כשנכנסו בני הזוג הרצוג לבית הנשיא ביולי 2021, השתדלה מיכל הרצוג להמשיך את חייה כרגיל: קניות בסופר, צעידות בשכונה הירושלמית, אפילו כלים היא עושה פה ושם ולא מחכה לצוות העובדים. ובכל זאת, יש דבר אחד שהיא הפסיקה לעשות מאז 7 באוקטובר: להגיב בקבוצות הווטסאפ שבהן הייתה פעם משתתפת פעילה. ״היום אני חושבת 20 פעם לפני שאני כותבת בקבוצות של שכונת צהלה, קבוצות הורים או חברות, כי אני יודעת שאם יראו את השם שלי יכתבו משהו. השיח נהיה כל כך מתלהם. יש אנשים שיודעים שאני בקבוצה ומטיחים בי דברים נוראיים. זה אחד הדברים היותר קשים. לפעמים גם בטלפון הפרטי אני מקבלת הודעות מאוד־מאוד קשות".
מה זה הודעות קשות?
"׳נגמרה המדינה׳ או קללות כלפיי וכלפי הנשיא. חלקן נובעות מנהמת לבם של האנשים, אז אני עונה ולפעמים מתקשרת אליהם".
מיכל הרצוג על החוסן הנשי בתקופת המלחמה
(כתבת וידאו: מלי זיידמן, צילום: ירון ברנר)
את באמת מתקשרת לאנשים שקיללו אותך?
"כן, כי אלה אנשים שאני מכירה עשרות שנים. אני אומרת להם, ׳אם הייתם עומדים מולי, הייתם משתמשים במילים האלה? לא׳. המסך מאפשר לנו להשתמש במילים נוראיות״.
בגלל זה אין לך פייסבוק, אינסטגרם או טוויטר?
"זו שאלה שעולה כל הזמן, אם להיות ברשתות או לא. לא כל כך בא לי לתחזק את החשבון. אני פעילה בדרכי. יש נשים שאומרות עליי, ׳היא לא עצמאית כי היא משתמשת בפלטפורמות החברתיות של הנשיא׳. אני לא מרגישה עם זה לא בנוח. אני אדם עצמאי, יש לי את הדעות שלי ואני לא מרגישה שזה מוריד מהעצמאות שלי. אני הרי לא איש הציבור הנבחר".
"אנחנו רוצים גיוון"
מיכל הרצוג (63), עורכת דין פלילית במקצועה, משתדלת לא להרגיז אף אחד בימים אלה. ביום שבו התקיים הריאיון קרא יצחק הרצוג לממשלת אחדות. ״בנושא החטופים אנחנו עושים כל דבר אפשרי״, היא טוענת. ״את יודעת בעצמך שיש ויכוח גם בין משפחות החטופים אם הצעקות האלה בעד עסקה מביאות תועלת או חס וחלילה יכולות להזיק. הרעים בסיפור הזה הם חמאס. לפעמים אני מרגישה שאנחנו קצת מתבלבלים. מי שעומד מולנו ומקשיח עמדות זה חמאס, חמאס הוא זה שרוצח חטופים.
"לפני כמה שבועות בכנס בהרצליה אמרתי שאני לא איזו אסטרטגית גדולה ולא פוליטיקאית, אבל כשאני מסתכלת על צוותי המשא ומתן אני שואלת את עצמי: איך יכול להיות שאין שם אף אישה? אף אמא? זווית הראייה של נשים היא אחרת ותמיד מביאה ערך מוסף. אנחנו יודעים את זה גם מקבוצות חשיבה בהייטק ובצבא, שם יש עבודת צוות של אנשים מכל מיני דיסציפלינות ורקעים שונים. אנחנו רוצים את הגיוון. כשאנשים חושבים כקבוצה לא מגוונת, אפשר לא להקשיב לנגדת מ־8200".
