אמצע יום עבודה, שחר אלתרמן, אז עורך המשנה של "עובדה", קיבל הודעה שטבלן אפור־לחיים נצפה בחוף הים באילת. אלתרמן, צפר חובב אך נלהב מאוד, הסתכל בהודעה בעיניים כלות. אחרי הכול, הציפור הזאת לא נצפתה כבר 20 שנה. מצד שני, הוא קודקוד באחת מתוכניות התחקירים הטובות בישראל, רגע לפני ריאיון מכונן של אילנה דיין עם ברק אובמה. ההתלבטות לא נמשכה הרבה. "אמרתי לאייל (גונן, עורך התוכנית אז, ת"ב), 'מצאו טבלן באילת, אני חייב לטוס'. הוא הסתכל עליי כאילו נפלתי מהירח", נזכר אלתרמן. "זו לא הייתה הפעם הראשונה שחתכתי באמצע יום עבודה כדי לנסוע לראות ציפור שנחתה. זה היה חלק מהחוזה הלא פורמלי שלי בתוכנית. אחת לכמה זמן, כשאני מקבל הודעה או רואה בקבוצות הצפרות שנצפתה ציפור שעוד לא ראיתי, אני מסתכל על גונן במבט עורג. הוא עושה לי פרצוף אך סופג את זה".
אז אשכרה הגעת לאילת בו ביום?
"דהרתי לשדה דב ועליתי על טיסה. חבר אסף אותי מהשדה ונסענו לחוף שבו נצפה הטבלן. היינו שם עד שירד החושך. למחרת, באור ראשון, שוב הגעתי לחוף להתבונן בציפור ואז חזרתי לתל־אביב".
טרזן ירד מהעצים
הקריירה של אלתרמן (55) בעיתונות הייתה מלאה בעשייה משמעותית. בתפקידיו האחרונים היה סגן עורך לענייני תחקירים ב"שבעה ימים" של "ידיעות אחרונות", עורך משנה במוסף "הארץ", עורך "סופשבוע" של "מעריב" ולבסוף, עורך משנה ועיתונאי ב"עובדה". במקביל ערך ספרים, למשל של רונן ברגמן, סטף ורטהיימר, שלי יחימוביץ', צבי זמיר ועוד. עזיבת העיתונות קשורה לעולם תוכן נוסף שכאמור ריתק אותו לאורך שנים, הציפורים. מ־2006 הוא נוסע עם משקפת מיוחדת ברחבי הארץ ומגיע לחורים הנידחים ביותר כדי לצפות בציפורים נדירות. בשנתיים האחרונות הוא מחנך ומורה למדעים וטבע בבית ספר יסודי, ועכשיו הוא מוציא את ספר הילדים "מלך העפרונים", שחציו צילומים מרהיבים שלו וחציו איורים משובבים של מרגלית גרבוז, אשתו של האמן יאיר גרבוז ואמא של זוגתו חוה. אלתרמן רקח אגדה מקסימה על גבר שמתעורר באמצע הלילה משריקה ששובה את לבו. הוא מגיע לקצה קצהו של המדבר, או כמו שהוא מכנה אותו בספר "שומקום פינת שומדבר", כדי לגלות שהשורק הוא האלימון, מין נדיר של עפרוני. כדי לחזר אחרי הנקבה, האלימון נוסק בתעופה אדירה מעלה, פורס את כנפיו ושורק. "ב־6 במרץ 2009 ראיתי ושמעתי לראשונה אלימון", אלתרמן זוכר את התאריך כאילו היה זה דייט עם אהובתו. "מאז כל אביב אני נוסע אחרי השירה שלו למדבר".
כדי להבין מה לעיתונאי רציני ומחוספס במיל' – שאחראי לחשיפות כמו נערת הגבעות הקרובה לבן גביר, חברת האבטחה "בלאק קיוב" ואמירותיו השנויות במחלוקת של נתן אשל - ולאהבת הטבע, צריך לחזור לילדותו ברמת אביב הירוקה של סוף שנות ה־70. "כנראה הייתי ילד הטבע האחרון של רמת אביב. במקום שבו נמצא היום קניון רמת אביב היו בחורף פריחה ושלוליות עם ראשנים וקרפדות. בקיץ זה היה שדה בור עם קוצים. ביליתי שם ובחולות מאחורי מה שהיה אז שדה דב. הייתי הולך שעות ומחפש נחשים".
