גלילה רון־פדר-עמית, סופרת, בת 73. לאחרונה יצאה בהוצאת מודן סדרה חדשה שכתבה, "הרשת החשאית", על ילדים הפועלים למען כדור הארץ
התמונה צולמה בתקופה שבה לא כל אחד החזיק מצלמה. המשפחות בבניין שלנו בחיפה הזמינו את הצלם כדי לצלם את הילדים. הסתדרנו בתור והוא צילם אותנו אחד־אחד.
בילדות רציתי להיות בן כדי לקבל את כל הפריווילגיות שיש לבנים. בתמונה הזו, זה השיער הכי קצר שהיה לי. לא הרשו לי להסתפר קצר מזה. כל הזמן טיפסתי על עצים, המצאתי אויבים ושכנעתי את החברים שלי שצריך לעקוב אחריהם. הילד ג'ינג'י, כוכב סדרת הספרים שלי, הוא בעצם הילדה שהייתי. בחופשים הקמנו חבורות וחיפשנו הרפתקאות. אני הייתי זו שממציאה את ההרפתקאות.
בתקופה הזו מה שדמיינתי זה מה שהייתי. ממש האמנתי שמה שאני מדמיינת קורה לי. הייתה לי אובססיה לתקופה של לפני קום המדינה. אני שייכת לדור הראשון של מדינת ישראל. כל הזמן אמרו לנו שקיבלנו מדינה על מגש של כסף ושעלינו להיות אסירי תודה. אני לא אוהבת מתנות חינם, אז דמיינתי שאני חיה בארץ לפני קום המדינה, נאבקת בבריטים ומביאה מעפילים. עם חבורת הילדים שלי היינו הולכים לגבעה ליד הבית ומשרטטים את הגבולות: פה היבשה, ופה אנחנו קופצים למים לעזור לאוניית המעפילים שמתקרבת. פעם הייתי באירוע לכבוד הפלמ"ח וכשהעלו זיכרונות, השתתפתי בשיחה. הם אמרו לי, 'מה את יודעת? את לא היית בתקופה הזו'. אמרתי להם שברור שאני יודעת, כי בדמיון שלי הייתי שם.
"הילד ג'ינג'י, כוכב סדרת הספרים שלי, הוא בעצם הילדה שהייתי. בחופשים הקמנו חבורות וחיפשנו הרפתקאות. אני הייתי זו שממציאה את ההרפתקאות"
התמונה קרובה ללבי כי היא נושקת למעבר בין הילדות שלי כ'בן' לתקופת ההתבגרות, שבה כבר לא רציתי להיות בן. זה סוף עידן מאושר, של ילדות מופלאה בבית בתוך חורשה בכרמל. בתמונות שצולמו בהמשך אני מתחילה את גיל ההתבגרות, כבר מרגישה בת והשערות שלי אורכות. אני כבר לא מחפשת הרפתקאות ויודעת להבחין בין דמיון למציאות.
היום, כשאני משחקת כדורגל עם הנכדים שלי, אני אמנם כבר לא רצה עם הכדור אלא עומדת בשער, אבל עדיין מרגישה שאני שם איתם בילדות - הילדה הזו שבתמונה".
>> לזכרונות נוספים במדור התמונה שבאלבום
