הוא לא הספיק להסתכל ושכן התקשר אלינו ואמר לו 'אתה יודע שיש מלחמה?'. בהתחלה הוא יצא לתדריך של כיתת הכוננות של היישוב, אבל כשהבין את ממדי האירוע חזר הביתה, החליף למדים, לקח את האקדח והודיע לי שהוא נוסע. רצתי למחסן וארזתי לו תיק עם מדים, כלי רחצה ותפילין. לשנינו היה ברור שהוא חייב לצאת. לביא יצא מחדר המשחקים, חיבק אותו ושאל אם הוא יחזור היום. אני הספקתי רק לתת לו נשיקה חטופה. אחר כך שמעתי שביקש משכן שלנו שיוציא את האקדח מהכספת ושישמור עליי.
לצפייה בווידאו
"מוטי עבר אצל הוריו באלקנה לאסוף מהם את האפוד הקרמי שלו. אמא שלו אמרה לו 'יש לך אישה בהיריון וילד, לא קראו לך'. הוא ענה לה 'אמא, את לא מבינה כלום', לקח את האפוד ורץ חזרה לאוטו.
כל הקצינים הלומדים שלא משויכים כרגע ליחידה דיברו ביניהם והחליטו להיפגש בצומת גילת. מוטי השאיר שם את הרכב ועלה לרכב אחר. הם התקדמו לכיוון קיבוצי העוטף ובצומת מעון רכב לפניהם חטף RPG. הם לקחו נשקים שהיו מונחים ליד גופות של אנשי צבא או מחבלים, ניהלו קרבות והרגו לא מעט מחבלים. הם הקימו שם כוח קטן מאולתר שמורכב מחיילי וקציני גולני ומאנשי היחידה הרב־ממדית והמשיכו לקיבוץ רעים. בכניסה לקיבוץ ירו עליהם, הם ירדו מהרכב ונכנסו רגלית. הרבש"ץ שלח אותם לשכונת הצעירים, שם היו הרבה מחבלים.
"בשעה 11, תוך כדי הלחימה, הוא התקשר אליי. זה אחרי שהוא קלט בווטסאפ של כיתת הכוננות שמדברים על חשש לחדירת מחבלים אצלנו. הוא נשמע לחוץ והבטחתי לו שאני מביאה את לביא מגן השעשועים. שמעתי ברקע יריות ואמרתי לו 'שמור על עצמך'. לא ידעתי שזו תהיה השיחה האחרונה שלנו. סיפרו לי אחר כך שהוא וקצין נוסף מגולני, שכן שלנו, התווכחו ביניהם מי יהיה המפקד של הכוח. הם שיחקו בתשע נשמות. כשירו על אחד מהם, הוא אמר 'נשארו לי שמונה'. הם לחמו בצורה מדהימה, חילצו משפחות מהממ"ד, אבל ניסו להקליל את האווירה.
מוטי נפצע מרסיס בעין, אבל רק כשנפצע בכתף הודיע שהוא נסוג אחורה ומתחיל לפנות פצועים. הוא הוריד את הווסט ולחץ על נקודת הכניסה של הקליע. כשנסוג, נורה צרור מאחד הבתים ומוטי נורה בגב ומת במקום. אי־אפשר היה לפנות את גופתו שעות ארוכות. רק ביום שלישי דפקו בדלת והודיעו לי שנהרג. זיהיתי את הדפיקות. זה היה התפקיד שלי הרבה זמן - בצבא שירתי כקצינת נפגעים. כאבה לי נורא הבטן ומַתי מפחד שיקרה משהו להיריון. רופאה מהיישוב הגיעה ואמרה לי 'זה הכאב הכי גדול שאפשר לחוות בחיים, אבל זה לא יפגע בעובר'. מאז אני מסתובבת בתחושה שיש חיים ומוות בתוכי.
"מוטי התקשר אליי בשבת בשעה 11, תוך כדי הלחימה. הוא נשמע לחוץ, שמעתי ברקע יריות ואמרתי לו 'שמור על עצמך'. לא ידעתי שזו תהיה השיחה האחרונה שלנו"
גדלתי ביישוב כרמל בדרום הר חברון. אחרי הצבא למדתי משפטים והיום אני עובדת במועצה האזורית שומרון. התחתנתי עם מוטי כשהייתי בת 21 והוא בן 23, חבר משותף הכיר בינינו. הבן הבכור שלנו, לביא, הגיע אחרי טיפולים שלמזלנו הלכו די מהר.
"חזרנו לטיפולים כשלביא היה בן שנה וחצי. חשבנו שגם הפעם זה ילך מהר, נשארו לי עוברים מוקפאים מהשאיבה של לביא, החזרנו אותם ולא נקלטתי. התחלנו סבבים של שאיבת ביציות והחזרת עוברים. אלו היו שלוש שנים של טיפולים שבהם לא היה חודש בלי שאיבה או החזרה. הייתה גם הפלה אחת בדרך.
"לא פשוט לעבור טיפולי פוריות, הייתי מאוד הורמונלית ומוטי הכיל אותי. בטיפולים ובהיריון עם לביא הוא היה בצבא, כך שהפעם זה היה בשבילו תיקון. הוא היה בא איתי לבדיקות דם, היה יושב איתי שעות בתור לרופא. הוא התאכזב יחד איתי מכל תוצאה שלילית, אבל תמיד הרים אותי.
ביום הנישואים שלנו, ביוני האחרון, קיבלנו תשובה חיובית: יש היריון, והתאריך המשוער ללידה הוא בפברואר. היינו באופוריה.
מוטי נהרג כשהייתי בשבוע 22 להיריון עם העוברית שלנו. בשבעה גיליתי שהוא סיפר לכולם בכזו שמחה על ההיריון, דבר שלא אופייני לו. הוא כל כך התרגש ודאג וחיכה ללידה. כשצמתי בתשעה באב, הוא כעס עליי. כשלביא בעט בי מתוך שינה, הוא לחץ עליי להיבדק. עצוב לחשוב על כך שללידה אגיע עם אמא שלי ושתי אחיותיי במקום עם מוטי.
בשנתיים האחרונות עשינו את הסגולה של חנוכה: כתבנו על פתק, ביום האחרון של החג, 'מן המיצר קראתי יה, ענני במרחב יה', ואז בקשה לפרי בטן. הטמנו את הפתקים שכתבנו בחנוכייה. לפני שנהרג, אמרתי לו, 'מאמי, השנה נפרסם את הנס'. הוא זרם איתי. בקהילה שלנו לא תמיד מדברים בפתיחות על נושאים כאלה, אבל למוטי לא הפריע ששיתפתי. בחנוכה האחרון, כשפתחתי את הפתקים, היה לי קווץ' בבטן. היה מטורף לראות שביקשתי גם שישמור על מוטי. למרות שהוא נהרג, פרסמתי את הנס".
שורה תחתונה: "הילדה שלנו תדע שאבא שלה היה גיבור כל החיים, לא רק במוות. הוא בחר לחיות חיי שליחות ואני תמיד הייתי מאחוריו. מעולם לא אמרתי לו 'אל תלך'".
