כאשר רותם זיסמן־כהן הגיעה לפסטיבל הסרטים הבינלאומי בחיפה באוקטובר האחרון, היא ידעה על מה כולם ידברו: לא על הסרט הדוקומנטרי שביימה, "בין חומות", אלא על כיסוי הראש שלה. כן, מאז שעזבה את תל־אביב ואת ביצת הברנז׳ה ועברה עם בעלה, השחקן מוריס כהן, לזכרון־יעקב, רק הקרובים ביותר ידעו שעלתה עוד שלב בהתחזקות.
״אנשים הסתכלו עליי בפסטיבל ואמרו ׳איזה אומץ׳, אבל זה לא עניין אותי״, היא מחייכת, ״הייתי חזקה. לא פחדתי יותר. אני רוצה להיות אני. למה אני צריכה להתחבא כל הזמן?"
"טוקבקיסטים כתבו, ׳בסדר, כיסוי ראש, אבל למה כזה כיסוי ראש מעפן?׳, ומוריס אמר, ׳טוב, קני מטפחות ליגה, את צריכה להתחיל להשקיע׳
הרגשת שאת צריכה להתחבא?
"בהתחלה התביישתי לדבר על התהליך שעברתי. אני מבינה היום אנשים שיוצאים מהארון ומרגישים רגל פה ורגל שם. יום אחד אמרתי, אני לא רוצה לפחד, אני רוצה להיות רק נקייה ורק קדושה. היום כולם מחבקים את זה. כשאת איתנה בדרך שלך ומשדרת את זה ולא מעניין אותך מה יגידו, גם הסביבה מגיבה כך".
היו תגובות לצילומים האלה שלך. קראת?
"מוריס קרא. טוקבקיסטים כתבו, ׳בסדר, כיסוי ראש, אבל למה כזה כיסוי ראש מעפן?׳, ומוריס אמר, ׳טוב, קני מטפחות ליגה, את צריכה להתחיל להשקיע׳" (צוחקת).
5 צפייה בגלריה
"יום אחד אמרתי, אני לא רוצה לפחד, אני רוצה להיות רק נקייה ורק קדושה"
( צילום: טל עבודי, סגנון: ראובן כהן)
זיסמן־כהן (39) הייתה אחת השחקניות העסוקות בתעשייה ומועמדת שבע פעמים לפרס אופיר הורידה הילוך ומודעת גם למחירים. השינוי הגיאוגרפי שעברו היא ובעלה מוריס מעיד בעיקר על התזוזות הפנימיות שעברו שניהם - מזוג שחקנים בוהמייני שהכירו בחוף הים לפני יותר מעשור, לזוג שעושה צעדים איטיים של התקרבות לדת, גם אם מוריס נחשב למתון מבין שניהם.
ההחלטה ללכת עם כיסוי ראש ארכה כמעט חמישה חודשים של זגזוג. ״כשעברנו לזכרון רשמתי את הדסה לגן דתי. יום אחד המנהלת אמרה, 'אני יכולה לבקש ממך משהו קטן? רק כשאת באה לגן, כשאת עוברת את העיקול של הפינה, בגלל שיש אברכים, תוכלי לכבד ולשים כיסוי ראש?'. הושבתי את הדסה בעגלה ולא הפסקתי לבכות. חושך מצרים. הרגשתי שבורא עולם מדבר איתי באותו יום. ישבתי עם הדסה בבית שבועיים, לא שלחתי אותה לגן. הלכתי לראות עוד גנים, ושום גן לא התאים למה שרציתי. מוריס הלך להתייעץ עם מישהו, והוא אמר, ׳שתשים ותוריד, העיקר שיהיה לילדה טוב׳.
"יום אחד מנהלת הגן של הבת שלי אמרה, 'תוכלי לכבד ולשים כיסוי ראש?'. לא הפסקתי לבכות. חושך מצרים. הרגשתי שבורא עולם מדבר איתי באותו יום"
"חשבתי, אלוקים, איך אתה מעמיד אותי במקום הזה? זה לא היה זר לי, שמתי כיסוי ראש בשבתות, אבל עכשיו היה לי קונפליקט פנימי: מה אני עושה להדסה? איך אני מחנכת אותה? מביאה אותה לגן עם כיסוי ואז מפזרת את השיער בבית? הבנתי שנדרשת פה חתיכת קפיצה, ולא הייתי מוכנה. בהתחלה הבאתי אותה לגן עם כיסוי מלא, ובבית הייתי עם כובע קסקט וקוקו. עברו חמישה חודשים עד שהתחלתי לשים כיסוי ראש ולאהוב את עצמי איתו. לאט־לאט גם מוריס התחיל להבין וגם ההורים שלי".
