רונית (56) ורולאן (68) סולטן, נרצחו בביתם בקיבוץ חולית
"אני די בטוחה שאם רונית ורולאן היו כאן, איתנו, הם היו חוזרים לקיבוץ. יש סיכוי שהם כלל לא היו מסכימים להתפנות", אומרת ניר כספי־סולטן, כלתם של בני הזוג סולטן, שנרצחו בשבת השחורה בקיבוץ חולית. "בכל מבצע שהיה פה, כולל צוק איתן, הם סירבו לעזוב. כמו שהכרתי את רולאן, הוא בטח היה מקטר: 'אבל בדיוק סיימתי לשפץ את הבית...'".
רולאן, שהיה בן 68 בהירצחו, נולד בתוניס. כשהיה בן 17 עקרה משפחתו לצרפת ובגיל 23 עלה לבדו לישראל והתמקם בקיבוץ מזרע. כעבור שנה הצטרף לגרעין שהקים את קיבוץ כרם־שלום, שם הכיר את רונית, בת 56 בהירצחה, שנולדה בישראל להורים יוצאי ארגנטינה. כשהייתה כבת שנתיים, שבו הוריה למולדתם, ובגיל 18 עלתה לבדה, היישר לקיבוץ כרם־שלום, שם פגשה את רולאן ושם נולדו אדם (36) ותום (31).
כשהילדים היו קטנים, עקרה המשפחה לארגנטינה, למשך כארבע שנים, וכששבו ארצה, התמקמו בקיבוץ חולית, שם כיהן רולאן כמנהל הקהילה במשך 15 שנה. לאחרונה יצא לפנסיה ותכנן לשוב לכתיבת מחזות, כמו בצעירותו.
רונית, שהייתה חובבת אמנות, עבדה בקיבוץ בחינוך לגיל הרך, ובשנים האחרונות השלימה תואר שני ושלישי בתולדות האמנות, בתוכנית משותפת למכללת ספיר ולאוניברסיטת בן גוריון. "בקיץ הקרוב נלך לטקס, לקבל את הדוקטורט שלה בשמה", אומרים בעצב אדם וניר.
סיפורם של רונית ורולאן סולטן
כשניר כספי־סולטן (32), מדריכת תנועה לגיל הרך ורכזת התרבות של חולית, מתארת את קורות המשפחה ב ־7 באוקטובר, ניכר בה החיבור העז לקיבוץ הקטן, שאליו הגיעה לפני 11 שנים, כזוגתו של אדם, בנם של רונית ורולאן. את אירועי השבת היא זוכרת לפרטי פרטים: בארץ שהו בשבועות שלפני האירוע סבתו ודודתו של אדם, שהגיעו מארגנטינה לביקור. שיחק להן מזלן הטוב, וטיסתן חזרה נקבעה לפנות בוקר, בין שישי לשבת של שמחת תורה. "אדם הסיע אותן לנתב"ג וחזר הביתה עשר דקות לפני האזעקה", משחזרת ניר. "די מהר הבנו, שה'צבע האדום' לא נגמר ושיש עוד משהו. שמענו צעקות בערבית, יריות, בומים של רימונים, הבנו שיש אירוע חדירה, אבל עדיין לא קלטנו את הממדים של העניין. אדם נעל את דלת הבית, לקחתי ספרים לילדים והסתגרנו בממ"ד, כשאדם מחזיק את הדלת.
"לאט ־לאט גילינו שהחדירה גדולה. רונית שאלה אותנו בווטסאפ מה קורה עם הילדים ואף הציעה לדבר איתם בווידיאו, כדי להרגיע אותם, דבר שלא יכולנו לעשות, כי היינו חייבים לשמור על שקט מוחלט. כשאדם שאל את רונית אם אצלם שקט, היא ענתה, 'ממש לא'.
"בשעה 7:56 כתבה לנו רונית, 'תשמרו על עצמכם', ב ־7:57 כתבה, 'אני אוהבת אתכם', ויותר לא שמענו ממנה. למחרת סיפרה לנו חברתה הטובה בטי, שבשעה 8:07 רונית כתבה לה, 'הם בכניסה לבית, מנסים להיכנס. הנה, שברו את הזכוכית', וזו הייתה ההודעה האחרונה".
במשך 13 שעות ישבו ניר, אדם ושני הילדים הקטנים בממ"ד החשוך והמחניק: "לא העזנו להדליק אור או מזגן, היו 30 מעלות ו ־89% אחוזי לחות, הרצפה הייתה רטובה מרוב לחות. היינו צמאים מאוד, והייתי צריכה להסביר שוב ושוב לילדים, שאסור לצאת מהממ"ד, כי בחוץ מסתובבים אנשים רעים".
