תראו מה זה. עם כל הכסף שלה, התהילה, המטפלות והווג'ארס - גם קים פאקינג קרדשיאן מוצאת את עצמה, בדיוק כמוני, יושבת בסופו של יום על הדשא במגרש הכדורגל ומתפללת שהבן שלה יכניס גול. אמהות לבנים שחולמים להיות מסי, אתן בטוח יודעות על מה אני מדברת. מצב אבסורדי שבו הילד (תום שלי בן העשר) מחליט לקחת את התחביב שנקרא כדורגל מיליון צעדים קדימה, ומתקבל לליגה. שלא תטעו, אני גאה בו מאוד. הרי מה תפקידנו בחיים האלה אם לא להעצים את הילדים שלנו? אבל - ויש כאן אבל גדול - מדוע ההעצמה הזו צריכה להתרחש חמש פעמים בשבוע, כולל שבתות וחגים? מה נסגר? נראה לי שמישהו התבלבל כאן התבלבלות חמורה.
עד לא מזמן היו לי חיים. אוקיי, אולי "חיים" זו מילה גדולה מדי לשגרה של גן שעשועים עם בן הארבע, שיעורי בית עם הגדולים, פגישות עם חברות ויציאות עם הכלב. אבל זו הייתה המציאות וחייתי איתה בשלום יחסי. לפתע, בן העשר, שעד היום בעיקר בעט באחותו הגדולה, התקבל לקבוצה רצינית כזאת עם מדים והכול, והחיים של כולנו השתנו. מיליון אימונים בשבוע, כולל בשמונה לפנות בוקר בשבת הקדושה, כששולחים אותי ואת בעלי (כל אחד לחוד, כי יש גבול) למגרשי כדורגל ברחבי הארץ. במקום להסיע אותו ולחזור הביתה ואז שוב לבוא לקחת אותו - אנחנו מוצאים את עצמנו זרוקים על הטריבונות במשך שעות, בוהים בעשרות ילדים רצים אחרי כדור יחד עם המשפחה החדשה שלנו, ההורים של הילדים האחרים.
בהתחלה הגעתי שקטה כזאת, מופנמת. מה לי ולמתרחש פה? אני מתגעגעת לספה שלי בבית, למקרר. נשבר לי הגב בפינת הלא מקובלים, בזמן שיתר ההורים, שמכירים כבר תקופה, ישבו להם בחברותא על כיסאות מתקפלים, בקבוקי סודה וגרעינים בערימות. כשממש רציתי לדבר עם מישהו, קשקשתי עם נמלי האש שאיימו להיכנס לי מתחת לחולצה (הן לא כאלה נוראיות כמו שנהוג לחשוב) ודמיינתי את הרגע שבו אגיע עם שזלונג לטריבונה וכולם ישאלו מי זאת האמא המקצוענית הזאת.
הזמן עבר, עוד אימון ועוד משחק, ואט־אט נפתחתי שם כמו פרח. מאמא שותקת ונבוכה שלא מוציאה מילה כי מה היא מבינה בכלל, הפכתי לפפ גווארדיולה על ספידים (עשיתי כאן גוגל, כמובן). זה התחיל מקריאות עידוד עדינות בסגנון: "יופי, תום! כל הכבוד!", ולאט־לאט הארסנל התפתח ל"תום, יא גרזן!" (מתברר שזו מחמאה), "טובבבב, שוער!" ו"הפועל מלחמה!". כשהאש ממש בוערת בי, יוצאות לי גם הוראות בימוי, כמו: "רדו למטה!", "תשחיל לו!" והאהובה עליי - "אופסייד!!!!!!!!!" שגם עוד 40 שנה לא אבין מה זה אומר, אז אל תנסו להסביר לי.
ובכן, בתום חודש שלם על המגרשים, ברצוני לסכם את החוויה בשלוש מסקנות עיקריות:
1. עם כל השעבוד הכפוי הזה לתחביב של הילד שיצא מכלל שליטה, אני חייבת להודות שכמה שעות שבועיות שבהן המלחמה העיקרית נערכת בין ילדים עם כדור ולא בין ישראל לאויביה (או דניאל גרינברג לבייביסיטריה) - הן שינוי מרענן וחיובי. רק בבקשה, הורים שמגיעים עם רחפנים כדי לצלם - אולי זה לא הרעיון הכי טוב כרגע.
2. ילדים לא מגיעים היום למגרשים עם בקבוקי מים מפלסטיק - לא, לא. לכל אחד יש בקבוק סטנלי שגדול יותר ממנו והוא זקוק לעזרה בהנפה שלו לצורך לגימה. במשחק האחרון, הילדים העיפו כפעולה של שמחה את הבקבוקים לשמיים (בדומה לכובעים של עורכי הדין בסיום הלימודים, רק בלי ההשכלה), ואחת האמהות כמעט התעלפה כי שלה לא היה חיקוי זול מעלי אקספרס, כמו של היתר.
3. שמתי לב לתופעה מוזרה שלפיה בשעות המאוחרות, כשהמגרשים מתרוקנים מילדים, נוהרים לתוכם עשרות גברים מבוגרים עם כרס בירה וחולצה צמודה מדי, שבאים לשחק כדורגל עם החבר'ה. זה בסך הכול נחמד לראות שהם עדיין אוחזים באותו תחביב מגיל ארבע וסומכים כל כך על הדפיברילטור. זה קצת כמו שאני והחברות שלי מהגן נעלה פתאום בגיל 45 על בגדי גוף, גולגול וחצאיות טוטו וניפגש כדי לרקוד לצלילי "לה איסלה בוניטה" של מדונה, כפי שנהגנו לעשות בחוג ג'אז. למה זה הגיוני וזה לא? אני מוחה.
פורסם לראשונה: 07:54, 07.11.24
