לפני כמה שנים החליטה מורן ברוזה (41), פעילה למען איכות הסביבה, להוסיף את השם סול לשם שלה. ״זה קרה כשבת דודה שלי, שהייתה כמו אחות עבורי, נפטרה", היא מספרת. "מתוך האבל אמרתי, קרפה דיים (לחיות את הרגע, בלטינית). כל השנים חיכיתי שיהיה לי ילד שאקרא לו סול, למה אני מחכה? אני פשוט אקרא ככה לעצמי. הוספתי את השם הזה בפייסבוק. ואז אמא שלי התקשרה ושאלה, ׳מה זה סול?׳. אמרתי לה, ׳לא יודעת, בא לי, תמיד אהבתי את השם הזה ושמרתי אותו לאחד הילדים שיהיו לי׳. היא אמרה, ׳את יודעת שקראנו לך סול ואחר כך התחרטנו ושינינו את שמך למורן?׳. אחרי שבוע גם אבא שלי התקשר וסיפר לי אותו הסיפור, שקראו לי סול כשנולדתי, אבל סבתא שלי אמרה שאני לא חייבת לקבל שם של תו רק כי אבא שלי מוזיקאי. אז גדלתי עם השם מורן, והתוספת של השם הזה ממש נעימה לי. היא מאוד בינלאומית״.
מניו־ג'רזי למחנה 80
מורן סול ברוזה, רווקה (״כרגע בזוגיות עם עצמי"), מתגוררת בכרם התימנים בתל־אביב. היא לא רק פעילה סביבתית שמשתתפת בוועידות אקלים בעולם, אלא גם שפית במקצועה. תחת השם ׳סול פוד טי.אל.וי׳ היא מציעה סיורים קולינריים בשוקי תל־אביב וגם הרצאות וסדנאות לארגונים ולאנשים פרטיים בנושא שבנפשה: שמירה על כדור הארץ. ״יש לי היום פילוסופיה שלמה שמבוססת על המילה SOL", היא אומרת.
"S מייצגת את עצמי (Self), האות O מייצגת אחרים (Others) ו־L מייצג חיים (Life). אלה שלושת הערכים הבסיסיים המנחים את קבלת ההחלטות שלי ומה שאני רואה שמחבר בין אוכל, אמנות, עסקים ותרבות: לחיות את חייך עם מודעות וכבוד לעצמי, לזולת ולחיים ביקום".
היא בתם של רותי גביזון והזמר דויד ברוזה (שאגב הלחין פעם שיר שנקרא SOUL). נולדה בחיפה, בת בכורה מתוך שלושה (רמון בן 39, מפיק, ואדם בן 32, עורך דין). בגיל ארבע עברה המשפחה לניו־ג׳רזי. רותי, אמה, ניהלה לאורך השנים את הקריירה המוזיקלית של אביה והפיקה את ההופעות ואת האלבומים. הם נפרדו אחרי קרוב ל־30 שנות נישואים. כיום רותי חיה בתל־אביב ובעלת חברת ״סידהרתא״ לארגון ולעיצוב חללים ("זה סוג של קיימות, כי היא משדרגת את החלל עם מה שקיים). אביה חי על קו ניו־יורק-תל־אביב עם אשתו השנייה, מעצבת האופנה נילי לוטן.
מורן הייתה ילדה שחקנית שהשתתפה בפרסומות, ב״רחוב סומסום״ האמריקאי ובמחזות זמר באוף אוף ברודוויי, וחלמה על הוליווד. בגיל 18 למדה שנה אחת כתיבה יוצרת ופסיכולוגיה באוניברסיטת ראטגרס. בגיל 19 החליטה לעזוב הכל ולהתגייס לצה״ל כחיילת בודדה במסגרת גרעין ״צבר״ לעולים צעירים מאמריקה שאומץ על ידי קיבוץ יפתח בצפון. היא שירתה כמ"כית במחנה 80, כפקידה פלוגתית בגדוד 50 וכקצינה בתוכנית ״מרווה״ לעולים חדשים.