מה היית עושה כשהיית מוצא?
"בכיתות ה'-ו' הבאתי נחשים הביתה. חרשתי על הספר '77 שיחות על טבע' של עזריה אלון, שהקים את החברה להגנת הטבע. ידעתי מה ארסי ומה לא. לימים ערכתי את הביוגרפיה שלו, והלכנו לראות ציפורים ופרחים ביחד. זו הייתה סגירת מעגל. גידלתי עשרה נחשים במרפסת, כולל פיתון מרושת מהסוג החונק. ההורים היו סבלנים ונדיבים איתי. טרטרתי אותם בטיולים בכל הארץ. אבא שלי נסע איתי למדבר לחפש נחשים. יום אחד סבתא שלי השקתה אצלנו את העציצים ונחש יצא מאחד מהם. מזל שהיא הייתה קוּלית".
איך עברת מנחשים לציפורים?
"בכיתה ט' הבנתי שאני קצת פריק. ווירדו. הייתי מגיע לבית הספר עם נחשים על הכתף, ילדים רצו אחריי וזה היה נחמד, אבל הבנתי שזה הורס לי את הסיכויים עם הבנות. חוויתי אהבות נכזבות אחת אחרי השנייה ועברתי לדברים קונבנציונליים: ספרות, פילוסופיה ואמנות. טרזן ירד מהעצים ולמד לדבר".
בצבא שירת ככתב בביטאון "במחנה" ומשם המשיך לעולם התקשורת. "כשהייתי ילד חלום חיי היה להיות זואולוג, אבל החלטתי לנעול את הטבע מאחוריי", הוא אומר.
איך היה לעבוד ב"עובדה"?
"כשהתחלתי לא הייתי מאוהב בתוכנית. יצאתי מאוהב. אלה היו השנים הכי מאתגרות ומשמעותיות שלי בעיתונות. הרגשתי שאני עובד במקום הכי טוב, עם העיתונאים הכי טובים. אני מעריך את האומץ של אילנה דיין ושל כל כל מי שעובד שם. זה לטפל בנושאים קשים, לא למצמץ מול איומים, לחטוף מימין ומשמאל. אילנה, שעומדת בפרונט, חוטפת את העגבניות בשביל כולם. היא כבר 30 שנה הדמות הראשית בתוכנית הכי יציבה בערוץ 2 והמעמד לא עלה לה לראש, היא עדיין הולכת עם סנדלי שורש. היא לא טאלנט, היא בן אדם".
"גרושתי מאוד לא אהבה את הצפרות. זו הייתה תחרות שהיא תמיד הפסידה בה. מה מעניין בלהסתכל על ציפור אפורה?"
עזבת את התוכנית כי לא קיבלת את משרת העורך?
"הייתה תקופה שרציתי לערוך את התוכנית. חשבתי שזה יכול להיות שיא העשייה המקצועית שלי, אבל אני יודע שאני לא מנהל כל כך טוב. מנהלים צריכים לדעת לחתוך, אבל אני ממשיך להתלבט אחרי שמשהו נגמר. יש משהו במדיום הזה שלא בא לי טבעי. הגעתי מהעיתונות הכתובה ולא עשיתי הסבה עד הסוף. הייתי נרדם במעמד המפחיד והמתוח שבו מגיעים העורכים, הבמאי ואילנה לראות את הכתבה בחדר העריכה ולהעיר הערות. הם צחקו עליי. המצב הזה של לצפות ולתת תיקונים לעורך וידיאו - תזיז את המשפט לפה, את התמונה לשם, להיות הנווט ליד הטייס - היה מאוד פאסיבי בשבילי".
ואז החלטת לוותר על משרת העריכה?
