נעמה טל לא הייתה תמימה. היא ידעה שלפעמים אין ברירה אלא להתגמש. כפרקליטה ותיקה במחלקה הפלילית של פרקליטות מחוז מרכז שחולמת לעשות צדק, נלחמה בבתי משפט, עבדה 24/7, והבינה שלפעמים אין ברירה אלא להקל בעונשם של עבריינים כדי שיסכימו להודות בעבירה וייכנסו לכלא. אלה היו כללי המשחק במגרש, והיא הכירה אותם היטב. אבל הייתה שנה אחת שבה הצטברו תיקים קשים, ואז היה תיק האונס ההוא שאחריו הרגישה שהיא לא יכולה להמשיך בלי להשתגע.
מה קרה?
"זה היה תיק אונס קשה של נערה שהתלוננה על מה שעושה לה בן הזוג של אמא שלה. את מה שהוא עשה לה את לא מדמיינת בחלומות הכי שחורים שלך. זה אחד התיקים המזעזעים שהיו לי. ילדה בגילה לא אמורה לדעת מה זה הדברים האלה, אירועים חמורים, והוא עשה את זה כשהאמא בבית בחדר השני. האמא לא האמינה לילדה ותמכה בבן הזוג שלה. הבחור נעצר. כפרקליטה הייתי מחויבת להיות בקשר עם המתלוננת, אך כיוון שהיא הייתה קטינה, הייתי בקשר עם האמא, האפוטרופוסית שלה".
סיטואציה בעייתית.
"יום אחד האמא התקשרה אליי וביקשה ממני שאעשה מה שאפשר כדי לשחרר אותו, והיא כבר תרחיק את הילדה מהבית. התחלתי לצרוח עליה בטלפון כמו שבחיים שלי לא צרחתי. 'אל תתקשרי אליי יותר בחיים שלך, איך את מעיזה'. פשוט איבדתי את זה. כל המסדרון בפרקליטות הגיע לראות על מי אני צועקת. הילדה הזו גרה בבית עם אמא שמוכנה לזרוק אותה מהבית כדי להחזיר את האיש".
"זה היה תיק אונס קשה של נערה שהתלוננה על מה שעושה לה בן הזוג של אמא שלה. דברים שאת לא מדמיינת בחלומות הכי שחורים שלך. והוא עשה את זה כשהאמא בבית בחדר השני. האמא לא האמינה לילדה ותמכה בבן הזוג"
אולי היה לה עדיף לעזוב את הבית הזה, שהוא אסון עבורה.
"את חושבת שלא ניסיתי להוציא אותה מהבית? הפכתי את הרווחה. הגעתי עד פקידת הסעד המחוזית. התחננתי לילדה שתצא משם. הילדה לא הסכימה. היא אמרה, ׳אני לא רוצה לעזוב, אני רוצה לשמור על האחות הקטנה שלי'. המשפט הזה גמר עליי. בחיים לא הרגשתי חסרת אונים ככה".
איך הסיפור הזה נגמר?
"שלושה ימים אחרי השיחה הקשה עם האמא קיבלתי טלפון מהשוטרת שטיפלה בתיק. היא אמרה לי: 'הילדה יושבת מולי ומבקשת לחזור בה מהתלונה, אומרת שהיא המציאה את הכל'. תשמעי, את מה שהיא סיפרה לי אתה לא ממציא גם אם אתה הוא מי שחיבר את עלילות אלף לילה ולילה. מובן שלא הסכמנו שתבטל את התלונה. בחיים שלי לא כתבתי כתב אישום כל כך קשה ובחיים שלי לא מחקתי בבכי חצי כתב אישום. הגעתי להסדר כדי שהילדה הזו תמצא מנוח. אמרתי לסנֵגור, 'אני אסכים להסדר כזה שהוא יקבל עונש ושהוא חוזר הביתה רק אחרי שהילדה הזו לא שם. אתה תיתן לה לגדול ולצאת משם'. תשמעי, מאסר עולם לא היה מספיק לו, והיא אפילו לא כעסה על אמא שלה. היא הבינה אותה. עמדתי בבית המשפט והייתי צריכה להגן על עסקת הטיעון כדי שבית המשפט יקבל אותה, ונחנקתי. לא יכולתי לבקש עונש כל כך מגוחך כשאני יודעת מה האיש הזה עשה לה. אי־אפשר לתאר את התסכול. התחלתי לבכות מול שלושה שופטים. ביקשתי הפסקה, יצאתי החוצה, התקשרתי ובכיתי לממונה שלי. היא אמרה לי, 'אל תשכחי שאת עושה את זה בשבילה'. היו בהרכב שני שופטים גברים ושופטת אישה, דמות אצילית. כשחזרתי לאולם, היא קראה לי לדוכן ואמרה לי, 'מה שאת עושה עכשיו יותר חשוב מהרבה תיקים שטענת בהם לעונש עד הסוף. תשלימי את הטיעון שלך'. נשמתי עמוק והתחלתי לדבר. יצאתי משם והבנתי שאני צריכה להזדכות על כרטיס עובד המדינה שלי".
