אחר הצהריים. הפארק השכונתי. "אמא, תראי כמה גבוה אני מטפס", קורא בן השש ממרומי מתקן הטיפוס. בעודי מנופפת לו בהתלהבות מהספסל, נשמע צליל הווטסאפ. הודעה מהבכור בקבוצה המשפחתית: "יש לי תאריך גיוס!". לידי יושבות עוד שתי אמהות מכיתה א' 2. אחת עם עוד בת ביסודי, לשנייה עוד שני ילדים קטנים יותר. את מי אני יכולה לשתף בבטן המתהפכת שלי?
אז חיפשתי עוד אמהות לילדים בפערים גדולים שיחלקו איתי את התחושות של הג'נגול בין פערי הגיל, ומצאתי את הילה קרן גורדון, נשואה לשגיא והם הורים לליהי (15), מאי (12) וגל (ארבע); את חן קובריץ כהן, נשואה לאסף והם הורים ללירם (12), יובל (שמונה וחצי) וליעד (שנה); את מיה פשה, נשואה לעדי והם הורים לעומר (14), נגה (11) ודורון (ארבע); את לי אורון, נשואה למאיר, אמא ליואב (17) ויהלי (15) - שניהם מנישואים ראשונים - ולאלה (חמש), אלמה (שלוש) ובהיריון; ואת אורלי יעקב, נשואה לתומר והם הורים ליובל (15), ליה (13 וחצי) ושחר (ארבע וחצי).
לנו לקח זמן עד שהחלטנו שאנחנו רוצים את השלישי, ועוד זמן עד שהאדון הואיל להגיע. החלטנו שאם הוא לא יבוא, אנחנו עדיין מאושרים עם שני המקסימים שלנו. כשהוא נולד קראנו לו נועד, כי הוא נועד להגיע אלינו. מה הסיפור שלכן?
הילה: "את הבנות גידלתי כמעט לבד, שגיא הוא איש עסקים שטס המון. לא חשבנו על השלישי. ואז עברנו לתל־מונד וכאן כולם עם שלושה ילדים. אמרו לי, 'את תצטערי על זה'. היינו בחופשה באילת, ופתאום קלטנו שהבנות עצמאיות לגמרי: נכנסות לבריכה לבד, מתקלחות לבד, עולות לחדר לבד. ואז שאלנו את עצמנו אם אנחנו רוצים. ילד ראשון מביאים 'כי צריך', ילד שני בהפרש קטן, כי לא רוצים פער גדול. הייתי בת 42, הבנתי שזה עכשיו או לעולם לא. אמרתי שאם זה הולך מהר, אז סבבה, ואם לא - אז לא. וכמו עם ההריונות הקודמים גם הפעם נקלטתי בקלות: למחרת ההחלטה כבר הייתי בהיריון".
מיה: "תמיד דמיינתי שיהיו לי שני ילדים, בן ובת. כשהילדים גדלו עדי הרגיש שהוא רוצה להגדיל את המשפחה. הוא דמיין את שולחן השבת כשהם כבר גדולים ומתחילים להגיע הנכדים... לא נדרשו הרבה שכנועים, הסכמתי. ההיריון שנקלט נגדע בחודש החמישי והשאיר אותנו כואבים והמומים. ניסינו שוב, אך נדרשו כמה שנים כדי להצליח, וקיבלנו מתנה ושמה דורון".
אורלי: "אחרי הגדולים ניסיתי להיכנס להיריון. היו הרבה ניסיונות, עד שגם הרופאים אמרו לי לא לנסות יותר. מסרתי את כל הצעצועים והבגדים. ואז החלטנו לנסות פעם אחרונה. רציתי לסגור את המעגל הזה. נכנסתי להיריון ולא סיפרתי מיד בגלל החשש מהניסיונות שלא צלחו".
חן: "כשהילדים גדלו החלטנו ששניים זה מספיק, אפשר לצאת מהבית בלי יותר מדי ציוד. גם הפעילויות היו בהתאם - טיולים, חו"ל. אבל לפני שנתיים וקצת הרגיש לנו שחסר, שהם גדלו מהר מדי. אני בעצמי בת זקונים, יש לי שני אחים בהפרשים גדולים, והרגשתי פתאום את הצורך בתינוק. לצערי, בתחילת ההיריון אבא שלי נפטר והייתי באבל עמוק. ידעתי שהתינוק שלי הוא בן ושקיבלתי החלטה נכונה".
לי: "הכרתי את מאיר לפני שש שנים, הייתי גרושה עם שני ילדים. לא חשבתי שאקים עוד משפחה ושיהיו לי עוד שלושה ילדים. באותה תקופה אפילו חשבתי להביא עוד ילד עם הגרוש. והנה החיים, כמו החיים. מאיר הזמין אותי לדייט, ואחרי חצי שעה אמרתי לו שאני אהבת חייו, שיהיו לנו שני ילדים ולבכורה יקראו אלה. אחרי שנה אלה נולדה, אחרי שנתיים נולדה אלמה, וההיריון הנוכחי בגיל 45 בכלל לא היה בתכנון".