"זה לקח זמן, אבל אחרי 20 ומשהו שנה כעורך רציתי לצאת החוצה. רציתי את השטח. חלק מהעבודה שלי היה להצטרף לימי צילום, לפגוש אנשים, לשכנע אנשים להתראיין, ראיתי שאני טוב בזה. למשל, הבאתי את ההקלטות של נתן אשל. זה לא שבער לי להיות בפרונט. רציתי להביא את הסיפור".
זהו את הנחש
ילד הטבע שאלתרמן הדחיק ניעור לחיים לפני כ־20 שנה, בירח הדבש של אלתרמן ואשתו הראשונה באפריקה. "נסענו לספארי בטנזניה וצילמתי נחשים, כולל נחש ארסי. כשחזרתי לארץ, העליתי לפורום ב'תפוז' את התמונה כי לא הצלחתי לזהות את הנחש. התחלתי לעקוב אחר הפורום, נכנסתי ללינק של צפרות, ראיתי תמונות נהדרות והתחלתי לעשות בו סיבוב יומי".
מה הדבר הבא שקרה?
"נסעתי לבקר את אבא שלי בזכרון־יעקב ולקחתי את המשקפת הישנה שלא נגעתי בה מהילדות. ירדתי לבריכות הדגים בקיבוץ מעגן־מיכאל. פגשתי שם צפר שהסתכל עליה בזלזול. הבנתי שכדי לראות ציפורים כמו שצריך, אני צריך טלסקופ. חזרתי הביתה וקניתי טלסקופ ב־10,000 שקל. קניתי גם מצלמה. כתל־אביבי הלכתי לכל מקום ברגל, אבל הבנתי שאין ברירה וקניתי טנדר כזה של שיפוצניקים שאוכל להיכנס לשטח. כשהודיעו בקבוצה על ציפור נדירה, פשוט נסעתי. פעם אחת אני בלטרון מסתכל על בזבוז אירופי על העץ. בפעם אחרת, בשש בבוקר, אני כבר באגם ירוחם מסתכל על פורפיריה, ציפור סגולה משונה. התחלתי לתזז בכל הארץ כמו משוגע, בעיקר בסופי השבוע".
איפה הסצנה הכי מדליקה?
"אילת באביב זה משוגע. זה לב ציר הנדידה. אילת הופכת למֶכּה של הציפורים. הן מגיעות מאפריקה, חוצות את הסהרה ומתדלקות באילת - התחנה הראשונה שיש בה מים. כתם ירוק בלב המדבר. בת דודה שלי מתגוררת בקיבוץ סמר בערבה, לקחתי חודש חופשה מהעבודה ב'הארץ' ועברתי לגור אצלה. אמרתי להם: 'אני חייב, או שאני עוזב'. כל בוקר התעוררתי לפני הזריחה, התרוצצתי בקיבוץ שהיה מלא ציפורים, נסעתי לאילת או להרים מסביב. כשירדה החשכה, התחיל ספארי הלילה, הגיעו ינשופים וליליות. התחלתי רומן עם המדבר. זה החופש, המרחבים, הנופים והחיות - לא רק ציפורים, גם צבועים, זאבים, שועלים, נחשים וקרקלים. בכל הזדמנות טסתי לאילת. זה הפך לקרייב חזק".
"בכיתה ט' הבנתי שאני קצת פריק. ווירדו. הייתי מגיע לבית הספר עם נחשים על הכתף, ילדים רצו אחריי וזה היה נחמד, אבל הבנתי שזה הורס לי את הסיכויים עם הבנות"
מה אשתך אז אמרה על התחביב החדש?