יש לך מושג מה קורה עם הנערה ההיא היום?
"יש לה חיים טובים יותר, בחו"ל. הייתה תקופה שהיא לא הסכימה לדבר איתי, היא כעסה עליי שניסיתי להוציא אותה מהבית. זה שבר לי את הלב".
התאהבתי בעולם הפלילי בגיל 12
הלב השבור של נעמה טל (41) הביא אותה, לפני חמש שנים, לעזוב קריירה של עורכת דין אחרי 12 שנה עם סכין בין השיניים. האש שלה לא כבתה, היא רק חישבה מסלול מחדש והחלה לכתוב ספרים רומנטיים־ארוטיים. בימים אלה יוצאים לאור שניים מתוך ארבעת הספרים שלה, "הבוקר שאחרי". שני הספרים הנוספים נמצאים בשלבי עריכה ויֵצאו אף הם בהוצאת "מלודי" לספרות רומנטית של מודן (שם מגדירים את זה כ"דואט בשני כרכים").
היא נולדה בעפולה וגדלה בחולון, בת בכורה מבין שניים לזוג מורים. שירתה במשטרה הצבאית, ובזמן השירות הכירה את ינון טל, בן זוגה. היום הוא עוסק בפתרונות טכנולוגיים לתוכניות טלוויזיה - ממערכות המחשב של ״המרדף״ ועד הכיסאות המסתובבים ב"דה וויס". הם הורים לשתיים (12, 8) וגרים בתל־אביב.
מגיל 12 חלמה טל להיות עורכת דין פלילית. כשהשתתפה בחוג משפטים במתנ"ס, הסטודנט שהנחה אותו היה ערן קוטון, שלימים הפך לשופט. "הוא גרם לי להתאהב בעולם המשפטי ובפלילים בפרט. יום אחד הוא לקח אותנו לאולם בית המשפט, ומאותו הרגע לא עניין אותי כלום, רק עריכת דין".
אחרי הצבא למדה משפטים וקרימינולוגיה באוניברסיטת בר־אילן, ורצתה לעבוד רק בפרקליטות. את ההתמחות עשתה אצל עורכת הדין רונית עמיאל־ג'רבי שלימים נודעה כתובעת הראשית במשפטו של משה קצב. "נשאתי אליה עיניים. היינו נכנסות לבית המשפט והיא הייתה תופסת את האולם בביצים. כזו רציתי להיות", היא אומרת.
כאב בטן לפני כל דיון
לאחר ההתמחות החלה לעבוד בפרקליטות מחוז מרכז. "הייתי בתחילת דרכי, צעירה פעורה עם תחושת שליחות מוחלטת. באמת חשבתי שיש דבר כזה צדק. עד היום אני חושבת כך. זאת הסיבה שעזבתי לפני חמש שנים, על בסיס חוסר התאמה ביני ובין המציאות".
את זוכרת את נקודת השבר הראשונה שלך עם המקצוע?
"כן. הבוסית שלי ניהלה תיק נגד ארגון פשע, ועד התביעה המרכזי, יוני אלזם, נמצא מת בתאו בכלא. הוא היה אמור להעיד נגד חבר בארגון הפשע שאליו השתייך. התעוררתי בבוקר, אין דיון, אין תיק, אין יוני. זה היה המפגש הראשון שלי עם המציאות ועם מה שחשבתי שאפשר לעשות במקצוע הזה. וזה טלטל אותי".
"לפעמים חטפתי צעקות משופטים כי לא הסכמתי להתכופף ונלחמתי עבור נשים שאני הייתי הקול שלהן. בית משפט זו מערכת שכורעת תחת נטל התיקים, אבל את מטפלת באנשים ולא בניירות. כל דבר נגע בי"
לא מתחשלים אחרי 12 שנה במקצוע?
