ניהלה קרב של שעות
סא"ל אור בן יהודה, מפקדת גדוד קרקל
בת 34, אמא לשלושה
סא"ל אור בן יהודה נכנסה לתפקידה כמפקדת גדוד קרקל המעורב ביולי השנה, ושלושה חודשים לאחר מכן, ב־7 באוקטובר 2023, כבר הובילה את לוחמיה ולוחמותיה תחת אש למוצב סופה, שעליו השתלטו עשרות רבות של מחבלים. כקצינה הבכירה ביותר בשטח, אור ניהלה את הקרב במשך שעות ארוכות עד שהמוצב חזר לשליטה ישראלית מלאה.
בואי נחזור לשבת שבה התחילה המלחמה. היית בבסיס שלך בניצנה ושמעת שבגזרה השכנה, בחטיבה הדרומית, מתחילים מטחי רקטות.
"זה לא היה 'צבע אדום' רגיל, אז קפצנו עם כל הכוחות לאזור הצפוני של הגזרה, ואחרי שדיברתי עם מג"ד גדס"ר (גדוד סיור) נח"ל, החלטנו לחבור ביחד ללחימה במוצב סופה. יצאנו עם הפלוגה המסייעת, וכשהגענו למוצב הותקלנו על ידי כ־50 מחבלים, חלקם היו מבוצרים בתוך המוצב עצמו, וחלקם נעו על אופנועים ורכבים לכיוון המוצב. כשהוצאתי את הראש מעבר לבטונדה, הבנתי: אנחנו באירוע של התקפה המונית. היה לנו ברור שאנחנו עושים את המקסימום באמצעים שיש ברשותנו להשיב את המצב לקדמותו. עשינו סקירה היקפית והבנו שמדובר בעשרות רבות של מחבלים שנוהרים לכיווננו. זרקנו לכיוונם רימוני רסס והפעלנו רחפנים כדי להבין בדיוק את תמונת המצב ומה עומד מולנו. בשלב מסוים הפעלנו שם כוחות נרחבים מסביב, טנקים, לוט"ר, שייטת ומסוקי קרב. אחרי שעות ארוכות של קרב, עם ניסיונות רבים של האויב להגיע מכמה נתיבים, הצלחנו להכניע אותם. רובם נהרגו, ומי שלא - נסוג בריצה חזרה לעזה".
כשהמג"דית יצאה לכיוון סופה, יצאה פלוגת הטנקיסטיות שלה לאזור כרם־שלום, ובלמה את ההתקפה על היישובים יבול, אבשלום, בני־נצרים, חולית וכרם־שלום. "הן הרגו עשרות מחבלים בירי מקלעים ופגזים, חלק מהמחבלים ממש נדרסו על ידי הטנקים, ולמעשה הן הכריעו את הקרב בחולית", מספרת בן יהודה. "כל מה שאימנו אותן לעשות בא לידי ביטוי בשדה הקרב. הן הצילו חיים והן גיבורות. חשוב לי גם להדגיש שגם התאג"ד שלי מורכב מחיילות מדהימות שהצילו הרבה מאוד חיילים בטיפול רפואי, הנחיתו מסוקים תחת אש ועשו עבודה מדהימה בשטח בתנאי מלחמה תחת לחץ עצום".
נסעה 12 שעות תחת אש
רפ"ק שפרה בוכריס, מפקדת יחידת הסיירות במג"ב דרום
בת 44 ממרחב־עם (במועצה האזורית מרחב נגב), נשואה ואמא לעשרה
כבר 26 שנה היא משרתת במג"ב בתפקידי לוחמה שונים. באותו בוקר, בשבת ההיא, הוקפצה בשבע ועשרה. "בדרך קיבלתי טלפון מאחת המפקדות בסגל שלי שגרה באופקים, היא אמרה שירו בבן הזוג שלה והבנתי שיש חדירה לאופקים. הגענו לבאר־שבע, כי בשגרה המשימה שלנו היא לדאוג לביטחון השוטף של העיר, ואז אחד הקצינים הודיע בקשר שהוא נמצא באזור רעים וירו עליו. השארתי צוות לוחמים קטן בבאר־שבע ונסענו לשם כדי לחלץ אותו. תוך כדי נסיעה קיבלתי עוד מיקום ברעים שמבקש חילוץ. כשהגענו היו שם כבר כוחות של צבא ומג"ב, שמעתי שהייתה שם מסיבה עם אלפי מבלים ואמרתי 'חבר'ה, בואו ניכנס לשטח עם רכבים ריקים, אני מבינה שיש פה אזרחים שצריכים חילוץ'. מצאנו מאות צעירים מבוהלים, חלקם פצועים שניצלו כי העמידו פני מתים. העמסנו כמה שיותר, גם בתא המטען, וטסנו לצומת אורים לנקודת האמבולנסים. עבדנו על אוטומט ובמשך 12 שעות נסענו תחת אש הלוך ושוב כדי להוציא כמה שיותר".