איך זה להתמודד עם דרמות של גיל שנתיים במקביל לדרמות של גיל ההתבגרות?
לי: "מאתגר. מצאתי את עצמי מתעוררת להיניק ובמקביל מחכה שיואב יחזור מבילוי. אני חיה על הסקאלה של מתינוק לנער, בגרויות, צו ראשון וכל המשתמע מהגיל הזה. זה מצריך ממני לג'נגל, לתת לכל ילד את הזמן שלו, לדעת לשים גבולות ולבחור פעילויות שמתאימות לכל גיל, וגם להיעזר בייעוץ כשצריך".
מיה: "התמיכה במתבגרים שונה מאוד מהתמיכה בתינוק קטן, וזה לא קל להיות בשני מקומות במקביל. לא קל לזהות את מצבי הרוח בזמן אמת ולתת להם מענה רגשי. המתבגרים, שחווים נוכחות הרמונית של אמא ותינוק, עלולים לחוש לבד עם הקשיים והסערות. אחד האתגרים הוא לוח הזמנים: הבנים זקוקים לעזרה בשיעורים בדיוק בשעה שדורון צריכה מקלחת ולישון. וגם, בית עם מתבגרים פעיל עד שעות מאוחרות, לכן דורון תמיד נרדמה בשעות מאוחרות ביחס לגילה".
חן: "את מוצאת את עצמך כמעט בת 40, יושבת עם תינוק על השטיח ומפעילה אותו, רצה אחריו בבית כשהוא זוחל, יורדת לגינה, מה שלא עשית כבר הרבה זמן, ועם הגיל בהחלט מרגישים את העייפות".
ביום ההולדת ה־40 שלי, כשהודעתי לחברות שאני בהיריון, אמרה לי חברה עם ילד בן ארבע: "תשמעי, אני מרגישה סבתא בגן עם כל האמהות בנות ה־30-20".
אורלי: "החברות שלי צוחקות עליי ש'אורלי הולכת לגן', כשהילדים שלהן בצבא ובתיכון. לאף אחת אין ילד בגן. הן לא היו חוזרות לתקופה הזאת. אבל אני לא מרגישה מוזר עם האמהות הצעירות. שחר ילד חברותי, ואני אוהבת לארח ואוהבת שאמהות נשארות עם הילדים".
הילה: "את לא מחפשת חברות לחיים כי כבר יש לך, אבל את פוגשת אמהות חדשות ומקסימות, כל אחת עם הסיפור שלה. לצעירות יש הרבה ללמוד ממך, ולך יש הרבה ללמוד מהן".
לי: "אני יושבת עם חיוך בצד ומבינה איך הכל עובר, ואיך מה שנראה בגיל שנתיים דרמטי מתגמד לעומת אתגרי גיל ההתבגרות. הניסיון והשנים עושים את שלהם".
המתנה הכי גדולה שהבאתי לנועד היא האחים הגדולים שלו. הוא מעריץ אותם, לומד מהם המון. הם עוזרים לי ואוהבים אותו בטירוף. יש לי תחושת הקלה ורוגע בגידול שלו, אנחנו ארבעה מבוגרים שמגדלים ילד. איך זה אצלכן?
לי: "בהתחלה חששתי שזה לא יעבוד, שהגדולים יתחברו פחות לקטנות, שיתביישו שאמא שלהם שוב בהיריון בגיל מבוגר יחסית. אבל לשמחתי זה התקבל בברכה - הקטנות מחברות את הבית. הקושי של המתבגרים הוא בשבת, כשהן קמות מוקדם ומרעישות והגדולים רוצים לישון".
מיה: "ביומיום יש ענייני טריטוריות: דורון מנסה להיכנס לחדרים כדי לקחת משהו שאסור לה, מחביאה להם את השלט של האקסבוקס, למשל. כשמגיעות חברות של נגה היא תנסה להיות איתן, כשזה לא מתאפשר זה כאב לב אמיתי מבחינתה. היחסים ביניהם מקבלים גוון ורוד בעיקר בחופשות ובטיולים. למשל, באחד הטיולים דורון הלכה לאט מאחור, ואני איתה. מהרגע שעומר הציע לה ללכת איתו - המוטיבציה שלה עלתה פלאים, והיא הובילה את הטור בטיול שהוגדר למיטיבי לכת. החוויה מעצימה לכל הצדדים. אני מרגישה שהנוכחות שלה הכניסה הביתה הרבה רוך, הומור ושמחת חיים. האחים מלווים אותה בצעדים הראשונים בעולם, וזה מיוחד ונפלא".
אורלי: "מגיל אפס הגדולים שותפים פעילים בגידול של שחר. הרגשתי שאני יכולה לסמוך עליהם שיחזיקו אותו כמו שצריך. הם היו כל כך מאושרים ומהממים, שלא הייתה סיבה לחשוש. תומר ואני יצאנו ללילה במלון והם שמרו עליו. ליה היא כמו אמא קטנה. היא עשתה לשחר קייטנה בתחילת הקורונה כשהייתי צריכה לחזור לעבודה, ממש סדר יום עם ארוחות, הפעלות וכו'. היא יותר טובה ממני בחלק מהדברים, למשל, כשהוא מתעצבן היא מוצאת את הדרך אליו.