"אני לא הצלחתי. פעם בפרקליטות לא הבינו שיש אפקט מצטבר לדבר הזה, קוראים לזה טראומה משנית. כשאת מלווה כל כך הרבה קורבנות מין, למשל, כמו שהיו לי, ואת נשארת בקשר איתן ותומכת בהן אם אין מי שתומך במשפחה, את חצי פסיכולוג וחצי חברה. ויש רגע שאת לא יכולה לשאת את הכאב שאנשים חוו. את צריכה להיות ממלכתית, כי את מייצגת את המדינה, אבל הלב שלך נקרע. ברור שעשו לנו בעבודה סדנאות וקורסי תמיכה להתמודדות, אבל אני לא יכולתי יותר".
היית פרקליטה אמוציונלית ולא קרת רוח.
"וזה דפק לי את החיים האישיים והמקצועיים כי הבאתי את הרגשות שלי לכל מקום. לפעמים חטפתי צעקות משופטים כי לא הסכמתי להתכופף ונלחמתי עבור נשים שאני הייתי הקול שלהן. בית משפט זו מערכת שכורעת תחת נטל התיקים, אבל את מטפלת באנשים ולא בניירות. כל דבר נגע בי, לכל דיון התכוננתי כאילו זה הדיון הראשון שלי. תמיד היה לי כאב בטן בבוקר. התרגשתי מכל תיק מחדש".
את מרגישה שהצלחת, למרות הכל, לעשות גם צדק?
"היה מקרה שבו אנס מורשע רצה להשתחרר אחרי שריצה שני שלישים מעונשו. יצרתי קשר עם הקורבן, אני שונאת את המילה האיומה הזו, אבל אין מה לעשות, וסיפרתי לה שיש לה זכות להביע את דעתה. כשהוא עלה לוועדת שחרורים, היא הייתה נשואה עם ילדים, מצליחה מאוד בתחומה, אבל שמעתי מאמא שלה שכל ערב היא ממש מקרצפת לילדות את העור במים חמים. זה סיפור שדופק את כל החיים. אמא שלה אמרה לי: 'אם הוא ישתחרר עכשיו, אנחנו לא נשתקם בחיים'. אמרתי לה, 'תכתבי את זה'. הקראתי את דבריה בפני הוועדה והשופט אמר, 'שהאמא תבוא לפה, אני רוצה לשמוע אותה'. בדרך כלל זה לא קורה, ואלה המקומות הקטנים שאת משנה בהם. העובדה שנתנו לאמא להשמיע את קולה הייתה עולם ומלואו מבחינתה. העונש לא קוצר".
"מבחינתי כל בן אדם שנעצר לפני העגלה של הבת שלי הוא פדופיל בפוטנציה. כשהגיע מורה חדש לבית הספר, ביררתי עליו. כשאת כל היום נלחמת, זה זולג הביתה"
איך המקרים שנתקלת בהם השפיעו על חייך הפרטיים?
"מבחינתי כל בן אדם שנעצר לפני העגלה של הבת שלי הוא פדופיל בפוטנציה, אלה שנים של עוד תיק מין ועוד ילדה שסבא שלה נגע בה ושאמא לא מאמינה לה ועוד גננת מתעללת. כשהגיע מורה חדש לבית הספר, ביררתי עליו. אני לא רוצה שהבת שלי תצא למחנה של הצופים אם אבא שלה לא יֵצא איתה וישים עין. ראיתי רק את החרא בבני אדם ורק את המקומות האפלים. בן הזוג שלי היה צוחק עליי כשהיינו מתווכחים, 'אני לא על הדוכן ואת לא חוקרת אותי עכשיו נגדית'. אצלי הכל היה ריב. כשאת כל היום נלחמת - מול הממונה שלך, שהתיק מספיק חזק כדי להביא להרשעה, מול הסנגור ומול השופט - זה זולג הביתה. המוד התמידי הוא מוד מלחמה. הילדות שלי קיבלו אמא עצבנית, צועקת, רבה בטלפון. גם כשיצאתי מוקדם והלכתי איתן לגינה הציבורית, הסנגורים היו מתקשרים והייתי צורחת עליהם. אני זוכרת שפעם עמדתי בגינה עם הבת הקטנה שלי, נדנדתי אותה ביד אחת וצרחתי בטלפון על שוטר שחקר איזה עצור. בעבירות מין יש הבדל גדול אם הייתה חדירה או נגיעה מבחוץ. ואני צורחת, 'אני לא מבינה, הייתה חדירה או לא?'. כל הגינה הציבורית הסתכלה עליי. אמהות כיסו לילדים את האוזניים. לא הבנתי מה נהיה ממני".