"בצבא התקשרתי לאמא שלי ושאלתי אותה, מה זה מחסנית? הייתי מסתובבת עם פנקס ועיפרון בכיס, וכל פעם שהייתה מילה בעברית שלא הבנתי רשמתי אותה"
יש פער בין ניו־ג׳רזי למחנה 80. איך הסתדרת?
"אני זוכרת שיום אחד התקשרתי לאמא שלי ושאלתי אותה מה זה מחסנית? הייתי מסתובבת עם פנקס קטן בכיס ועיפרון, ובכל פעם שהייתה מילה שלא הבנתי רשמתי אותה, ואחר כך הייתי שואלת מישהו מהי המילה הזו. ככה אספתי מילון מילים. מחסנית היא מילה שלא קשורה לכלום ולא הבנתי מה זה. בשביל ילדה מניו־ג׳רזי זה היה קטע. אני לא אשכח איך כשהייתי מ״כית ושברנו דיסטנס בסוף אחד המחזורים, החיילות היו בטוחות שמ״כית אחרת היא עולה חדשה מארצות־הברית ושאני ישראלית. זה היה לי מרגש. אני חושבת שזה בזכות העובדה שיש לי אוזן מוזיקלית. כל הילדות היה לי חשוב לדבר עברית של ישראלית. אני דוברת כמה שפות מהבית - ספרדית, פורטוגזית וקצת צרפתית, ופעם ידעתי גם קצת קוריאנית ולטינית. אבל כאן הייתה לי תחושת שייכות, ביקרנו פה הרבה עם המשפחה לאורך השנים, והיה לי חשוב להרגיש שאני לא רק תיירת. מבחינתי בגיל ארבע, כשההורים עזבו, רק קפצנו לרגע והיינו צריכים לחזור הביתה. ישראל תמיד הייתה בית. היום כל העולם הוא בית בשבילי".
ידעו מי את בצבא?
"אני מניחה שכן. אני לא מתביישת, אני גאה. כשהקריאו את השמות בבסיס כל בוקר, אמרו ברוזה מורן, ומי שזיהה זיהה".
"נשמנו, אכלנו ושתינו בבית מוזיקה. לקום כל בוקר ולשמוע גיטרה שאבא שלך מנגן בה כשאמא שלך שותה קפה? ככה היינו מתעוררים וזה פסטורלי"
לגדול בבית של אבא מפורסם זה קשה, קל או מתסבך?
"מיוחד. זו חוויה. המשפחה שלי שונה. המוזיקה היא חלק ממי שאנחנו. זו לא עבודה. נשמנו, אכלנו ושתינו מוזיקה בבית. דודה שלי הייתה זמרת. דודה של אבא שלי הייתה אמנית. כולנו עבדנו ביחד. אני הייתי שמה במשרד בולים על המעטפות ושולחת פקסים. היינו עם ההורים מאחורי הקלעים, בתוך הסטודיו ועל הבמות, שרים עם אבא כל הזמן. וזו אף פעם לא הייתה עבודה. זה לעשות טוב לאנשים".
ראית את החיקוי של אבא בזמנו ב"ארץ נהדרת", שבו הוא שר לתושבי הצפון כל הלילה במקלט, עד שהם מבקשים שיפסיק?
"בטח. אני מתה על זה. זו בדיחה מצחיקה. אני לא רוצה שהוא יפסיק לשיר. מה, לקום כל בוקר ולשמוע גיטרה שאבא שלך מנגן כשאמא שלך שותה קפה? ככה היינו מתעוררים, וזה פסטורלי. הייתה לי ילדות מושלמת. הייתי ילדה שנדדה עם הוריה בכל העולם במסגרת ההופעות, היינו שלושה אחים וזזנו לכל מקום ביחד, כמו שבט. כל היום שרנו, באנגלית אני אוהבת להגיד שזה היה 'פיס לאב אנד הרמוני'. אני זוכרת נסיעה בקרוואן שבה פשוט חיינו בטבע בארצות־הברית - זריחות, שקיעות, עוצרים בצד ורואים הרים ונהרות, נושמים אוויר נקי ומשחקים ושרים ביחד כמו צוענים".