לא פחדת להיכנס לשטח שורץ מחבלים?
"האמת היא שלא, אולי זה טיפשי מצידי לא לפחד בנסיבות האלה, בגלל זה אני לא חושבת שאני גיבורה, כי לא התגברתי על משהו, זה בא לי בטבעיות. אלוהים חנן אותי בסבלנות ובקור רוח וזה בא לידי ביטוי לכל אורך השירות שלי במג"ב".
אפשר לעשות תפקיד כל כך תובעני עם עשרה ילדים בבית?
"כן. מנג'נגלים, אין ברירה. בעלי, אמיתי בוכריס, הוא מהנדס וקבלן בניין, הוא עסוק לא פחות, ואני אמא קרצייה. חשוב לי להיות ליד הילדים שלי, לראות אותם גדלים ואם יש טיפ אחד שיש לי לתת לאמהות אז אני מציעה לחפף במה שאפשר ולהתמקד בדברים החשובים, כי יש סדר עדיפויות. לחבק את הילד ולקרוא לו סיפור חשוב יותר מלנקות אבק".
הסתערה וחיסלה
סא"ל ירדן שוקרון־יפרח, מג"דית גדוד שחר בחטיבת החילוץ וההדרכה של פיקוד העורף
בת 37 מאופקים, נשואה ואמא לשלושה
בשבת ההיא, היא התעוררה מאזעקה בעירה, הכניסה את ילדיה לממ"ד, נפרדה בנשיקה משי, בעלה, ורצה לתגבר את הכוחות בקיבוץ זיקים המותקף. היא השתתפה בשלוש היתקלויות מול מחבלים עם לוחמיה ולוחמותיה ויצאה מהן כשידה על העליונה.
"בצומת גילת הייתה לנו היתקלות ראשונה עם שלושה מחבלים, הסתערנו עליהם ביחד עם צוות מג"ב וחיסלנו אותם. משם הוקפצתי לבסיס אורים, שהיה בו רק כוח כוננות קטן מול מחבלים רבים. למזלי, התקשרתי מהדרך לסגן מפקד המחוז ובדיעבד זה התברר כצעד חכם, כי הוא הנחה אותי לא להגיע מהש"ג. העלינו רחפן שעזר לי להבין היכן המחבלים נמצאים לפני ההסתערות, ושם חיסלנו עוד שלושה מחבלים. ידענו שיש עוד שני מחבלים לפי הרחפן, יצאנו עליהם בהסתערות, והלוחמים של 414 הרגו את שניהם. משם נסעתי לאופקים וממש ליד הבית ניהלתי קרבות לצד לוחמי הימ"מ, מיפינו שכונה־שכונה ובית־בית, הרכבנו תמונת מצ"ב, וב־2:00 בלילה, כשימ"מ חיסלו את המחבלים שהתבצרו בביתם של רחל ודוד אדרי, קיבלנו תמונה מלאה שהעיר מטוהרת ממחבלים".
מה המסקנה שלך לאחר יום ארוך של קרב, יש הבדל בין לוחמים ללוחמות?
"תמיד חשבתי, אבל עכשיו אני חושבת עוד יותר שזה לא משנה אם אתה בן או בת, בסוף מה שחשוב הם הערכים והמוטיבציה לשרת את המדינה. אחרי 7 באוקטובר אין יותר ספקות לגבי נשים לוחמות, הן עשו כל מה שנדרש, הסתערו, ירו, פגעו וגם טיפלו בפצועים תוך כדי".