"שום דבר לא מגעיל אותם בו: קקי, גמילה, הקאות. הם מנקים אחריו, אלה לא דברים שילדים בדרך כלל עושים. יובל איסטניס כזה, אבל לשחר הוא ינגב את הטוסיק. התהליכים קלים יותר אצלו, גם הגמילה, גם המוצץ - הרבה בזכות האחים הגדולים. כל דבר הם רוצים שהוא יתנסה בו, לחוות איתו, לוקחים אותו על הכתפיים בטיולים. לוקחים אותו בבוקר לגן ואוספים אותו בסוף היום. הייתי בגן פעמים ספורות בלבד. ליה מכינה לו אוכל לגן כשהיא מכינה לעצמה כריך, שמה לו מדבקות בקופסת האוכל. הוא מבקש מהאחים שלו שייקחו אותו לטיול או לסרט, שיעשו איתו אמבטיה עם קצף, והם עושים זאת בשמחה".
חן: "יש לי המון עזרה מהם, במקלחות, בהאכלה, ב'תשמור עליו רגע, אני נכנסת להתקלח'. זה הרבה יותר קל כשיש אחים גדולים בבית. הם רואים בו צעצוע. הכי כיף זה להעיר אותם בבוקר כשהוא זוחל לכל אחד למיטה".
הילה: "הן מוציאות את גל מהגן, מקלחות אותו, עושות איתו פעילות, תמיד חוזרות מקניות עם מתנה. מאי מאוד מחוברת אליו ואוהבת לעשות שטויות איתו. גם החברות שלה אוהבות אותו. בברכה ליומולדת שלי השנה, ליהי כתבה לי: 'אני מודה לך שהבאת את גל, זה הדבר הכי טוב שקרה לנו'".
אילו עוד יתרונות יש לאחים בפערים גדולים?
הילה: "אין כמו השלישי. זו חוויית הורות אחרת, את בחוויית גדילה של עצמך ושל הילד. את לא עושה את הטעויות שעשית עם הראשון ולא ידעת שהן טעויות. את הרבה יותר רגועה. את כל השפע שהרעפתי על הגדולות - ג'ימבורי, הצגות, משחקים - הבנתי שכבר לא צריך, שיש הכל בבית. הוא נהנה מכל הדברים. הוא ילד של אנשים, של בית ומשפחה. בנוסף, אנחנו במקום אחר בחימבחינת בית, קריירה. בשביל שגיא, שטס המון כשהבנות היו קטנות, זה הילד הראשון שהוא מגדל. הוא משכיב ומקלח את גל כל ערב, מה שלא קרה עם הבנות".
חן: "פתאום מהורים לילדים הכי גדולים בין החברים והמשפחה, אנחנו עם תינוק. הוא נהנה מהמון תשומת לב ופינוקים מכולם".
מיה: "ההתפתחות אחרת. מגיל שלוש דורון מדברת על בית ספר, רוצה ללמוד לכתוב ולקרוא וסקרנית לכל פיסת מידע שנקרית בדרכה".
יש גם חסרונות?
לי: "הצורך להכיל את כלל האתגרים בגידול ילדים בו־זמנית. בכל רגע נתון אני נמצאת עם אתגר שנמצא על הסקאלה: הנקה, גמילה, מרד גיל שנתיים, כניסה לכיתה א', מעבר לחטיבה או תיכון, רישיון נהיגה. אין לי רגע דל".
מיה: "החזרה לאמהוּת טרייה העלתה אתגרים כיוון שהייתי בשלבי בניית העסק שלי כמדריכת הורים והרגשתי שיש לזה מחיר, אך ההתמסרות לאמהוּת המאוחרת הייתה טבעית ומספקת".
הילה: "הסטופ בחיים הוא בעיקר שלנו, הנשים. הגוף עייף וקשה לו לחזור לעצמו אחרי ההיריון והלידה. גם בלי היריון בגיל 45 את עייפה. תוסיפי לזה ילד ולילות בלי שינה. יש עוד דברים שזה עצר, במיוחד אצל הבנות. עוד מינוס כלפי גל הוא שאין ילד קטן בבית שישחק איתו".
אורלי: "אם פעם הייתי הולכת לפעילויות עם יובל וליה, היום הפעילויות שמתאימות לו, לא מתאימות לגילן. אני מתבאסת מהמחשבה שכשהוא יהיה בן עשר נישאר איתו לבד. נראה לי מוזר לעשות איתו לבד הכל. אמא שלי נפטרה כשהייתי בת 48, היא גידלה את יובל וליה ולא את שחר. אז אולי לא אוכל לעזור לו עם הילדים, אבל זו לא המחשבה המובילה. פעם הפריעה לי המחשבה שלא אהיה איתם כל החיים. היום אני לא חושבת ככה. אם אנחנו נותנים להם חוויות וערכים, גם אם אהיה איתו עד גיל 30 - אלה החיים".