לא רק סקס
ההחלטה לעזוב, לפני שנים, הייתה אחת הקשות שקיבלה בחייה. "אמרתי לפרקליטת המחוז שאני לא יכולה יותר, שאני צריכה ללכת הביתה לגדל את הילדות שלי, אני את שלי תרמתי, ואם לא אלך מפה, משהו בנפש שלי ייגמר. הציעו לי לקחת חופשה, למלא מצברים ולצאת להשתלמות. לא יכולתי".
ידעת מה את רוצה לעשות ביום שאחרי?
"לא הייתה לי תוכנית מגירה. בגיל 36 עזבתי, ולא היה לי מושג מה לעשות בחיים. אנשים היו בטוחים שמצאתי עבודה אחרת, אבל אני הלכתי הביתה. ידעתי שאני לא חוזרת למקצוע כי באופיי אני לוחמנית, ואם זה היה תלוי בי, הייתי מעדיפה לא להגיע להסדרי טיעון".
האקשן לא היה חסר לך?
"אהבתי את העבודה והיא זורמת לי עד היום בעורקים, היה לי קשה להתנתק. ממש עשיתי שאט דאון למוח. במשך שנה עוד חלמתי על תיק רצח שהיה לי, מורה ערבייה שנמצאה ירויה בחניה של הבית שלה, אם לילדים. חקרו את התיק והשקיעו משאבים, ובסוף נאלצנו לשחרר את החשוד כי לא היו מספיק ראיות. אלה תמונות שלא יוצאות לך מהראש, וכל הזמן שאלתי, יכולתי לעשות עוד משהו?".
איך מילאת את הזמן שהתפנה ביומן שלך?
"הייתי כל הזמן עם הבנות שלי. התעקשתי ללוות אותן לבית הספר, רציתי להחזיר את השנים האבודות. לכל דבר התנדבתי. לשמחתי, היום הן לא זוכרות את התקופה שהייתי יוצאת ב־7 בבוקר וחוזרת ב־12 בלילה והיה להן רק אבא. זה בעיניי הניצחון הכי גדול שלי כאמא. לפני כן בחיים לא לקחתי את הילדה שלי לגן, לא הייתי בשום טקס של בית הספר, לא ליוויתי שום טיול. אחרי שעזבתי את הפרקליטות, הגעתי איזה בוקר עם הילדה לגן, השנה עמדה להסתיים והסייעת שאלה, 'מי את?'".
"לשמחתי, היום הבנות שלי לא זוכרות את התקופה שהייתי יוצאת ב־7 בבוקר וחוזרת ב־12 בלילה. אחרי שעזבתי את הפרקליטות, הגעתי איזה בוקר עם הילדה לגן, והסייעת שאלה, מי את?"
את לא מרגישה שוויתרת על החלום הגדול שלך?
"ויתרתי על העבודה שלי, אבל מצאתי את עצמי. לפני כן לא ידעתי מי אני בלי הפרקליטות".
הרבה לפני שהפכה לעורכת דין לוחמת, היא הייתה נערה שקראה רומנים רומנטיים. היא השתגעה על הסוף הטוב בספרים של דניאל סטיל. כשהתפנה לה זמן, התיישבה לכתוב לעצמה, לטענתה בלי שום תוכניות לפרסם את הדברים, אם כי מותר לכן לחשוד בטל האמביציוזית שזה לא לגמרי מדויק.
עלילת "הבוקר שאחרי" מגוללת את סיפורה של דני, פרקליטה תל־אביבית שמסתירה סוד, ואת התאהבותה ההדרגתית באדם, סולן להקה בינלאומית מצליחה (בהשראת אדם לוין מ"מארון 5") שסבתו חיה בישראל. כשהוא מגיע ארצה לביקור דחוף, הוא מתאהב בפרקליטה הקשוחה מבחוץ ורכה מבפנים.
מתי הבנת שזו הקריירה החדשה שלך?