"היא מאוד לא אהבה את זה. זו הייתה תחרות שהיא תמיד הפסידה בה. היא חשבה שזה טירוף. מה מעניין בלהסתכל על ציפור אפורה על עץ במרחק 200 מטר? הבנתי אותה והתנצלתי. גם לי היה מבט כפול. מצד אחד, אני עיתונאי ציני, תל־אביבי, הכי מודע וחש את עצמו. מצד שני, אני מסתובב עם כל התימהונים ומחפש ציפור נדירה. הייתי שואל את עצמי 'מה עובר עליך, בן אדם?' אבל אז ממהר למצוא את הציפור. כאן לא הג'ונגלים של דרום־אמריקה או פפואה־גינאה החדשה. אנחנו לא גן עדן לציפורים. ציפור נדירה יכולה להתבלבל בדרך ולהגיע לישראל בטעות ואז 20 צפרים מסתכלים עליה בהתפעלות".
והנה, עדיין החלטת לתת לנו, גם למבוגרים וגם לילדים, צ'אנס להתאהב בסצנת הצפרות - לכל הפחות, להידלק על האלימון.
"יש מעט מאוד ציפורים שאראה לאדם נורמלי והוא יגיד 'מדהים'. זר לא יבין. זו לא פריחה מרהיבה של אירוס הגלבוע. אבל יש מראה אחד שייכנס לנשמה של כל אדם וזה האלימון שעומד על שיח ומתחיל לשיר. כדי למצוא אותו צריך להתאמץ. הוא נמצא בקצה הציוויליזציה. בנקודה הכי רחוקה בנחל שאנשי הג'יפים לא מצליחים להגיע אליו. זה עניין הישרדותי. הוא מקנן בתוך שיח וצריך להסתתר כדי שחיות לא יפגעו בקן".
אז איך מצאת אותו?
"ב־2009 נפרדתי מאשתי, התפטרתי ועברתי לגור בקרוואן בסמר. ערכתי ספרים ובמקביל השתתפתי בסקר ציפורים. כל יום קיבלתי תא שטח והייתי צריך ללכת ברגל ולגלות אילו ציפורים יש שם. חמישה ימים לתוך הסקר, אני יורד מהג'יפ בשטח שנראה כמו כלום ושום דבר, לא רחוק מהפונדק של כושי רימון. אני סוגר את הדלת מאחוריי ומתחיל לשמוע שריקות: שלוש קריאות עצובות ועוד שלוש קריאות גבוהות יותר. אני לא מצליח להבין מאיפה הדבר הזה מגיע. היה לי ברור שזו ציפור ממשפחת העפרונים. התקשרתי לחבר צפר והשמעתי לו את השריקות. הוא אמר לי, 'זה האלימון. תמשיך לחפש'. האלימונים היו נפוצים פעם במדבר. הייתה שמורת אלימונים במקום שבו נמצא היום שדה התעופה רמון, אבל בנו ליד מטע תמרים שמושך עופות טרף, תנים ושועלים - והם נעלמו".
"אחרי 35 שנה כעיתונאי הפרק הזה בחיי נגמר. אני לא רוצה להתעסק יותר בצד האפל של החיים. להיות עיתונאי זו עבודה חשובה ומוסרית, אבל לא יכולתי לעשות אותה יותר"
ואז, ברגע אחד, התרחש הדבר שלפת את לבו של אלתרמן. "שש בבוקר, המדבר שקט לגמרי, ואני משחק חם־קר עם האלימון. אני מתקרב אליו, לפי השריקות, והוא מתרחק ממני. אחרי שעה של הליכה אני קולט שהאלימון עומד על שיח ושר. בשיא השירה, כשהצליל עולה, הוא נוסק למעלה. הזכר בצבעי ההסוואה, אפור־חום, שמעדיף לרוץ ולא לעוף, פותח כנפיים והופך לזיקוק של שחור־לבן. הוא זורק את ההסוואה והופך לדבר הכי בולט במדבר. ככה הוא מחזר אחרי הנקבה. כל הזמן הזה הוא ממשיך לשיר ואני פעור פה. גם מהמטמורפוזה במראה וגם מהשירה שיש בה עצב ומלנכוליה. יש ציפורי שיר מדהימות, ויש מופעי חיזור יפהפיים ומגוונים, אבל זה של האלימון עולה על כולם. מאז, כל שנה באביב, אני מגיע לחפש אותו בחורים של המדבר. אני אפילו מגיע לגבול עם מצרים".
