"התפנינו לפני שמונה חודשים לבתי קרן שגרה ביישוב מתן", מספרת מרים הוד (73), בעלת מלון "בית שלום" המיתולוגי במטולה. "היא עמדה על כך שנבוא אליה ולא נלך למלון. בעלה גויס למילואים ואנחנו עוזרים לה וגם נהנים מהנכדים".
האמנת שתישארו כל כך הרבה זמן?
"ממש לא, עזבנו עם תיק קטן לסופ"ש, זה מה ששכנע את חיים, בעלי, להתפנות. הוא דור רביעי במטולה, סבא וסבתא שלו היו הזוג הראשון שהתחתן ביישוב. הוא אמר שסבא ואבא שלו מעולם לא עזבו את מטולה והוא מרגיש שהוא בוגד במורשת. בסופו של דבר, דוד אזולאי, ראש המועצה, הגיע אלינו ושכנע אותו לצאת רק לסופ"ש. מאז המצב רק מחמיר, חצי מטולה כבר הרוסה לגמרי, לא קיימת, הושמדה, הכוכב של הגליל איננו".
את זוכרת תקופות כאלה בעבר?
"היו תקופות קשות, אבל בחיים לא עזבנו, גם לא במלחמת לבנון הראשונה ובמלחמת לבנון השנייה. בשנות ה־70 וה־80 היו קטיושות ופחד נוראי, ימים ולילות ישבנו במקלטים ציבוריים עם אפס תנאים, גידלנו פה ארבעה ילדים לתפארת ומעולם לא חשבנו לברוח. בתי הבכורה עירית עובדת איתנו במלון, ובדיוק לפני המלחמה היא סיימה לבנות שלוש וילות אירוח משלה. היא לא תקבל אגורה כפיצוי, כי אין לה הכנסה של שנה אחורה, שלפיה מקבלים פיצוי".
ואתם?
"בכל המצבים הביטחוניים שהיו בעבר, מעולם לא פוצינו כמו שצריך. באחת הפעמים שסגרנו לתקופה ארוכה בגלל המצב, הגיע אלינו נציג מס רכוש ואמר בלי להתבייש שאנחנו סוחטים את קופת המדינה. בעלי כל כך נעלב, קרע את המסמכים ואמר לו 'לך מפה'. גם בסבב הנוכחי קיבלנו פיצוי מינימלי ואנחנו בלי אגורה, תלויים באוויר".
מה עם השטחים החקלאיים שלכם?
"יש לנו מטעי שזיפים והכול יורד לטמיון כי אי־אפשר לקטוף. הפרי כבר אדום, אבל זו סכנת נפשות להתקרב. ברגע שהפרי לא מקבל מים אחרי הגשמים הוא מתייבש ומת, וזה אומר שגם בשנה הבאה לא יהיה פרי. העצים ימותו ולא נוכל לחדש את המטע, כי בעלי בגילו לא יכול לתכנן חמש־שש שנים קדימה".
ומה מצבו של בית המלון?
"בשבוע שעזבנו נפלה קטיושה בכניסה לבית שלנו שצמוד למלון. הכניסה התרסקה ויש המון נזקים מההדף. הרכב שלנו התפרק לגמרי וגם המסעדה מחוררת מכדורים ואני לא יודעת מה קורה בפנים, כי זה שטח צבאי סגור ואסור להגיע".
מתי פתחתם את המלון?
"התחלנו בקטן ב־1991 עם שלושה צימרים, ראינו שיש ביקוש והגדלנו את המלון בשלושה שלבים, גם מפני שזה עסק משפחתי וגם בגלל שבעלי בנה הכול לבד, מפעל חיים בעשר אצבעות. במהלך השנים אירחנו פה אורחים נכבדים. אורח קבוע שלנו - שיהיה לנו בריא לנצח - נשיא המדינה יצחק הרצוג. גם נשיאת בית המשפט העליון, השופטת אסתר חיות היא אורחת קבועה, ומאז 7 באוקטובר היא כל הזמן שואלת איך אפשר לעזור".
"כשעזבנו נפלה קטיושה צמוד למלון. הרכב שלנו התפרק והמסעדה מחוררת מכדורים. לא יודעת מה קורה בפנים כי אסור להגיע לשם"
איך הגעת למטולה?
"אני בת לניצולי שואה. נולדתי בצפת, בילדותי עברנו לקריית־שמונה כשאבא שלי עסק שם בקליטה של עולים חדשים, ושם גם הכרתי את חיים. כשעברתי עם המשפחה לרמת־גן המשכנו להיות בקשר, ואחרי שהתחתנו חיימקה החליט לחזור לחקלאות ולשורשים במטולה".
מתי נראה לך שתוכלו לחזור הביתה?
"לתחושתי זה ייקח שנתיים, אם בכלל. לפי ההתנהלות של הממשלה שבכלל עוד לא התחילה לחשוב על הצפון, זה לא יקרה לפני. אנחנו רק מכילים והחזבאללה רק מגבירים, איבדנו את כושר ההרתעה. זה חוסר אונים, אומללות לשמה, עקרו אותנו מהשורשים שלנו ואנחנו כל כך רוצים לחזור הביתה, כי מטולה היא הבית ואין כמו בבית".
מה העצה הכי טובה שקיבלת?
"אבא שלי, ששרד את צעדת המוות, אמר לי: 'אם את רואה מישהו שאין לו, גם ממה שאין לך, תני'".
מה העצה הכי גרועה שקיבלת?
"למה שלא תעברי למקום בטוח יותר?".
