שמי סיגל ואני אמא לזואי (19), שסובלת זה שנה וחצי מהפרעת אכילה שנקראת Atypical Anorexia (אנורקסיה לא טיפוסית). על פי ספר האבחנות הפסיכיאטריות האמריקאי (DSM) זה סוג של אנורקסיה שנושא את כל הקריטריונים המוכרים של אנורקסיה נרבוזה, כולל ירידה משמעותית במשקל, פרט לעובדה אחת: משקלה של החולה הוא בתוך הנורמה או מעל לה, כלומר, אפשר להיות חולה ולהיראות בריאה. זה מתעתע.
לפני שההפרעה הזו נכנסה לחיינו זואי הייתה יפהפייה שאי־אפשר להישאר אדיש אליה, מוכשרת בשירה ובאפייה, מעולה ביחסים, מגנט חברתי, ביישנית, שתקנית, מלאת הומור, מצחיקה, סגורה, נאמנה, נחושה, מסתדרת במסגרות ובוררת בקפדנות את תחומי העזרה בבית. אבל בעשרת החודשים האחרונים היא בעיקר צוברת שעות ישיבה על הספה בסלון. ההפרעה הזאת, שלוקחת את הפוקוס כרגע, היא חלקיק מהשלם שהיא.
זואי היא הילדה הרביעית בבית, זו שהכי פחות העסיקה אותנו בכל השנים. לעומת כמה מהאחים שלה, לא נזכיר שמות. כזאת שמסתדרת, הודפת הורים בחינניות של מתבגרת, מתעתעת בדיוק כמו סוג האנורקסיה שלה ומוקפת כל הזמן בחמש החברות הטובות שלה - והן אלה שפקחו את עינינו, שבוע לפני הגיוס שלה.
"אנחנו רוצות לדבר איתך", הן כתבו לי בווטסאפ. אבל זואי שהבינה שהן עושות לה תרגיל, הקדימה אותן והתוודתה שכבר זמן מה היא סופרת קלוריות, לא עוברת את ה־200 ביום - שזה שווה ערך לשלוש ביצים קשות. אני מנחת הורים. איך לא ראיתי את זה? זו שאלה שתהדהד בי מפעם לפעם כשתנוח עליי רוח ההלקאה העצמית. העובדה היא שהילדה לא אוכלת, ועוד פחות משבוע מתגייסת.
ב־24 באוגוסט 2020, שבועיים אחרי שסיימה רשמית את השמינית ולא לבשה כלל את שמלת הפרום בגלל הקורונה, היא עלתה על האוטובוס לטירונות. אנחנו מצדנו גייסנו תזונאית קלינית מקסימה שליוותה אותה במסירות בשיחות טלפון לכל אורך הטירונות. לרגע היה נראה שהדברים חוזרים למסלולם: התאקלמות, שיחות טלפון משעשעות בשעות הת"ש ותלונות על טיב האוכל בבסיס - עד שהגיע טלפון נסער: "היה לי התקף חרדה". זה היה הראשון.
הקורונה שיחקה לרעתנו, זו הייתה תקופת החגים, צה"ל הכריז ברגע האחרון על סגר והטירוניות הצעירות לא חזרו הביתה 41 יום. אווירת הנכאים שלהן אל מול האטימות הרגשית של הצבא, בתוספת דיסטנס מנוכר, היו עוד טריגר. "ככה זה צבא", הייתה התשובה הרווחת שקיבלנו בטון מזלזל ששמור להורים המפונקים.
כשזואי חזרה הביתה היא כבר השילה מעליה כמה קילוגרמים. שיחות הטלפון איתה סבבו סביב השאלה: "מה אכלת?" רק כדי לשמוע ש"העגבניות לא טריות, האורז צהוב, הביצה רטובה". התקפי החרדה נמשכו ואחרי חמישה חודשים צה"ל החליט שהיא והוא כבר לא. נשמנו לרווחה, שכן האזרחות נראתה קרקע בריאה ומכילה יותר לעבודה. גם אני אימצתי לעצמי הפרעה בתקופת הצבא שתובעת מחיר עד היום, ועדיין, כשזו הבת שלך, את חסרת אונים.
מצוידים במזל של מתחילים, מצאנו דיאטנית מומחית להפרעות אכילה דרך קופת חולים שמעבר להיותה מקצועית, הכילה אותנו והתחבבה על זואי. ההוראה הראשונה שלה אלינו הייתה: תוציאו את המשקל מהבית. מתברר שמשקל משול לסם ממכר, "ווייז" של הפרעות אכילה: עלית 100 גרם, ירדת קילו. היא שידכה אותנו לפסיכולוגית, מומחית בתחום, שהתחברה לזואי, וזה קריטי לביסוס האמון. כשהבענו בפניה דאגה לגבי הרביצה המדאיגה של זואי על הספה, היא הרגיעה ואמרה: "היא חלשה, אין לה כוח. עכשיו רק תנו לה אהבה". טוב, זה קל.
המשימה שקיבלנו הייתה השתקת "המקהלה היוונית": סבים, סבתות וכל מי שיש לו משהו להגיד על משקל ומראה. כי הם אמרו מספיק עד היום: "השמנת", "רזית" ובעיקר "חבל, כזאת יפה, אם היא רק תרזה קצת"
המשימה הבאה שקיבלנו הייתה השתקת "המקהלה היוונית": סבים, סבתות וכל מי שיש לו משהו להגיד על משקל ומראה. כי הם אמרו מספיק עד היום: "השמנת", "רזית" ובעיקר "חבל, כזאת יפה, אם היא רק תרזה קצת". גם המשפטים המכובסים שלי - "אולי תתארגני עם חברות לקבוצת ספורט", "את צריכה לאכול בריא יותר, את בגיל ההתבגרות" - לא הועילו. קולות עם אג'נדה שמרנית הגורסת איך גוף אישה צריך להיראות רועשים באוזני נערה שהייתה בכל שנות בגרותה קצת מלאה. היא הפנימה הכל.
