ימים ספורים לפני יום הולדתה ה־37, הצלמת שילת מזרחי נפרדה מבן זוגה. "זה היה אחרי שנתיים של זוגיות, בשלב של 'טבעת או פרידה'", היא משחזרת. "ראיתי עתיד איתו, אבל כל פעם נפרדנו וחזרנו בגלל שהיו לו פחדים ממחויבות. עד הפרידה הסופית, לא חשבתי שזה באמת ייפול על זה. חשבתי שהוא כן יצליח להבשיל".
אז מה קרה?
"כמה ימים לפני הפרידה היה בינינו נתק. כששוב דיברנו, שאלתי אותו אם הוא רוצה שניפרד. חשבתי שזו שאלה שתנער אותו, תרעיד את עולמו. במקום זה הוא אמר לי 'טוב'. מאז לא שמעתי ממנו. עברתי חצי שנה של קושי מטורף. הייתי צריכה לאסוף את עצמי. זה להתחיל מחדש. חזרתי לאימון אישי מוכוון זוגיות, משהו שעשיתי לפני שהכרתי אותו. חזרתי לאפליקציות, לשדכניות. זה שוב להכין כרטיס שידוכים ולהפיץ אותו".
סליחה, אני לא מכירה את זה. מה זה כרטיס שידוכים?
"זה כרטיס שאת מכינה לאנשים שעוסקים בשידוכים בצורה לא רשמית, חברות רחוקות. כשרוצים להכיר לי מבקשים ממני לשלוח את הכרטיס שכולל גיל, גובה, מקום מגורים, רמה דתית, איזה בן זוג אני מחפשת ושאיפות לעתיד. ברובריקה הזו כתבתי 'חולמת על בית דתי, ילדים ושולחן שבת עם שירים כשלצידי זה שאהבה נפשי'".
איך היה לחזור לעולם הדייטים?
"לא פשוט. חגי תשרי בדיוק התקרבו, ועלו בי תחושות שהיה לי קשה להתמודד איתן. חשבתי שאת החגים האלה אני כבר אעשה בבית שלי עם בן הזוג שלי, שהפעם לא אהיה אורחת. לשולחן החג כולם הגיעו בזוגות ועם הילדים שלהם. אני שרופה על האחיינים שלי, אבל אני כבר רוצה את התא המשפחתי שלי. יש לי חברות שבורחות לחו"ל בגלל הקושי להתמודד. שולחן החג היה מראה מול הפנים שלי. הבנה שהמציאות שדמיינתי שהיא כבר מעבר לסיבוב, לא כל כך קרובה. היו שם המון חוסר ודאות, פחד, בדידות וגם אכזבה מעצמי, שוואללה, לא הצלחתי".
מה זה אומר עליי?
הפרידה הזו שלחה את מזרחי (38), צלמת אופנה ועיתונות, מרצה לאמנות דיגיטלית וצילום ורווקה דתייה, ליצור את תערוכת היחיד "בראשית", שעוסקת ברווקות, דווקא בעת הזו, בימי מלחמה. "הבדידות, הציפייה לאהוב שחסר והגעגוע (שאינו קיים) לחייל בחזית", נכתב בקומוניקט התערוכה, שמוצגת בגלריית "הווילה" במכללת "אמונה" לאמנויות ועיצוב בירושלים (עד 2 במאי).
הרעיון עלה לאחר שנציגי הביאנלה בירושלים פנו למכללת "אמונה" שבה מזרחי מרצה, והציעו שייקחו חלק בתערוכה בשם "נכסי צאן ברזל". "אנחנו המרצים היינו אמורים להכין תערוכה קבוצתית", היא נזכרת. "במקורות, 'נכסי צאן ברזל' מתקשרים לעולם הנישואים. מדובר על הנכסים שהאישה מביאה איתה לחתונה ושחוזרים איתה במקרה של גירושים. רציתי לדבר על נכסי צאן ברזל שיש ברווקות. הקושי, המורכבות, המשא על הגב. 'מה זה אומר עליי שלא מצאתי'. אלו נכסים שהם עול רגשי. החלטתי שאני אעשה צילום קבוצתי של נשים רווקות דתיות לתערוכה".