"הדבר הכי קשה הוא לחיות באי־ודאות. אני מכירה את זה מהבית. דוד שלי, תא"ל זוריק לב, היה מפקד בסיס רמת דוד במלחמת יום כיפור, וגופתו לא נמצאה מעולם"
בין ביקורי חיילים פצועים ומשפחות שכולות היא עוסקת גם בפרויקט ״מחליפות מילה״, התכנסות של נשים מכל קשת החברה הישראלית כדי לחשוב איך משתקמים יחד בכוח נשי משותף. ״אין לי ספק שהשלום יגיע בסוף בזכות נשים״, היא אומרת.
השלום נראה רחוק מאיתנו בימים אלה. איפה היית ב־7 באוקטובר?
״באזעקה הראשונה רצנו למקלט בגינה כי הבית שלנו (בתל־אביב, אמ"ר) ישן ואין לנו ממ״ד. הסתכלנו אחד על השני ואמרנו, ׳את מי הרגזנו בלילה בפעולה צה״לית?׳. כשקיבלנו את סרטון הטנדרים משדרות אמרתי, ׳זה פייק, לא יכול להיות׳".
מתי התחלת לדאוג?
"ברגעים כאלה יש תמיד שני אנשים שמיד כותבים לבוז׳י - אלון דוידי (ראש עיריית שדרות) ואופיר ליבשטיין (ראש המועצה האזורית שער הנגב שנהרג באותו יום), והוא לא שמע משניהם. הדלקנו טלוויזיה וכל עשר דקות בוז׳י אמר לי, ׳אני לא שומע מאופיר׳. אופיר היה חבר קרוב. אנשי הקיבוצים מהאזור הם אנשי מפלגת העבודה, הקשרים אישיים. בכפר־עזה ובבארי יש לנו הרבה חברים. תוך זמן קצר התחלנו לשמוע על החבר׳ה מהנובה, כי הבת של בכירה אצלנו באגף האבטחה הייתה במסיבה. הבנו שזה משהו גדול ונורא.
"מיום ראשון נסענו לבתי חולים. הגענו ללוויות ביחד ולפעמים התפצלנו. היו ימים שהגענו למשפחות רק אחרי השבעה, גם כי הן ביקשו וגם משום שלמדנו שרק אחרי השבעה אפשר לפתח שיחה עמוקה ואינטימית שמאפשרת להיענות לצרכים שלהם. כולנו כחברה עדיין בטראומה, והמשימה שלי היא למנוע את הפוסט־טראומה. זה אומר להיות מאוחדים".
4 צפייה בגלריה
"אני מעריכה אנשים שיוצאים מהקבוצה שלהם ומנסים להגיע לצד השני״
(צילום: עדי אורני, סגנון: תמי ארד ברקאי)
את מחוברת לתחושה אצל חלק מהציבור שאת והנשיא לא התבטאתם מספיק בנושאים בוערים?
"לגבי הרפורמה או המהפכה המשפטית, אם יש מישהו שהתבטא וניסה לבלום אפילו בגופו, זה הנשיא. את מוזמנת לחזור לנאום שלו מפברואר 2023, שם הוא אמר, כאיש מודיעין (הרצוג היה קצין ב־8200, אמ"ר), שאויבינו מסתכלים בתענוג רב על הפלגנות בתוכנו. המפגינים נורא כעסו עליו, איך אתה מזמן להידברות? אבל החודשיים־שלושה שבהם היה ניסיון רציני לתהליך הידברות בבית הנשיא אפשרו לעם ישראל לעבור את פסח 2023 ויחסית בשלום את ציון שנת 75 למדינת ישראל. אחר כך הגיעו ההצבעות למיניהן בכנסת ושיא המחאה".
"היו לי כמה חברויות עם שרות ממדינות ערביות, אני לא יכולה לנקוב בשמותיהן, אבל אחרי 7 באוקטובר יותר קשה להן"
אז את לא מבינה את כעסם של החברים מצהלה?