טיול של שבע שנים
אחרי הצבא חזרה לקיבוץ יפתח, התנדבה בגן הילדים ובענף התפוחים, ואז יצאה לטיול של שבע שנים סביב העולם. ״הייתי צריכה תקופת מעבר, חזרה לאזרחות. כשסיימתי את השירות הבנתי שאני לא חוזרת להיות מי שהייתי לפני, שאני כבר בן אדם אחר, והיה לי מאתגר. נכנסתי לתקופה של שאלות על הזהות שלי, מי אני. לא אשכח את הרגע בצבא שאני עומדת בחמישיות, ורואה את המפקדות הולכות הלוך וחזור וצורחות עלינו, והיה לי פלאשבק שהדבר הזה מוכר לי, ולא הבנתי למה, אני הרי בחיים לא הייתי בצבא לפני כן, אבל אז נפל לי האסימון, שאני בעצם במדים, שזה כמו תחפושת; שיש תסריט, דברים שמותר לי להגיד, ומביימים אותי, 'תעמדי פה ותעשי כך'. ומה הייתי עד אותו הרגע? שחקנית. זו הייתה הקריירה הראשונה שלי. פתאום הבנתי. איך יכול להיות שכל החיים שיחקתי אחרים? לא הייתי חופשייה? אז מי אני? זה היה כמו לעמוד על במה ולשחק תפקיד, ויש לי פרופס, הנשק שלי ביד, ועומד מולי מישהו שאומר לי מה להגיד ואיך להגיד. מאותו רגע נשבעתי לעצמי שאני לא אשחק יותר עד שלא אדע מי זו מורן".
ובאמת לא חזרת לשחק?
"עכשיו אני חוזרת לשחק! בשנים האחרונות, מלבד כל הפעילויות האחרות שלי, הקמתי עמותה עם כמה חברים בשם The stage ומטרתה לקדם את אמנות הבמה בשפה האנגלית. לא כולם אמריקאים, יש גם ישראלים. אנחנו מעלים הצגות לקהל דובר אנגלית שעשה עלייה לארץ, כי למי שלא מבין עברית טוב, יש הרבה פחות מבחר של תרבות ואמנות, ואנחנו מייצרים תוכן לנישה שלנו. העלינו כבר מלא הצגות. פה אני גם מפיקה וגם משחקת".
בשבע השנים שבהן טיילה ברוזה ברחבי העולם עם בן זוג (השניים נפרדו לפני עשור אחרי שמונה שנים ביחד), היא החתימה דרכון באפריקה, באירופה ובמזרח הרחוק. במהלך אותה תקופה למדה קונדיטוריה ועבדה כשפית במסעדות באירופה עם כוכבי מישלן, דוגמת ״סבוי גריל״ ו״פטרוס״ בלונדון, שהקים גורדון רמזי. "כשעבדתי במקומות עם כוכבי מישלן הבנתי שאני בשיא הקריירה, אבל אין תגמול. איכות החיים אפסית. התייחסו אליי איום ונורא, עברתי התעללות תחת שף יפני, שבהתחלה נורא התלהב מזה שאני ישראלית ושהייתי חיילת וקצינה. שם ראיתי שאני מאכילה את האליטה של העולם, אבל יש הרבה אוכל שנזרק רק בגלל שמשהו קטן נהרס בדרך לשולחן. יכולתי לעבוד שם על מנה אחת במשך שבוע, להקיז דם, יזע ודמעות, בעוד שיש אנשים רעבים בעולם, שאותם פגשתי בילדות ובטיולים שלי אחר כך״.
"יכולתי לעבוד במסעדות היוקרה על מנה אחת במשך שבוע, להקיז דם, יזע ודמעות, בעוד שיש אנשים רעבים בעולם, שאותם פגשתי בילדות ובטיולים שלי אחר כך״
ואז?
"עזבתי את העבודה והתחלתי תהליך - פניי לאן? אם הגעתי לשיא, לאן אני ממשיכה? אז הבנתי שהחלום הכי גדול שלי, יותר מלהיות שחקנית ושפית, זה להיות אמא. הייתי בת 27 בערך. אבל אחרי כל מה שראיתי בכל העולם, שאלתי את עצמי בשביל מה להביא ילדים לעולם שאף אחד לא שומר עליו״.
