סימונה מורי, בת 57, מתגוררת בתל אביב ועובדת בסופר־פארם, אמא לשניים. ב־1997 הורשעה בסיוע לרצח בעלה ושוחררה כעבור 22 שנה.
התמונה הזו צולמה ב־2007, בחופשה הראשונה אחרי עשר שנים רצופות בכלא. הורשעתי בסיוע לרצח של בעלי המתעלל ונידונתי למאסר עולם. הייתי אמורה לצאת לחופשה עוד לפני כן, אחרי שבע שנים בכלא. אבל בדיוק בשבוע שבו הייתי צריכה לצאת, פוענח הרצח של השופט עדי אזר. כשהתברר שהרוצח היה אסיר עולם נמלט, הוקפאו החופשות.
עברו עוד שלוש שנים עד שאפשרו לי לצאת לחופשה. זה היה אחרי שעשו עליי כתבה בטלוויזיה, חבר כנסת שהתרגש פנה לשירות בתי הסוהר, ביקש שתאושר לי חופשה ואף הודיע שיהיה ערב לי. החופשה, בת 48 שעות, נקבעה לשבוע שבו הבן שלי חגג בר מצווה ועלה לתורה בבית הכנסת השכונתי. נכנסתי לכלא כשהוא היה בחיתולים, והנה הוא כבר נער שמניח תפילין. הבת שלי הייתה ילדה קטנה, והנה היא אישה צעירה. בשעות הראשונות לחופשה הייתי בהלם - לצאת פתאום החוצה, לנשום אוויר, לראות עולם. היה בי גם עצב גדול. הצטערתי כל יום וכל דקה שדברים קרו כך ולא אחרת.
הגעתי לבית של אמא שלי בכרם התימנים, קרוב לחוף הים. הים זו האהבה שלי. התגעגעתי אליו. ביקשתי 'קחו אותי עכשיו לים'. זו לא הייתה עונת הרחצה וגם לא היה לי בגד ים. לקחתי גופייה מהבת שלי ואת מכנסי הגלישה של החבר שלה. פמליה שלמה ליוותה אותי לחוף, כמו כלה שמגיעה לטבול במקווה. הילדים שלי והאחיינים שלי היו איתי. הם לא רצו להפסיד אף דקה איתי - לצאת ל־48 שעות זה להיות רוח רפאים שמגיעה לזמן קצר ונעלמת.
אני זוכרת שהבת שלי שאלה אותי אם אני בטוחה שאני רוצה להיכנס למים. היה קר נורא, ובכל זאת נכנסתי, שחיתי ואפילו צללתי. היא צילמה אותי יוצאת מהמים. כשחזרתי לחוף, הרגשתי שכל הגוף מעקצץ כאילו יצאתי מים המלח. אף פעם לא עקצץ לי ככה. לא הייתי במים עשר שנים. גם הם היו צריכים להתרגל אליי. שם, בחוף, הרגשתי שאני סוף־סוף נושמת. הבנתי שאני לא בחלום, אני באמת בחוץ.