"אני לא מבינה את הכעס. אני מבינה שהם מפחדים שנגמרה המדינה והדמוקרטיה ושמרוב פאניקה הם צועקים את הצעקות של תיבת התהודה הפרטית שלהם ומצפים למשהו מאיתנו. אבל אני פוגשת גם את האנשים בצד השני שאומרים, ׳הגיבורים שלנו עוד לוחמים בחזית, אתם לא יכולים לפתוח חזית נגדם ולהחליש אותם באמירות שלכם׳. אני יכולה להבין גם את זה. היתרון בבית הנשיא הוא שאנחנו רואים את כל התמונה. אני מעריכה אנשים שיוצאים מהקבוצה שלהם ומנסים להגיע לצד השני״.
ובכל זאת, ב־7 באוקטובר יהיו שני טקסי זיכרון במדינה.
"אני כואבת את הוויכוח. אני שמחה שלפחות הגיעו להפרדה הזו של השעות".
הוזמנת לשני הטקסים?
"לדעתי עדיין לא קיבלנו הזמנה לטקס הממלכתי".
"אזעקה בשיחה עם זלנסקי"
בינואר האחרון הגיעה ארצה פרמילה פאטן, סגנית מזכ״ל האו״ם והנציגה המיוחדת של האו״ם לאלימות מינית באזורי סכסוך. הרצוג קיבלה אותה עם נציגות של 13 ארגוני נשים ישראליים. ״הצוות שלה היה בארץ שבועיים והוציא דו״ח אמיץ״, אומרת הרצוג. ״לאחרונה פורסם כתב האישום של הרשויות האמריקאיות נגד בכירי חמאס. יש שם ציטוט שנוגע לאלימות המינית של חמאס. אנחנו מעלות את המודעוּת ומזיזות דברים".
השאלה היא אם אנחנו לא מנומסות מדי בנושא הזה.
"אני כן רואה שינוי. יש קבוצת ישראליות שממשיכה לדבר על זה מעל כל במה אפשרית. עובדה שזה בסוף עלה לדיון באו״ם אף על פי
ש־UN Women, שאמור להיות אמון על זכויות נשים, שתק ושותק, חוץ ממשפט אחד חמישה חודשים אחרי. זה היה פשוט ביזיון.
"כשהגיעה שרת החוץ הקנדית, הבאתי נציגים ונציגות של ארגונים ישראליים כדי שהיא תשמע מהם את הדברים. אני עושה כל מה שאפשר. מתי הזמינו את אשת הנשיא בפני עצמה לדבר בוועידה בדאבוס או להשתתף אישית בוועידת מינכן לביטחון? שם אני משתמשת בכלים שלי כמגשרת״.
מבין מנהיגות העולם, או נשות מנהיגים, עם מי יצרת קשר אישי?
"הייתי בקשר עם רעיית הנשיא זלנסקי, אולנה, וכשהיא התקשרה אליי בתחילת המלחמה, תוך כדי השיחה הייתה אזעקה ואמרתי לה, ׳איי הב טו גו׳. היא הבינה אותי".
מה קרה לקשרים שלך עם נשים בעולם הערבי מתחילת המלחמה?
"היו לי כמה חברויות ברמה אישית של ווטסאפים דווקא עם שרות ממדינות ערביות. אני לא יכולה לנקוב בשמותיהן. עם אחת מהן יש לי קשר ממש קרוב. אני אוהבת אותה ומרגישה שזה הדדי. בתחילת המלחמה אמרה לי מישהי, ׳את צריכה לצאת בקריאה לכל הנשים במזרח התיכון להתאגד׳. ב־7 באוקטובר הן כתבו לי, אבל אחר כך זה נהיה להן יותר קשה ואני מבינה. העולם מורכב, והתמונות שרואים מעזה בעולם לא פשוטות. התפקיד שלנו הוא באמת שבעולם תישמר גם המודעות למה שקרה אצלנו״.
מה תוכלי לומר לחיילות שמסרבות היום לשרת כתצפיתניות?
