גיל: 37 מצב משפחתי: נשואה ואמא לארד, בן שנה ושבעה חודשים מגורים: חדרה
"אני ונשים רבות אחרות התעוררנו בוקר אחד, ובלי שום הכנה מוקדמת מצאנו את עצמנו מתמודדות עם ניהול כל הבית לבד", מספרת ניצן שכטר (37), נשואה ואם לפעוט בן שנה ושבעה חודשים, על הרקע להקמת קבוצת פייסבוק לנשות מילואימניקים, המונה כבר כ-7,000 נשים. "במקביל להתמודדות עם החרדה העצומה שגם ככה עוטפת את כל הסיפור הזה, כשאנחנו עדיין תחת הטראומה של הטבח הנורא, וחוששות מאוד לבן הזוג".
את רגילה לחיים לצד איש צבא.
"כן, בעלי, סרן ד"ר קובי שכטר (36), הוא איש קבע שמשרת כווטרינר, אבל בימי שגרה הוא חוזר הביתה מדי יום. מאז שפרצה הלחימה הוא משרת כתומך לחימה בעזה".
מה עשית כשהבנת שהמצוקה משותפת לנשים רבות?
"בהתחלה פתחתי קבוצת ווטסאפ ייעודית. המטרה הראשונה שלי הייתה לחבר בין נשות מילואימניקים למתנדבים בחדרה. שידכתי בין אותן נשים ובין עמותות ואנשים שהציעו אוכל חם, שירותי בייביסיטר ועוד. מהר מאוד הבנתי שהלוגיסטיקה הפכה רק לתפקיד משני בקבוצה".
כלומר?
"התפקיד העיקרי של הקבוצה הפך, בעצם קיומה, למרחב מנרמל, מכיל ועוטף. הנשים החלו לשתף בה את התחושות ואת הקשיים האישיים שלהן. הרגשתי שהקבוצה לא צריכה להגביל את עצמה רק לחדרה, ויכולה לשמש את כל נשות המילואימניקים ברחבי הארץ. לכן פתחתי קבוצת פייסבוק, שהשם המלא שלה כרגע הוא 'נשות המילואימניקים והקבע - נשים, אחיות, אמהות וחברות של המגויסים'".
הרחבת את המעגל.
"מהר מאוד הבנו שעוד נשים מהמעגל הקרוב של מילואימניקים זקוקות למרחב שיתופי שבו הן יכולות להתייעץ, לחלוק ולפרוק. הזמנתי את כל הנשים מקבוצת הווטסאפ המקורית להצטרף, ובמקביל ביקשתי שיפיצו אותה בכל מקום שנראה להן מתאים. הקבוצה הלכה וגדלה בקצב שיא. עקב ריבוי בקשות החברות, יחד עם העובדה שהרגשתי שראוי שבקבוצה יהיו גם נשות מקצוע כמו עורכות דין, רואות חשבון ומדריכות הורים שיוכלו לייעץ ולסייע, הצטרפה אליי הדר שחר. גם היא נשואה לאיש קבע, ומאז אנחנו מנהלות את הקבוצה יחד".
מה הנושא העיקרי שעולה בקבוצה?
"בעיקר עד כמה הנשים מרגישות שקופות ובודדות. הסביבה שלהן לא באמת מצליחה להבין את העומס הרב שמוטל עליהן, הן מבחינה לוגיסטית והן מבחינה נפשית. זה תקף גם לגבי המעסיקים שלהן וגם לגבי בני המשפחה המורחבת והחברות. לחלק גדול מהן יש הרבה כעס כלפי בני המשפחה, השכנות והחברות. הן מספרות שהן תמיד הציעו עזרה כשהיה צריך, היו הראשונות להתנדב, אבל כעת, כשהן זקוקות לעזרה, אף אחד לא נרתם. מישהי למשל כתבה פוסט על כך שהגיע התאריך שבו היא ובעלה היו צריכים לעבור דירה, אבל בגלל שהבעל במילואים, היא נאלצה לעשות את כל המעבר עם הילדים לבדה. לפני כן היא שאלה את אמא שלו אם היא יכולה לעזור לה בניקיון הדירה, וחמותה שאלה כמה היא מתכוונת לשלם לה עבור זה".
מה?!