הם התרגלו?
"מוריס הוא חלק מהמסע. יש לו את הרוחניות שלו, אבל הוא לא תמיד מבין הכל, ולוקח לו יותר זמן להוריד תוכנות. הוריי בהתחלה היו בהלם. עדיין קשה להם. הם עשו המון צעדים לקראתי, הכשירו את המטבח שלהם. זה הניסיון הכי קשה עם ההורים. את לא רוצה לפגוע בהם. את רוצה לכבד אותם. יום אחד אמא שלי אמרה לי, 'יש פה מישהו שמטביל לנו את כל הכלים'. את יודעת מה זה בשביל המשפחה? אני גדלתי בבית שבו ביום שבת עושים על האש בחוף הבונים עם מוזיקה. אני לא אומרת את זה לגנאי, זו הייתה הילדות שלי".
מה עמדתו של מוריס לגבי כיפה?
"הוא הולך עם כובע או כיפות צבעוניות, וכשהוא משחק בתיאטרון ובטלוויזיה הוא בלי כיפה. אנשים אומרים לי, ׳למה את צריכה את זה? את כזאת רוחנית׳. זה מקביל לזוג שאומר, אנחנו לא צריכים להתחתן כי האהבה שלנו קיימת.
"הוריי עשו המון צעדים לקראתי, הכשירו את המטבח שלהם. זה הניסיון הכי קשה עם ההורים. גדלתי בבית שבו ביום שבת עושים על האש בחוף הבונים עם מוזיקה"
החזרה בתשובה וההחלטה ללכת בכיסוי ראש השפיעו על קריירת המשחק שלך?
"עוד לפני כיסוי הראש הרגשתי מיצוי מהמשחק. 'המילים הטובות' של שמי זרחין (שעליו הייתה מועמדת לפרס אופיר בקטגוריית השחקנית הראשית, אמ"ר) היה הסרט האחרון שעשיתי. זה הוציא ממני איזה ג׳וס והרגשתי אחר כך שאני צריכה להפסיק. עוד פעם ללכת לאודישן ושישאלו, ׳מה את עושה אחרי הלידה? וואו, איזה טוב את נראית׳. כבר ביימתי שני סרטים קצרים, ורציתי את השליטה שבבימוי".
כדי להתפרנס היא מעבירה הרצאות בנושא ״איך למחוק זיכרונות מתת־המודע״ לפי שיטת עין הבדולח היהודית. ״דרך הסיפור האישי שלי אני מדברת על השיטה הזו, שהיא טיפול בעצמנו, לקחת 100 אחוז אחריות על החיים שלנו״, היא אומרת. בימים אלה היא גם כותבת סדרה לנוער ומסיימת כתיבת מדריך רוחני להצלחה.
מה את מרגישה כשאת רואה סדרות ישראליות שנמכרות בעולם, ואת לא שם?
"כלום. יצאתי מהלופ של התחרות. יש תפקידים שאני כותבת לעצמי, אבל את יודעת כמה מגרה אותי ללהק מישהי אחרת? לשמח מישהי ולהגיד לה, חשבתי עלייך כשכתבתי את התפקיד?"
את החודשים האחרונים העבירה זיסמן־כהן בהתכוננות לתפקיד החדש: אם לשניים. ״בניסיון הקודם להרות עברתי מסעות מצחיקים, אכלתי ניירות והלכתי לרבנים, אבל בסוף קיבלתי בזריקות מינון נמוך של הורמונים ונקלטתי, בלי הפריה, וזה היה סוף המסע. הפעם כולם אמרו, ׳עכשיו אחרי שילדת, תיק־תק את נקלטת׳. אז אמרו. כנראה בגלגול קודם הייתי אמא ל־13 ילדים, ומישהו למעלה מרחם עליי ונותן לי לממש בגלגול הזה הרבה דברים אחרים".
מתי הבנת שיש בעיה?
"כשהפסקתי להיניק אותה התחלנו לנסות, ועוד פעם לא הלך. התחלתי הזרעות. לא הלך. זה שיגע אותי. הגיל דוחק, ואת אומרת לעצמך, בואנה, אני בן אדם בריא, לא שותה קפה תשע שנים, טבעונית, הרבה רואו־פוד, אוכלת סלטים עם רימונים, קונה הכל אורגני, ולא הולך וצריך לעלות שלב. פחדתי מאוד״.