"אני קוראת לחיילות להתגייס לתפקיד הזה. יש בו שליחות עצומה ואחריות. אני חנכתי את חמ״ל התצפיתניות החדש של נחל־עוז שעבר למפקדה ברעים בנובמבר. היו שם גם מילואימניקיות צעירות שסיימו את השירות כמה חודשים לפני המלחמה והן היו חדורות שליחות להמשיך את העבודה, גם לזכר החברות שנרצחו וגם כי הן מבינות את האחריות".
פנקס ברכות
סדר יומה משתנה, אך יש שני דברים קבועים בחייה: מינוי בן עשרות שנים של משפחתה ל׳לאשה׳ (״אמא שלי הייתה מנויה שהייתה מעבירה לי את המגזין, וכשהיא נפטרה המשכתי את המינוי״) ואימוני שחייה מוקדם בבוקר. כשהיא לא שוחה, היא בהליכת בוקר עם בוז׳י. ״יום אחד חלפו על פנינו שלוש נשים שאנחנו כבר מכירים מההליכות, וכמו בסרטים מצוירים, אחרי עשרה מטרים פתאום הן עשו אחורה פנה וחזרו אלינו. הן אמרו, 'הנשיא, בן של חברה שלנו נמצא בין חיים למוות, תברך אותו בבקשה', כי הן יודעות שלנשיא יש פנקס ברכות עם שמות ושהוא כל בוקר מתפלל ומברך. כך שמענו בפעם הראשונה על ארי שפיץ, בן לאה, והוא הוסיף אותו מיד לברכות שלו. אחר כך פגשנו בבית החולים את ההורים המדהימים שלו ואת ארי, שאיבד שתי רגליים, שחצי יד שלו קטועה והיד השנייה פגועה. לפני שבועיים־שלושה פגשנו אותו בשיקום בתל־השומר. שפיץ של בן אדם, להתאהב בו".
מבין הנשים שפגשת השנה, מי עוררה בך השראה?
"אמא של רועי נהרי ז״ל. הם משפחה אצילה, שני בנים תאומים קצינים בצנחנים. הם כבר ידעו שרועי פצוע קשה ואחיו הקצין הספיק להגיע. הם ביקשו שרק אנחנו, הנשיא ואני, ניכנס להיפרד איתם (מרועי). אחיו היה שרוע עליו ממש ומיאן להיפרד. אם יש מבט אחד שאני זוכרת זה המבט שלי על אמא של רועי, מעל המיטה. שני בנים שלה, אחד מחבק את השני ולא מוכן להיפרד. היא הסתכלה עליי בחזרה, ושתינו הבנו. אחרי כמה חודשים הם באו אלינו. מהמפגש הזה חזרנו אחרים.
"היום אני בקשר גם עם מירב לשם גונן, אמא של רומי, עם איילת, אמא של נעמה לוי ועם שלי, אמא של עומר שם טוב (שלושתם חטופים, אמ"ר), אני מעריצה אותן. הדבר הכי קשה הוא לחיות באי־ודאות. אני מכירה את זה, ולו במקצת וכמובן להבדיל, מהבית. דוד שלי הוא הנעדר הכי בכיר במלחמות ישראל, תא״ל זוריק לב, שהיה מפקד בסיס רמת דוד ביום כיפור. מטוסו נראה צולל למים, וגופתו לא נמצאה מעולם. היינו אז בברזיל, ואני זוכרת כמו היום את השיחה שבה הוריי בישרו לי על נפילתו ואת הבכי המטלטל. שנתיים אחרי, בנו אודי נפטר בגיל 13, והלוויתו הפכה לסוג של הלוויה של זוריק. המשפחה של זוריק היא משפחה שמחה, יצירתית ומלאת חיים. החיים נמשכו, הגיעו נכדים ונינים. ועדיין, תחושת אי־הוודאות וההחמצה אף פעם לא חולפת, אלא רובצת כעננה כואבת גם יותר מ־50 שנה אחרי".
הראיון המלא על מיכל הרצוג מתפרסם בגליון החדש של "לאשה", השבוע בדוכנים
ע' צילום: עדן ברק, איפור: הלן אמויאל, שיער: חן כחלון