אבא עושה שטויות
אלתרמן גר עם זוגתו, חוה גרבוז - שפית לשעבר וכיום משלבת בבית ספר - ובתם המשותפת יעל (שמונה), ברמת אביב. לגרבוז יש ילד בן 20 מנישואים קודמים, אורי. בחדרה של יעל יש ציור קיר גדול עמוס בחיות מסבא וסבתא גרבוז. אפשר להבין שהתפוח לא נפל רחוק מהעץ. "בגיל ארבע־חמש לקחתי אותה לראות את האלימון, היא התרגשה", הוא אומר. "הרומן שלי עם הטבע לא נגמר, אבל מאז הלידה של יעל הוא נרגע. כמעט סיימתי את רשימת הציפורים שאני רוצה לראות. פעמיים או שלוש פעמים בשנה יוצא לי לנסוע. אני כבר לא משועבד להקפצות האלה".
את "מלך העפרונים" הוציא אלתרמן בהתחלה כעותק משפחתי. לקח זמן עד שהבין שילדים נוספים יכולים ללכת שבי אחרי סיפורו של האלימון. "נהייתי אבא בגיל מאוחר, כשהייתי בן 46", הוא מספר. "בין החיתולים וההתרגשות חשבתי איך אני מכניס את יעל לעולם שלי. ידעתי מיד שאני רוצה לכתוב אגדה על האלימון. תוך יום־יומיים הסיפור היה מוכן. כשיעל הייתה בת שלוש, החלטתי להדפיס את הסיפור. חמותי מרגלית, עובדת סוציאלית בפנסיה שמציירת נפלא, גויסה לעניין".
כריכת הספר מעניין שבספר ילדים הגיבור מבוגר.
"לא למדתי לכתוב ספר ילדים וזה לא בדיוק לפי החוקים. בגרסה הראשונית לא היה חד־משמעי אם הדמות היא ילד ובן כמה הוא, אבל בגרסה הסופית הדילמה הוכרעה. מדובר במבוגר: אב שעושה שטויות והילדה מחכה לו. בסוף כולנו ילדים".
מתי הבנת שאתה רוצה להוציא את הספר לאור?
"הבאתי עותק לגן של יעל. אחרי חודש הגננת שלחה לי סרטון שהיא מקריאה אותו לילדים. היא אומרת משפט, והילדים ממשיכים. הייתי עם דמעות. נתתי את הספר לילדים של חברים, וקרה אותו הדבר. הבנתי שהספר הוא בתדר הנכון לילדים. אני מודה שיש בו צד מיסיונרי. אני רוצה לחבר ילדים לטבע ולתמימות, כמו שאני אהבתי והייתי מחובר לטבע. ועדיין, שזה יהיה ספר טוב שילדים יאהבו".
הדפסת את הספר בבית הדפוס "בארי".
"יש לי משפחה בכפר־עזה. כל קיץ הייתי מבלה שם. זו הייתה הקייטנה שלי. דודה שלי, נעמי דגני, בת 80, האחות המיתולוגית של הקיבוץ, הייתה לבד בממ"ד ב־7 באוקטובר, ונרצחה. כשדפוס בארי הודיעו שהם חוזרים לעבוד, היה לי ברור שאני מדפיס שם. הרווחים מהספר יועברו לשיקום העוטף".
אחרי 7 באוקטובר העיתונות לא חסרה לך?
"אחרי 35 שנה כעיתונאי הפרק הזה בחיי נגמר. אני לא רוצה להתעסק יותר בצד האפל של החיים. להיות עיתונאי זו עבודה חשובה ומוסרית, אבל לא יכולתי לעשות אותה יותר. כשסגרתי את הדלת, לא ידעתי שאני הולך לחינוך. כשהגענו למפגש עם בית הספר לקראת העלייה של יעל לכיתה א', המנהל סיפר לנו שמחפשים מורים ושיש תוכנית הסבה להוראה. די מהר הבנתי שאני הולך על זה. זו עוד זירה שאני יכול להשפיע בה".