טיפלה במפקד שנפצע
סמ"ר רעות וקנין, חובשת לוחמת בחטיבה הטקטית של מג"ב
בת 21 ממעלות
"תמיד ידעתי שכשיגיע תורי לשרת את המדינה אעשה משהו משמעותי, ומבחינתי להיות לוחמת ולהגן ממש בגופי על המדינה זה הדבר הכי טוב שאני יכולה לעשות", אומרת וקנין, חיילת בסדיר.
בשבת, 7 באוקטובר, וקנין בילתה את החג בביתה שבמעלות, ועל הבוקר, כששמעה על חדירת המחבלים, הזעיקה את הצוות שלה ונסעה לדרום. "חציתי את כל מדינת ישראל במהירות שיא, כשיצאתי לדרך עדיין לא הבנתי את גודל האירוע, ותוך כדי נסיעה התמונה הקשה הלכה והתבהרה. נסענו לרעים, שם הייתה לנו היתקלות ראשונה עם מחבלים שהתבצרו בתוך ממ"דים בבתי התושבים. אחרי שווידאנו שאין שם בני ערובה, עשינו את מה שצריך כדי שהם לא יישארו בחיים. הייתי חלק מהכוח, השתתפתי בקרב באופן פעיל, וכשבאיזשהו שלב המפקד שלי חטף רסיס ביד נכנסתי לתפקיד החובשת וטיפלתי בו. הייתי צריכה לתמרן בין להיות לוחמת ללהיות חובשת, ואני חושבת שבזה היתרון שלי כאישה שיודעת להיות גם וגם ולעשות כמה פעולות ביחד".
מה דעתך על הוויכוח סביב גיוס חיילות לתפקידי לחימה?
"מאז ומתמיד חשבתי שכל אישה יכולה לעשות הכול כמו כל גבר, לתרום כמו גבר ולהתאמן כמו גבר. אני מודה שכשהגעתי ליחידה הרגשתי קצת זלזול בהתחלה, אבל המפקד תמיד אמר שהחיילות שלו נותנות ערך מוסף שאי־אפשר לזלזל בו ולאט־לאט זה חלחל".
מה הערך המוסף?
"החשיבה הנשית שונה מהחשיבה הגברית, ואני חושבת שצריך את שתי זוויות המבט בכל אירוע. חוץ מזה שבמג"ב אנחנו עובדים עם אוכלוסיות אזרחיות, ואם צריך לבצע חיפוש גופני, לרוב הנשים יעדיפו שאישה תעשה את זה ולא גבר".
הגיעה ישירות מחופשה
סגן אליה, חובלת בספינות הטילים
בת 23 ממדרשת בן גוריון
כשפרצה המלחמה סגן אליה בדיוק נחתה בארץ לאחר חופשה בתאילנד, שאליה יצאה באמצע קורס פיקוד ימי מתקדם (פי"ם, המקביל לקורס מ"פ בחילות היבשה).
איזה חלק נטלתם בימים הראשונים של הלוחמה?
"בעיקרון אנחנו מסכלים את כל הפעולות הימיות, לוקחים חלק בהגנה על מרחב השיט ועל אסדות הגז וכמובן לוקחים חלק במערכה נגד החמאס".
כאישה לא קשה לך להיות על ספינה 24/7 עם חיילים גברים?
"בכלל לא. הכינו אותנו לזה, הספינה היא הבית שלי והתרגלתי לחיות ככה. יש איתי עוד שתי קצינות והלוחמים שלנו הם המשפחה. אני גאה בהם וגאה להילחם איתם. כולנו מבינים שזאת המשמרת שלנו ושנעשה הכול כדי להגן על המדינה".
מה דעתך על הוויכוח סביב גיוס נשים לתפקידי לחימה?
"כמפקדת אני לא מרגישה הבדל וזה כבר המון שנים מוכיח את עצמו. ברור שיש מגבלות פיזיות שמוכרות לכולם, ואם מכירים בהן זה לא פוגע במוכנות למשימה. להפך, זה דווקא תורם. מדהים לראות את המקומות שבהן אני מביאה לפיקוד את הזווית שלי כאישה, את ההסתכלות האימהית והאינטליגנציה הרגשית".
ולחשוב שפעם האמינו שאישה על הספינה מביאה מזל רע.
"זה סיפור אגדה שכבר לא קיים (צוחקת). היום אפילו לא מזכירים את זה בשיח".