ברוזה חזרה ארצה בגיל 28, עבדה כשפית קינוחים בכמה מטבחים בתל־אביב (״אידלסון 10״, ״ליברה״), נתנה ייעוץ קולינרי למסעדות ורצתה עוד משהו. בגיל 32 התחילה לחקור את תחום הקיימוּת. תחילה קראה את כל מה שיש לגוגל להציע, ואז פנתה לארגונים וביקשה מידע. ״ניסיתי להפוך את הקיימות לנושא שאוכל לעסוק בו למחייתי״, היא מסבירה.
להגיע לליאונרדו דיקפריו
בימים אלה היא מגייסת כספים למיזם חדש שלה, שמרגש אותה מאוד: 1 BE, אתר ואפליקציה שירכזו מידע על משבר האקלים מהיבטים שונים (כולל אמנות וספורט), והיא גם תציע מוצרים רלוונטיים, כמו למשל קשית שתייה מזכוכית ממוחזרת עם מברשת ניקוי. חלק מההכנסות ייתרמו לקהילה בבאלי שתורמת לשמירה על הסביבה. "המיזם הוא פלטפורמה טכנולוגית גלובלית שעושה מיפוי של תוכן חינוכי ופתרונות למשבר האקלים", היא מסבירה, "כי בעצם כל הפילוסופיה מסביב מדברת על כוח הבחירה שיש לכל אחד מאיתנו. בשביל לעשות את השינוי שיצדיק את זה שאני אביא ילדים לעולם, התוכן והחינוך צריכים להיות זמינים לילדים, מורים, הורים ועסקים. יש מאות מיזמים ופתרונות העוסקים בקיימות, אבל המידע מפוזר במדינות שונות ואצל גופים שונים. אני מרכזת את כל הפתרונות האלה במקום אחד. המידע נגיש לי, ואני פועלת כדי להעביר אותו הלאה".
למי המיזם הזה מיועד?
"לכולם, ממדינה ועד חברות פרטיות שרוצות לעשות שינוי. בקרוב, למשל, אפגש עם נציג משרד החינוך בעניין הטמעת החינוך הסביבתי".
באיזה שלב זה כרגע?
"זה סוג של סטארט־אפ, בימים אלה אני בונה מודל עסקי כדי שאוכל להעלות אותו לאוויר בהקדם. אני עובדת עם שותפים מרחבי העולם על שימוש במטבעות קריפטו כדי לגייס משאבים באמצעות אמנות ומוזיקה בקמפיין מימון המונים עולמי וכן בגיוס כספים מסורתי. אפשר למצוא קליפ על המיזם ביוטיוב ואפילו להירשם באתר (be1.life) כדי שתוכלו להשתתף בגיוס כספים ולקבל עדכונים מהמיזם כשייצא לפועל. אני מתכננת גם להקליט שיר עם אבא שלי, שנקרא 'ביחד'. זה שיר שמלווה אותי כל החיים, הוא הלחין ואמא הפיקה, וזה יהיה ההמנון של הפלטפורמה שלי.
לפני הקורונה השתתפה בכנס אקלים באיסלנד, בוועידת האקלים של האו״ם ובוועידת האקלים במדריד. ״המדענים אומרים שכריתת יערות הגשם באמזונס היא מה שהכי מאיים על קיומה של האנושות. נכון להיום אנחנו עומדים על 22 אחוז כריתה של יערות, וזה רק הולך וגדל. כשנעבור את נקודת האל־חזור, תהיה קריסת מערכות ואין דרך חזרה. ישתחרר יותר מדי פחמן דו־חמצני, ונהיה בסביבה של רעל בכמויות גדולות. האמזונס יהפכו למדבר. באירועים שבהם השתתפתי פגשתי את נציגי השבטים שמנהלים את המאבק, כולל סוניה גוג'ג'רה (אחת הפעילות הבולטות בתחום בברזיל, אמ"ר) וגרטה תונברי. כשהיא מדברת על כך שהעולם נמצא בנקודת אל־חזור, הרבה מומחים אומרים שהיא יורה לעצמה ברגל, כי אנשים יגידו שאם אין במילא מה לעשות, אז אחרינו המבול. אבל הכוונה שלה היא לעורר השראה לפעולה. בסופו של דבר המטרה שלנו זהה, לדבר עם כמה שיותר חברות, מדענים ואנשי האיחוד האירופי ולהסביר למה לא לקנות בשר מברזיל כי זה דוחף אותנו לקראת הכחדה. הפעילים מברזיל הגיעו גם לליאונרדו דיקפריו ולצוות שלו, ואני מקווה לעשות איתו דברים. אני מתכוונת להגיע גם להוליווד כדי לגייס כמה שיותר אנשים למען המטרה הזו, ואני אעשה את זה עם המשאבים שיש לי, שהגיעו מהרקע שלי, גם מהמשפחה וממה שירשתי וגם ממה שיש לי".