מזרחי התלבטה לרגע אם להיות חלק מהתמונה. בכל זאת, היא נוגעת כאן בעצב החשוף שלה עצמה. "הנטייה שלי היא להישאר מאחורי המצלמה. הרבה יותר קל שם. רציתי גם לתת מקום לנשים רווקות אחרות, להאיר בזרקור את הנושא הזה של רווקות דתית מאוחרת. אני הרי לא לבד בסירה הזו. אבל למרות שאני לא בתמונה, הבאתי את עצמי גם בצילום וגם בטקסטים מאוד חשופים שכתבתי לעצמי אחרי הפרידה. ברגע אחד שלחתי את כל מה שכתבתי לאוצרת. גם חלק מהבנות כתבו טקסטים כנים לתערוכה".
איך הגעת לנשים דתיות שיסכימו להצטלם בהקשר הזה?
"פרסמתי באינסטגרם שאני צלמת ורווקה, ושאני מחפשת נשים רווקות שמוכנות להשתתף בצילום קבוצתי שיעלה בתערוכה. כתבתי שאני יודעת שמדובר בנושא רגיש שקשה לדבר עליו, אבל שאשמח אם יהיו מי שיסכימו לקחת חלק. הפוסט שלי הופץ גם לשדכניות, מאמנות למציאת זוגיות, בקבוצות פייסבוק של רווקות דתיות. הופתעתי מההיענות. כנראה שיש היום יותר פתיחות להציף את הנושא הזה.
"בסופו של דבר השתתפו בפרויקט 28 נשים. כל אחת הגיעה לזה מהמקום שלה. זו קבוצת נשים שלא הכירה אחת את השנייה, בין הגילים 45-25. הרגשתי שבשבילן זה אפילו תרפויטי".
"אנשים יצרו חיים סביב המלחמה - הצעות נישואים ברשת, חתונות על מדים. רווקות לא הרגישו שייכות לשום מקום"
התמונה הראשונה שצילמת הייתה בחוף הים. הנשים בשמלות שנראות קצת תנ"כיות ומאחוריהן מסלעת כורכר יפהפייה. תסבירי את הדימוי.
"קראתי לצילום 'שומרות הסף'. הנשים לבשו שמלות בהירות כדי לתת תחושה של נשיות ורוך וגם של קדושה וטהרה. הן עומדות מחוץ למערה, בפתח של הלב, שומרות עליו שלא ייפגע. ממש עומדות על המשמר. מצד שני, הן מחכות לאהוב שיגיע ואז הלב ייפתח. אני זוכרת שהרמתי את הראש מהמצלמה ופתאום הרגשתי קסם. ראיתי את הכוח הנשי מול העיניים שלי. יום לאחר מכן המשתתפות כתבו לי שלהיות במקום שבו לא שופטים אותן, שכולן חוות את אותה החוויה, היה מאוד מעצים עבורן, נתן להן המון כוח ועטף אותן בחום".
מהר מאוד, האוצרת של הפרויקט במכללה ומזרחי הבינו שיש פה חומר לתערוכת יחיד. מזרחי הספיקה לצלם פעם נוספת, ואז פרצה המלחמה. "המלחמה שיתקה אותי, הייתי בהלם מוחלט. לא הבנתי איך מכילים כאב כזה. עצרתי את הפרויקט. לא הצלחתי לעסוק באמנות. גם לא עניין אותי להתעסק בעצמי, ברווקות, כשקורה משהו כל כך גדול. במקום זה עיצבתי פוסטרים להסברה".
תגידי, הקפאת ביציות?
מזרחי צילמה עד היום קמפיינים לרנואר, אבישג ארבל, ברנדה, סטודיו פאשה ולאופנה דתית. היא גם צילמה פורטרטים לקרן פלס, נרקיס, יגל אושרי ועוד. תמונות שלה הופיעו בין השאר ב"גלאמור" הונגריה וב־L’Officiel אוסטריה וברזיל. "אין לי בעיה לצלם הפקות של בגדי ים, אבל זה לא יהיה פרובוקטיבי ומוחצן", היא מסבירה.