"כשעזבתי את הפרקליטות לא ידעתי מה לעשות. בחיים לא כתבתי שום דבר למגירה. אבל שתי דמויות, דני ואדם, התחילו לדבר אליי. שמעתי קולות בראש והם היו איתי בכל מקום, בהליכה ובמקלחת. פתחתי מסמך וורד והתחלתי להקיא החוצה תסכולים וכאבים של שנים. כשסיימתי הסתכלתי על הקובץ הארוך, כמעט 500 עמודי מחשב, וחשבתי, תודה לאל, עכשיו יהיה לי שקט. בן זוגי רצה לקרוא. חששתי. אלה המחשבות הכי פרטיות של בן אדם. יצאנו לסוף שבוע, והוא קרא ולא דיברנו. בסוף הוא אמר, 'מאמי, זה ממש טוב'. הייתי בטוחה שהוא צוחק עליי. 'טוב, אתה לא קורא רומן רומנטי, אתה אוהב אותי ואתה לא אובייקטיבי'".
בן הזוג שלה פתח לה פרופיל בפייסבוק אחרי שנים שלא הייתה ברשתות החברתיות, כי הרגישה שזה לא מתאים למקצוע שלה. "ואז הצטרפתי לקבוצות רומנטיקה. שיתפתי את הספר, מאות עמודים, טקסט ארוך ולא ערוך. טיוטה ראשונה. כולן חתמו על הסכם סודיות כמובן כי לא רציתי לתת את הקובץ שלי לאנשים שאני לא מכירה. בן זוגי אמר לי, 'מספיק, לא כולם גנבים, רמאים ושקרנים. יש גם אנשים נורמלים'".
שיתפתי את הספר, מאות עמודים, בקבוצה של ספרות רומנטית בפייסבוק. כולן חתמו על הסכם סודיות כמובן. בן זוגי אמר לי, 'מספיק, לא כולם גנבים, רמאים ושקרנים. יש גם אנשים נורמלים'"
התגובות הטובות של קוראות הטיוטה עודדו אותה להמשיך. היא החלה ללמוד כתיבה אצל הפרסומאי לשעבר לירון פיין, וכיום היא מלמדת אצלו כתיבה. היא למדה גם תרגום וכתיבה בבית ברל ועובדת היום כעורכת תרגום במודן. בנוסף, עוד לפני שיצאו ספריה לאור, היא מלווה כותבים מתחילים שעומדים במקום שבו הייתה לפני חמש שנים. "עברתי כברת דרך מטורפת", היא אומרת. "לא הכרתי את עולם הרומנטיקה בארץ. פניתי לכמה סופרות, רציתי להתייעץ ולשאול מה עושים. הרוב התעלמו ממני. שלוש נשים ענו לי והפכו לחברות הכי תומכות שלי, וביניהן שרון חיון־גינת, מחברת 'הלביאה הלוחמת', שהיא תופעת טבע בישראל. אמרתי לה, שני דברים אהבתי בחיי, עריכת דין ורומן רומנטי, וכשעזבתי את הפרקליטות, התחלתי לכתוב רומנים".
ועוד כתבת ארבעה ספרים במכה!
"השמיים הם הגבול. אני מקווה לתרגם את הספרים האלה לאנגלית ושיֵצאו גם באמזון. להתעשר מספרים, זה לא יקרה. ואם זה יקרה, אני אשלח את הספרים לאדם לוין ולאשתו ואגיד לשניהם תודה על ההשראה. הם זוג מגניב. אחרי שהוא עבר במיטות של הרבה דוגמניות, הוא נפל ברשתה והם מאוהבים בטירוף".
הספר אמור להיות רומן ארוטי, אבל כמעט עד לסוף הספר הראשון אין בכלל סקס. מודה שהתאכזבתי.
"(צוחקת) הרבה אמרו לי, הרגת אותנו עד שנתת את הסקס. נכון, יש גם סקס, אבל עוד כל כך הרבה רבדים של סיפור על הפרקליטות ועל החיים. אני אוהבת רוק סטארים וסיפורי אהבה, אז הלכתי לחפש את הסוף הטוב שלי בחיים. ויש לי סוף טוב. היום אני הולכת לישון עם חיוך. הרווחתי את עצמי ביג טיים, את הילדות שלי ואת הזוגיות שלי ומצאתי את עצמי במקום שטוב לי להיות בו. להגיד לך שאני לא מתגעגעת ולא צובט לי בלב? לפעמים כן. קשה לי. האם אני ממליצה לנשים להגשים את עצמן? מאוד".