טיהרה את השדות ממחבלים
רס"ן טל, גדוד אריות הירדן
בת 26 מקיבוץ דפנה
רס"ן טל בילתה את חג שמחת תורה בבית קרובי משפחה במרכז. המדים שלה נשארו בקיבוץ דפנה בצפון, שם היא מתגוררת עם בן זוגה. "קמנו בבוקר להבנה שיש מלחמה, נסעתי לצפון לקחת מדים ומשם עפנו לדרום במהירות הכי גבוהה שאפשר, כי ידענו שכל שעה היא קריטית. בדרך אספתי את הקצינים שלי והבאנו את הפלוגה כמה שיותר מהר לעוטף. תוך כדי נסיעה הבנו איפה צריך אותנו ופשוט הגענו והצטרפנו ללחימה. באיזשהו שלב קיבלנו דיווח על זיהוי מחבלים בשטח חקלאי בעוטף, התמקמנו על איזו סוללה באזור ופתחנו עליהם באש בניסיון להוריד אותם. למזלנו היה מעלינו מסוק קרב, חברנו אליו והוא נטרל את המחבלים וגמר את האירוע".
גדוד 41 אריות הירדן שייך לחטיבת הבקעה של פיקוד המרכז, והוא אחד מחמשת הגדודים המעורבים של צה"ל (שעליהם נמנים גם קרקל, ברדלס, גדוד 47 והגדוד החדש פנתר). טל שירתה בגדוד כלוחמת, מ"כית, מ"מ ומ"פ מבצעית והכשרה, ומזה כשנה היא משרתת כמ"פ השלמת קצונה של חי"ר הגנת הגבולות. אחותה התאומה שחר הייתה מ"פ בקרקל.
איך החיילות שלך מרגישות?
"הן יודעות שזו המשימה שלהן, אנחנו בחיל הגנת הגבולות, הלחם והחמאה שלנו הוא להגן על יישובי הגבולות. הן מרגישות משמעות אדירה לשירות שלהן כאן, בשביל זה התגייסנו ובשביל זה התאמנו. עשינו הכול כדי להגיע מוכנות לרגע הזה ונעשה הכול כדי שיהיה פה שקט וביטחון".
פינתה גופות ואספה תחמושת
סמ"ר מיה, לוחמת בגדוד 334 וצוערת בקורס קציני תותחנים
בת 20 מקריית־ביאליק
בעיצומו של קורס קציני תותחנים הוזעקה סמ"ר מיה להגן על יישובי העוטף ביחד עם צוערי הקורס שנשארו שבת בבה"ד 1. "בשבת בבוקר די מהר המפקדים הודיעו לנו להיות מוכנים להקפצה ותוך חצי שעה כבר היינו על האוטובוס, לא ידענו לאן נגיע ומה נמצא בשטח, רק ידענו שהוא שורץ מחבלים".
מה הייתה המשימה?
"הגענו ליישוב שחדרו אליו מחבלים והמשימה הייתה ללכת מבית לבית ולטהר אותו ממחבלים. בדרך הייתה לנו היתקלות, הכוח שהלך לפניי תפעל את האירוע וחיסל את המחבלים. במהלך הסריקות נחשפנו למראות מזעזעים - גופות של מחבלים ושל אזרחים שכבו לכל אורך הרחובות, וכמויות של נשק שנמצא על האויב לאחר חיסולו. פינינו את הגופות ואספנו את התחמושת והנשקים. נשארנו ביישוב עוד כמה ימים, לשמור ולבדוק שאף אחד לא נכנס. במקביל נסענו לאזור רעים לחפש נעדרים ולטהר את השטח ממחבלים שעדיין הסתתרו שם. כרגע אנחנו עדיין פה, מקבלים משימות כל יום, עוד לא חזרנו לקורס".
איך את מתמודדת עם המראות הקשים שראית?