היא נולדה וגדלה בבית דתי לאומי, בת אמצעית בין חמישה ילדים. שני אחיה הגדולים נשואים עם ילדים. היא למדה באולפנה בבני־ברק, המשיכה לשירות לאומי וסיימה תואר ראשון בתקשורת חזותית וחינוך במכללה הדתית "אמונה" בירושלים. כיום היא גרה בבית הוריה בפתח־תקווה, בקומה נפרדת. "אני מעדיפה לגור איתם ולא לחזור לדירה חשוכה. גם צריך לממן את הסטודיו לצילום בתל־אביב", היא מוסיפה בחיוך. "אמא שלי לא מספרת לי כמה היא דואגת. יש לי את הלחץ שלי, אני לא צריכה עוד לחץ, אבל כל היום היא שולחת לי סגולות בווטסאפ".
את פרק הדייטים התחילה מאוחר, רק לקראת גיל 30. "זה לא עניין אותי לפני כן", היא מספרת בכנות. "הציעו לי מלא שידוכים ואמרתי 'לא, תודה'. התמקדתי בקריירה. רציתי לבנות את עצמי לפני שאני בונה משפחה. בגיל 30 פתאום הכרתי מישהו ורציתי לבנות איתו חיים. יצאנו חודשיים וזה לא הצליח, אבל שם הבנתי שיש לי מוכנות, שאני סוף־סוף בשלה".
"בחגי תשרי האחרונים, שולחן החג היה מראה מול הפנים שלי. היו שם המון חוסר ודאות, פחד, בדידות וגם אכזבה מעצמי, שוואללה, לא הצלחתי"
מי שהחזירו את מזרחי לעבוד על הפרויקט היו, למרבה ההפתעה, המצולמות. "התחלתי לקבל מהן טלפונים באזור נובמבר. כשפרצה המלחמה ביטלתי ימי צילום, והן ביקשו לדעת מתי ממשיכים. בתקופה הראשונה של המלחמה הבדידות צפה יותר והפרויקט נתן להן משמעות, שייכות ותחושה שרואים אותן. הקשבתי להן וחזרתי לצלם. זה כבר היה מעבר לאמנות. מה שכן, זה החזיר אותי לרגשות הישנים ולכל סימני השאלה של 'מה יהיה איתי?'".
את אומרת שהמלחמה גרמה לכך שתחושת הבדידות תהיה חזקה יותר. תסבירי.
"אנשים יצרו חיים סביב המלחמה - הצעות נישואים ברשת, חתונות על מדים. זה היה בכל מקום. גם נוצרו קבוצות של נשים על בסיס היותן בנות זוג: נשות המילואימניקים, המאורסות, החברות, אמהות לחיילים, הנשים שבעורף. כל קבוצה כזו זכתה לתמיכה. רווקות לא הרגישו שייכות לאף מקום. נשים אמרו לי 'אני מעדיפה שיהיה לי מישהו שנלחם בעזה מאשר שלא יהיה לי מישהו בכלל. שאדאג לו, שאתגעגע'".
היה לך חשש מביקורת על כך שאת מעלה תערוכה שעוסקת בקשיי הרווקות בזמן של משבר לאומי?
"הרגשתי שחייבים להאיר בזרקור את הקבוצה השקופה הזו, שלא קיבלה מענה ולא מעטפת. המלחמה העצימה אצל רווקות את הקשיים ואת הבדידות. הלילה יורד ויש פחד להיות לבד בבית. אין על מי להישען. גם קשה מאוד לצאת לדייטים. הציבור הדתי לאומי מאוד מגויס ואין גברים. וגם, איך חוזרים לדייטים בתקופה כזו? איך את מגייסת את עצמך לטובת הדבר הזה, עם כל מה שקורה בארץ? ולאן יוצאים במלחמה? איפה יושבים? רק לאחרונה ממש חזרתי לזה".
איך התגובות לתערוכה?
"מדהימות. אמרו לי שזה בוקס בבטן. לא רציתי ליצור תערוכה של מסכנות, אלא להאיר סיטואציה ולעורר מודעות למצב חברתי. כרווקה, את חווה חדירה מטורפת לפרטיות. שואלים אותך אם הקפאת ביציות, מטיחים בך 'את בררנית' ויש גם את השאלה שמגיעה מכוונה טובה: 'איך לא מצאת עד עכשיו? את מושלמת, מה דפוק בך?'. אבל אני שומעת רק חצי מהשאלה, ה'מה דפוק בך?'. אנשים צריכים להיות רגישים למה שיוצא להם מהפה".