בצהריים, בסביבות השעה 14:00, שמעו ניר ואדם קולות מבחוץ, שנשמעו כשל חיילים, ועדיין לא העזו לצאת אפילו לרגע. כשנשמעו צעקות: "צה"ל, צה"ל, מי בבית?" המשפחה כבר הייתה על סף התייבשות. "אמרנו לעצמנו שאנחנו חייבים להבין מי זה. הזהירו אותנו בקבוצת הווטסאפ של הקיבוץ, שלא לפתוח את דלת הממ"ד מבלי לבדוק טוב מי עומד מאחוריה. דפקתי ממש חלש על חלון הברזל של הממ"ד ואז שמענו צעקה, 'איטבח אל יהוד'. מזל שלא פתחתי".
"כעבור כ ־40 דקות שוב נכנסו אנשים הביתה. שמעתי עברית וכבר לא ידעתי למה להאמין. בשלב מסוים הם צעקו, 'משפחת סולטן, אתם פה?' ועדיין, פחדנו לפתוח. ואז שמעתי שאומרים שם בקשר את המילים 'קודקוד, האם שומע?', והחלטתי לחכות לתשובה. רק כששמעתי את הקצין עונה בחזרה בשפה צבאית, השתכנעתי שזה צה"ל. דפקתי על הדלת והם מיד אמרו, 'שקט, אני שומע דפיקות', והתחיל בינינו שיח. אמרתי להם, 'אנחנו מפחדים, איך נדע שאתם באמת צה"ל?', והקצין התחיל לספר איך קוראים לו, איך קוראים לאשתו ושאל עליי. כבר רציתי לפתוח את הדלת, אבל הוא התעקש לשאול עוד שאלות, כדי לוודא שאנחנו לא בני ערובה. 'אנחנו חייבים מים, אנחנו כבר לא נושמים', התחננתי אליו, והוא ענה 'תפתחי לאט'".
הקצין, שהיה מיחידת לוט"ר, עדכן אותם שעדיין יש מחבלים בקיבוץ. "רק בשבע וחצי בערב, אישרו לנו לצאת לכיוון קיבוץ גבולות. נסענו במהירות, בלי להדליק אורות ובלי לעצור, ממש נסנו על נפשנו. בדרך ראינו המון מכוניות שרופות וטנק שעולה באש".
"אף אחד לא יודע מה בדיוק קרה להם"
הדאגה להוריו של אדם, רונית ורולאן, הציקה ללא הרף. "התחלנו לחשוב על הנורא מכול, ובחצות הליל אדם אמר לי, 'נראה לי שהם לא שרדו'. לא הצלחנו לישון בלילה, בכל פעם שעצמתי עיניים, שמעתי את הצרחות בערבית ואת היריות וקפצתי בקריאה 'הם פה?'
"בבוקר התקשרתי למנהל הקהילה של חולית והתעקשתי לדעת מה קורה עם רונית ורולאן. לצערנו הרב, באותה שיחה קיבלנו את ההודעה הרשמית, שהם נרצחו".
אחרי שלושה ימים אצל הוריה של ניר בבת־חפר, עברה המשפחה למלון עין גדי, כדי להיות עם חברי קיבוץ חולית, ש ־11 מהם נרצחו בידי המחבלים. "ביום שלישי סיפרנו לילדים שסבא וסבתא אינם. הקטן לא ממש הבין, הגדול הבין שלא נראה אותם שוב.
"אף אחד לא יודע מה בדיוק קרה להם. את רולאן מצאו בחוץ ואת רונית בתוך הבית, מחוץ לממ"ד. כשהלכנו לבית שלהם, ראינו שתי יריות בדלת הממ"ד. הבנו גם שזרקו מטען בבית שלהם.
"התמונה שבחרנו צולמה בחגיגות יום הולדת שנה לבן הקטן שלנו, בשנת 2020. זו היתה שבת משפחתית רגועה, מלאה בצחוק, שמחה ואהבה. רואים פה את השובבות של ילד קטן בעיניים של רולאן. הוא היה שטותניק, שתמיד ידע להגיד משהו שישבור את הקרח. היה לו אכפת מאוד מאנשים, והיה קשה שלא לאהוב אותו.
"רונית הייתה פרקטית ועם זאת, תמיד ניסתה להקליל ולהגיד שהכול יסתדר. הם תמיד דאגו אחד לשני והשלימו זה את זה. בחיים לא ראיתי אותם רבים או מתווכחים. הם מאוד אהבו את הילדים ואת הנכדים, ואם רק הזכרתי איזה קושי, הם מיד נרתמו לעזור".