״המדענים אומרים שכריתת יערות הגשם באמזונס היא מה שהכי מאיים על קיומה של האנושות. נכון להיום אנחנו עומדים על 22 אחוז כריתה של יערות, וזה רק הולך וגדל"
יהיו שיטענו נגדך שכל העיסוק שלך בתחום הוא פריווילגי.
״נכון, נולדתי לתוך פריווילגיה מסוימת, שיש לי הורים שדאגו לי לקורת גג, אוכל, מים, בגדים וחינוך. במקרה שלי היה שם גם בית חם ואוהב, אבל את כל מה שאת רואה הרווחתי בעצמי, וזה היה לי חשוב - למצוא את הדרך שלי ולמצות את הפוטנציאל שלי, לא רק בגלל המשפחה שנולדתי לתוכה. מה שכן, קיבלתי דוגמה של שני הורים שעובדים קשה. אני רוצה להיות אדם טוב שמייצר טוב, וזו הקרקע שממנה אני צמחתי, דרך מוזיקה שהיא אמנות מרפאת".
את עצמך צמחונית? טבעונית?
"אני חיה רוב הזמן כטבעונית, אבל היות שיש לי נטייה לאנמיה חריפה, אני אוכלת הכל כשאני צריכה. עכשיו אני בתקופה שאני צריכה חיזוק לברזל ו־B12, ולכן אני אוכלת בשר, אבל קונה אותו מספק שמגדל את החיה כמו שצריך, נותן לה את הכבוד, וכל תהליך הייצור של הבשר כמה שפחות מזהם את הסביבה. וכשאני אוכלת, אני אומרת תודה על כל ביס. כך לימדו אותנו גם בילדות. שום דבר לא מובן מאליו. אם יותר אנשים היו לוקחים אחריות על הבחירות שלהם, זה היה יכול לשנות את העולם.
״תפיסת העולם האקולוגית שלי נולדה מכך שראיתי עולם מגיל אפס, ואני פה היום כדי לזרוע זרעים של אחדות והמשכיות. אני פועלת גם להעצמת נשים וגברים, לא כפמיניסטית, אלא כאקווליסטית, שזה אומר שאני בעד שוויון בין המינים. מגיעה גם לגבר העצמה. הייתי רוצה שבעתיד, כשיהיו לי ילדים, הבן שלי לא יפחד להביע רגשות והבת שלי לא תפחד להגן על עצמה בצורה לא אלימה״.
ממה את נמנעת כדי לשמור על הסביבה?
"אני לא שותה חלב פרה וחלב סויה, כי כורתים את יערות האמזונס בגלל סויה.
"אני תמיד סוגרת את המים כשאני מסתבנת או מצחצחת שיניים כדי לא לבזבז.
"יש לי רכב, אבל אני משתדלת להשתמש בתחבורה ציבורית אם אני יכולה. יש אפליקציה שעושה חישוב עבורי איך לאזן את זיהום הסביבה. למשל, אם טסתי למדריד לוועידת האקלים, אני יכולה לשלם לארגון שנוטע עצים שסופגים את פליטת המזהמים שגרם המטוס בנסיעה שהשתתפתי בה.
"אני לא צורכת דברים שאני לא צריכה. אני לא אחת שעושה שופינג וקונה בגדים כל יום. אני מתחזקת ומשמרת את מה שיש לי, מקבלת בגדים יד שנייה ומעבירה את הבגדים שלי הלאה".