אחרי כמה פגישות עם הפסיכולוגית, זואי אמרה: "אני צריכה ללכת לקבל חוות דעת של פסיכיאטר". עניתי שנחפש והיא השיבה: "לא צריך, מצאתי דרך קופת חולים". מודה, היה לי נוח שהיא עושה את העבודה, גם מחפשת וגם חוסכת. פסיכיאטר פרטי אולי יעזור לפתור את הפרעת האכילה, אבל קודם הוא יאכל לי את חשבון הבנק. זרמתי איתה וזו הייתה טעות. היא יצאה מהביקור הראשון, ביקשה שנבוא לקחת אותה ונכנסה זועמת לאוטו. "היא כזאת מטומטמת", אמרה בתסכול על הפסיכיאטרית. "שאלה אותי למה באת, אמרתי לה שיש לי הפרעות אכילה, והיא אמרה לי: 'באמת? את לא נראית רזה, תעלי על המשקל'. מזל שהמשקל היה מקולקל.
"היא כזאת מטומטמת", אמרה בתסכול על הפסיכיאטרית. "שאלה אותי למה באת, אמרתי לה שיש לי הפרעות אכילה, והיא אמרה לי: 'באמת? את לא נראית רזה, תעלי על המשקל'. מזל שהמשקל היה מקולקל
הילדה שלי מדברת. הילדה שלי רוצה לעזור לעצמה, רוצה לצאת מהלופ הזה ולקבל את החיים שלה בחזרה, אבל משפט כזה יכול להיות הרסני לנערה שלא יודעת לסנן. אנשי מקצוע חייבים לאמץ יושרה מקצועית - אם אתם לא יכולים לעזור, לפחות אל תזיקו. החוויה הזו הדפה אותנו היישר לידיה המיומנות של הרפואה הפרטית.
מלווים בצוות מנצח של תזונאית, פסיכולוגית ופסיכיאטר הרגשנו בטוחים. התפריט הוצמד אחר כבוד לדלת המקרר, אבל זואי המשיכה לרדת במשקל - מה שהבהיר שהתפריט משמש בעיקר כקישוט. התבקשנו לשבת איתה לשלוש ארוחות מושגחות ביום. במקביל קיבלנו דיווח שהאק"ג האחרון שלה, חלק מהמעקב, לא נראה טוב. ההנחיה: אם היא לא אוכלת, יש לפנות למיון רפואת הנפש בבית החולים שיבא, להזנה דרך הווריד. וזה מה שקרה. זואי קמה בוקר אחד וביקשה ללכת למיון. לנוכח הניסיון הקודם, נכנסתי איתה לבדיקה. הרופאה שקיבלה אותה, צעירה ועניינית, עיינה בסיבת הפנייה ושאלה מבלי להסס: "למה את לא אוכלת?" זואי שתקה. זו באמת שאלה מוזרה לנערה עם הפרעת אכילה. בניסיון לפוגג את המתח שבשתיקה עניתי: "היא מטופלת על ידי אנשי מקצוע והם..."
"אני שואלת אותה", היא קטעה אותי בחדות, "למה את לא אוכלת?" זואי החלה לגמגם והרופאה פצחה במונולוג: "את יודעת כמה זה מכוער? הדבר הכי יפה אצל אישה זה כשיש מה לתפוס". הרופאה שטחה את משנתה באריכות עם הרבה רצון וכוונות לעזור, אבל פספסה. הפעם יצאנו שתינו מהחדר שותקות, כשהתרחקנו מעט שאלתי אותה: "מה את חושבת על מה שהיא אמרה?" "שהיא לא מבינה כלום", פסקה. זה קרה לפני חודש והעלילה ממשיכה. רק שהגיבורה למדה משהו בדרך: היא בררנית בהתמסרותה לאנשי מקצוע וממתינה לטיפול במרפאת הפרעות אכילה בשיבא. התור הארוך שבו היא מחכה גורם לי לתהות: אולי ההפרעה היא לא אצל הממתינות, אולי היא אצלנו כחברה.
מה למדתי מהחוויה
1. כמה חשוב להתעניין במתבגרים. הכי קל "לא לראות", לעבור לסדר היום. מתבגרים הם מתעתעים, הודפים אותנו ומייצרים אצלנו חוויה של אובדן שליטה וחוסר משמעות בחייהם.
2. אם יש בעיה, לערב מיד אנשי מקצוע מומחים בתחום. זמן הוא קריטי בזיהוי הפרעת אכילה. זה לא משהו שאנחנו יודעים בוודאות איך לגשת אליו ואיך לטפל בו. רצון טוב לא מספיק. מספר הפעמים ששמענו את המשפט "זה עדיין בשליטה" הבהיר לנו את זה.
3. שפה ומסרים מייצרים מציאות. הפרעת אכילה לא מתעוררת ביום אחד. היא נטעה שורשים עוד הרבה לפני, שתלה רעיונות שהסביבה - אנחנו, משפחה, חברים, מדיה, אינסטוש, טיקטוק וכו' - השקתה. אבל בסופו של דבר הבית הוא שומר הסף הטוב ביותר. יש לו כוח לתווך, לפתח חשיבה ביקורתית, לנרמל את המציאות הקיימת ולחזק יכולות שאינן נשענות רק על מראה.