הבנתי שאת רוצה לעשות גם משהו אופרטיבי לטובת רווקות.
"אני עובדת על שיתוף פעולה עם הפלטפורמות המוכרות במגזר הדתי – אפליקציית 'שליש גן עדן', פרויקט השידוכים 252, מאמני זוגיות ושדכניות - על ערבי מאץ'־אפ שיהיו בגלריה. לא ספיד דייטינג, אלא משהו יותר נעים ומזמין, כמו סטנד־אפ וטעימות יין. אני גם רוצה לעשות ערב להורים של רווקים ורווקות, שיגיעו לתערוכה ויבינו יותר את החוויה של הילדים שלהם".
"הסתכלנו אחת לשנייה בעיניים, והבנו שכולנו עם אותו כאב"
"לא חשבתי שבגיל 32 אני עוד אהיה רווקה" מספרת נעימת־אל רחמים, קרימינולוגית מירושלים, אחת המצולמות בתערוכה. "כבר עשר שנים שאני בעולם הרווקות. אני אומרת לעצמי שזה המסע. מצד אחד אני נמצאת במקום מדהים. הגשמתי את החלומות שלי, אבל יש חוסר עמוק בפנים שאי־אפשר להתכחש אליו. עדיין, אני מחזיקה חזק מאוד את האמונה שהכול תחת השגחה עליונה. אין מצב שזה לא יקרה".
איך הגעת להצטלם לתערוכה?
"גיסתי שלחה לי את ההודעה של שילת וזה סופר־סקרן אותי. אני לא מתביישת ברווקות שלי ולא מכחישה אותה. שמחתי שתהיה תערוכה שתעסוק ברווקות מאוחרת. זה שיח מדהים, חשוב ונחוץ. הגעתי לצילום הראשון בחוף גדור בחדרה, ופגשתי נשים מדהימות ויפות. הסתכלנו אחת לשנייה בעיניים, והבנו שכולנו עם אותו כאב. יש משהו מאוד עוצמתי בחבורה נשית. כשמישהי מספרת 'היה לי דייט הזוי', כולן מבינות על מה היא מדברת.
"לפעמים אני מרגישה שיש לרווקות אות קין. שואלים אותי 'מה דפוק בך?'. שום דבר לא דפוק בי, אני אדם שלם. כשמנסים להחמיא ולהגיד 'איך לא חטפו אותך?', אני רוצה לענות 'אולי לא רציתי להיחטף?'. אומרים לי 'את בררנית', אבל אף אחד לא יושב איתי בדייט ולא יכול להגיד כמה ניסיתי. עם החבורה הנשית שהתפתחה בצילומים, לא הייתי צריכה להסביר יותר. הן היו קרקע בטוחה".
"הרגשתי קריאה פנימית לעמוד מול המצלמה, להרגיש יפה, להיות בנוכחות", מוסיפה אלה צוברי (36), תושבת תקוע שעוסקת בתהליכי ייעול לעסקים קטנים. "במגזר הדתי יש את השאלה אם אפשר להיות אישה יפה ומושכת שהיא גם צנועה. התעורר בי רצון להגיד 'אני כאן, אני זורחת'. שאלתי את עצמי אם אני רוצה להיות מתויגת, אם אני רוצה את התווית הזו על המצח של 'רווקה'. אבל מי שרואה אותי כתווית, ממילא אני לא רוצה להתקרב אליו.
"היו לי שני קשרים שיכלו כנראה להגיע לחתונה והלב שלי הרגיש שזה לא זה. אין לי חרטות. אני יודעת שעוד לא פגשתי את האדם הנכון. רווקות זו חוויה מאוד מורכבת. היא אפשרה לי לצלול לעומק, להתפתח. ברור לי שאם הייתי מתחתנת בגיל 22 הייתי בן אדם מאוד שונה. מצד שני, זה מאוד מאוד לבד. זו תחושה שהפורמט הבסיסי של החיים לא קורה. כתבתי בטקסט שמופיע בתערוכה שכשאין אדמה יציבה מתחת לרגליים, כל דבר יכול לטלטל אותך. אני מחכה למישהו שנתמודד עם החיים ביחד. כרגע יש חלל ריק שמחכה להתמלא".