"כן, היא באמת ביקשה תשלום. מישהי אחרת סיפרה שכל הזמן גיסתה אמרה לה: 'אם את צריכה משהו, תגידי'. ואז היה יום שבו היא הייתה צריכה ללכת לאספת הורים ואחד הילדים היה חולה. היא שאלה את גיסתה אם היא יכולה לשמור על הילד בזמן שהיא הולכת לאספה ונענתה בשלילה. היא כתבה: 'סופסוף אזרתי אומץ, ביקשתי עזרה וקיבלתי 'לא'".
מה הדבר הכי מפתיע שהתגלה בקבוצה?
"שנשים לא יכולות לסבול את המשפט 'נו, הוא לא השתחרר כבר?'. אנשים שאומרים את זה לא מבינים מה הבעיה. צריך להבין שזה בדיוק כמו שאומרים לרווקה: 'איך לא מצאת זוגיות?', או למישהי שהיא ובעלה מתמודדים עם קשיי פוריות: 'איך זה שעוד לא הבאתם ילד?'. המשפט הזה מכה ממש בבטן הרכה".
וגם כשבן הזוג כבר מגיע לאפטר, זה לא פשוט.
"נשים מתמודדות עם קושי עצום דווקא כשהבעל מגיע לאפטר. זה משהו שאף אחת לא תיארה לעצמה שיקרה, ומתברר שהוא משותף לנשים רבות. הגברים חוזרים הביתה לזמן קצר, רק שהבית הוא כבר לא אותו בית שעזבו, השגרה לא אותה שגרה, והם לא מבינים ולפעמים אף מתלוננים על כך. מישהי סיפרה שהבעל חזר הביתה וראה שהילדה הולכת לישון עם טאבלט. אשתו הסבירה לו שאחרי שהוא גויס, לילדה היה מאוד קשה להירדם בלילה, שהיה המון בכי, הטאבלט הרגיע אותה, והיא החליטה לשחרר בקטע הזה. הבעל לא הבין והתמרמר על כך. זה סיפור שחוזר על עצמו שוב ושוב בווריאציות שונות".
גם הגברים השתנו בעקבות מה שעבר עליהם.
"הרבה מהגברים איבדו חברים, היו עדים לחוויות קשות, והם חוזרים מנותקים, עצבנים או בדיכאון. את למעשה רק מחכה לרגע שהוא יחזור, אבל ברגע שהוא חוזר את מבינה שאת ממשיכה להיות האמא והאבא של הילדים, ועכשיו את צריכה להכיל גם אותו. הרבה נשים מודות שהן אפילו מפחדות שהבעל יגיע לאפטר. הן אומרות 'לוקח לי שבוע לאפס את הילדים ולאפס את הבית אחרי שהוא הולך. ועד שכל הבכי והדרמות נרגעים, הוא מגיע ללילה אחד ושוב הכול מתהפך'. מובן שלצד המחשבה הזו עולים מיד רגשות אשם, כי ברור לכולן שזה לא שהבעל טס לחופשת סקי וחוזר הביתה לזמן קצר. שהוא חי כל הזמן הזה בתנאים קשים ואף מסכן במקרים רבים את חייו".
מה יהיה גורל הקבוצה כשהמלחמה תסתיים?
"לצערי, כמו שאנחנו מכירות את ישראל, עדיין יהיה צורך בשירות מילואים. החלום הכי גדול כמובן הוא שלא יהיו עוד מבצעים ומלחמות, ושנוכל לסגור את הקבוצה לצמיתות".
מה העצה הכי טובה למי שרוצה לעזור לאשת מילואימניק?
"תהיו ספציפיות. אל תגידו, 'אם את צריכה עזרה אל תהססי לבקש'. אלא: 'אני רוצה להביא לך אוכל לשבת. מה את מעדיפה? שניצלים או קציצות?'. או 'אני רוצה לבוא לשמור על הילדים כדי שתוכלי לקחת לעצמך שעתיים חופשיות. באיזה יום הכי נוח לך?'".
מה העצה הכי גרועה לאשת מילואימניק
"לומר למישהי 'תיכנסי לפרופורציות'. זה כמו לומר למישהי שנמצאת בחרדה 'תירגעי'. זה לא באמת עוזר".