"כולם אמרו, ׳עכשיו אחרי שילדת, תיק־תק את נקלטת׳. אז אמרו. כנראה בגלגול קודם הייתי אמא ל־13 ילדים, ומישהו למעלה מרחם עליי ונותן לי לממש הרבה דברים אחרים"
תקופת הטיפולים בדרך אל ההיריון הזה הייתה כרוכה בהרבה מתח בבית. ״היו לי רגעים לא פשוטים. אני כל כך מעריכה נשים שעוברות את זה״.
איך צלחת את התקופה?
"אבא שלי עזר בתהליך, הוא הסיע אותי לבדיקות דם כשמוריס היה בצילומים. אמא שלי, שהיא אישה עדינה מאוד, הזריקה לי כמה פעמים, ופתאום ראיתי אותה חזקה. היה בזה משהו מיוחד. היא ראתה מה אני עוברת, והרגשתי שהיא רוצה שיצליח לי. כל סבב כזה זו תקווה".
זיסמן־כהן מדברת על העובר שלה ומלטפת את הבטן. היא בוחרת להיזכר בעיקר ברגעים היפים ולא מתעסקת בכאב. ״לא אשכח בחיים את הרגע שהחזירו לי את העובר לגוף. מהמעבדה נפתח חלון ואומרים, 'עובר מספר אחת', ואת רואה שמוציאים משהו בגודל של כלום, שמונה תאים, וזה בן אדם. התחלתי לבכות. זו חוויה אלוקית. אני רוצה לתת פה כוח לנשים שמפחדות לעבור את זה. תחשבו על הרגע הזה של הנס. לא כל אחד זוכה לראות את הנס הזה״.
"הינקתי את הדסה שנתיים וחצי ולא היה מקום למוריס במיטה, אז הוא הלך וקנה עוד מיטה זוגית. יש כאלה שמזדעזעים. כשרוצים לאהוב אוהבים, מה זה קשור?"
עד הלידה היא עדיין ישנה עם הדסה בת החמש כמעט בכל לילה במיטת הקינג סייז הגדולה שלה. גם למוריס, בעלה, יש אחת כזו, באותו החדר. ״קנינו שתי מיטות בלי קשר ליהדות ולשמירת נידה״, היא מסבירה, ״זה קרה כי הינקתי את הדסה שנתיים וחצי ולא היה מקום למוריס במיטה. ואז מוריס הלך וקנה עוד מיטה זוגית, ואנחנו כן ישנים ביחד לפעמים. יש כאלה שמזדעזעים, 'מה, אני לא אתכרבל עם בעלי?' אני, כמה שאני קטנה, מתרחבת ומתפרשת ועוד עכשיו בכלל (צוחקת). כשרוצים לאהוב, אוהבים, מה זה קשור?"
״בין חומות״, הסרט הדוקומנטרי שיצרה לצד מוריס, מתאר שנה בחייה של פלוגת מג״ב שעושה את הפעילות המבצעית שלה בעיר העתיקה בירושלים, בעיקר ברובע המוסלמי על המורכבות שלו. הסרט היפהפה, שישודר בהוט 8, נולד בעקבות סיור סליחות בירושלים וגיחה לבסיס מג"ב, והוא מנגיש בפוטוגניות רגשות קשים מהמציאות היומיומית שלנו. כמה מהמבקרים טענו שהוא שטוח מדי ולא מציג את הסכסוך ואת הכיבוש על מורכבותם. זיסמן־כהן מכירה את הטענות.
״עשיתי סרט, ואנשים חשבו שהוא פחות פוליטי, ובסדר, אני לא אדם פוליטי״, היא מודה. ״כשאתה עושה סרט על צבא ועל בני מיעוטים, אנשים חושבים שאתה חייב לתפוס עמדה. אם הלכתי עם הלוחמים אני ימנית, ואם הראיתי את האנשים ברובע המוסלמי ורציתי להראות את הכיבוש אני שמאלנית. העולם רוצה לראות איפה את עומדת".
ניסית לברוח מזה.
"כן. איך אני יכולה לתפוס עמדה פוליטית פה? אני מבינה את הלוחם, ומבינה גם את המוסלמי. יש אנשים שמרגישים שזה סרט שמאלני. אני לא חושבת. ההישג של הסרט הוא להביא אנושיות".
הראיון המלא עם רותם זיסמן-כהן מתפרסם בגיליון "לאשה", עכשיו בדוכנים