"אני לא נותנת לעצמי להישבר כדי שלא יחשבו שאני לא מסוגלת להתמודד עם זה, כי אני יכולה. תמיד חלמתי להיות לוחמת, אני מרגישה שזו השליחות שלי. התגייסתי בנובמבר 2021 לתפקיד לוחמת בגדוד הרקטי. בהמשך יצאתי לקורס מ"כים, פיקדתי בגזרה המבצעית באיו"ש (טול־כרם, ג'למה וג’נין), ואחרי שמונה חודשים יצאתי לקצונה. לשמחתי הדלתות פתוחות בפנינו ואנחנו לא מקבלות יחס מיוחד או הקלות, חוץ מהריצה, בזה נתנו לנו קצת יותר זמן בגלל ההבדלים הפיזיולוגיים. מעבר לזה אנחנו עושות את אותם אימונים, יש לנו את אותן מטרות ירי, אותם תכנים ואותו אורך ניווטים. תמיד ידעתי שאני מסוגלת להיות לוחמת בדיוק כמו הגברים ועכשיו גם הוכחתי את זה".
מסמנת מטרות לתקיפה
סגן ע', נווטת קרב בטייסת 109
בת 23, משרתת בבסיס רמת דוד
ירי הרקטות המסיבי מכיוון עזה תפס אותה בטיול ג'יפים בדרום עם חבריה מהטייסת. "התעוררנו לבומים חזקים והבנו שזה לא שגרתי", היא מספרת. "לא הייתה לנו קליטה, אז טיפסנו על הגבעה הקרובה כדי להתחבר ולנסות להבין מה קורה".
הצלחתם להבין?
"בשלב הזה עוד לא ידענו על חדירת המחבלים, ובכל זאת הרמנו טלפון למפקדים שלנו והודענו שאנחנו חוזרים לטייסת. בנסיעה הארוכה צפונה התחלנו להבין את סדר גודל האירוע, שעוד הלך וגדל תוך כדי תנועה. מאז אותו יום אני בטייסת כל יום, במשמרת של 12 שעות עבודה קרקעית של תכנון מטרות ושיטות תקיפה, וב־12 השעות שנשארו אני עסוקה בתקיפת מטרות מהאוויר. בין לבין אני גם מצליחה לישון קצת".
נשמע קשוח.
"יש בי תחושת משמעות אדירה שמשכיחה את כל העומס שאני חווה ביומיום. אני מרגישה גאווה שיש לי יכולת להגן על המדינה שלי".
כיוונה כוחות למחבלים
סרן ע', מפעילת כטמ"ם, מפקדת גף הכשרות בבית הספר לכטמ"ם של חיל האוויר
בת 26, משרתת בבסיס פלמחים
סרן ע' הייתה אמורה להתחתן שבוע ויום אחרי פרוץ המלחמה בעזה. היא ובן זוגה החליטו לדחות את החתונה ולהתמקד בלחימה: הוא התגייס למילואים בעוטף והיא מתפקדת כמפעילת כטמ"ם. "אני אמנם בגף הכשרות, אבל בית הספר לא פעיל בזמן מלחמה, ולכן שובצתי בטייסת המבצעית והייתי בין המפעילות הראשונות בטייסת", היא אומרת.
מה זה בעצם כטמ"ם?
"מטוס ללא טייס שאנחנו מפעילים מהקרקע. הוא יכול לשהות הרבה זמן באוויר ולבצע מגוון משימות. מטרתו העיקרית היא להיות עיניים שלנו מלמעלה, והיום מותר לגלות שיש לו גם יכולות תקיפה".
איך זה שימש אתכם ב־7 באוקטובר?
"העלינו כטמ"מים מעל העוטף ולנגד עינינו התגלו זוועות שלא דמיינתי בחיים. כמובן שלא הייתי מודעת לסדרי הגודל שלאט־לאט נחשפו בפנינו. חברנו לכוחות הקרקע שהכווינו אותנו לאן להסתכל וראינו כמויות היסטריות של מחבלים, על חלקם דיווחנו ואת חלקם תקפנו מהאוויר ובעצם בלמנו את המשך הטבח. השתתפנו בירי באופן אקטיבי בזכות יכולות התקיפה של הכטמ"ם והרגנו לא מעט מחבלים שאני לא רוצה לדמיין אפילו מה הם עוד יכלו לעשות. בימים הבאים הצלחנו לזהות עוד ועוד מחבלים וחוליות בעוטף וכיוונו אליהם את הכוחות. לאחר הטיהור של כל הגזרות המשכנו למשימות ההתקפה וסייענו למסוקים ולמטוסי הקרב בתוך עזה".
הראיונות המלאים עם כל הלוחמות בגיליון "לאשה" החדש, השבוע בדוכנים
