באחד המופעים של הפאנל שלנו, "תגבירו את המזגן אני בוערת", אחרי שסקרנו את השינויים הפיזיולוגיים והרגשיים שמאפיינים את גיל המעבר והדגשנו שאנחנו לא תמיד מבינות שהם קשורים לתנודות ההורמונליות שאנחנו חוות - נעמדה אחת הנשים בקהל וממש צעקה: "אבל איפה הייתן עד היום? לא יכולתן להגיד את זה קודם?". והתיישבה.
כל כך הבנתי אותה. דבר דומה קרה לי כשישבתי בבית על הספה, אי שם בגיל 49, ולא הבנתי מי זו האישה הזו שפתאום יש לה פרצי בכי לא נשלטים, ושמצבי הרוח שלה עולים ויורדים כמו המעלית בבורג' חליפה. אני, שהייתי עד לפני רגע שמחה וקלילה כשמלת חוף, וכל מה שרציתי זה להשתולל ולרקוד, הפכתי לנרגנת ומבולבלת, התחלתי לשכוח דברים, הרגשתי כאילו מוחי לכוד בענני ערפל, ורק רציתי שיעזבו אותי לנפשי. הרגשתי הכי לבד בעולם.
צפו בקטע מתוך "תגבירו את המזגן אני בוערת"
(צילום: streame)
הימים חלפו ולא הבנתי מה קורה לי. איך זה שפתאום קר וחם לי בבת אחת, למה השיער שלי נושר בכמויות כמו דפים מלוח שנה, מה זו לשון האש הזו שמתנחשלת במעלה השוקיים ומפוצצת לי את הגולגולת במערבולת, ולמה אני מתעוררת בלילות ולא מצליחה לחזור לישון. בקיצור, חשבתי שאני משתגעת. מי חשבה בכלל על שינויים הורמונליים ועל פרה־מנופאוזה?
רק לאחר שאספתי תחושות ומכאובים, עיבדתי אובדנים למילים וכתבתי את מה שיהפוך בהמשך לרומן רב־המכר "אישה בעונת מעבר" - רק אז הבנתי שפשוט התחלתי את גיל המעבר.
זה לא לתמיד
במסגרת התחקיר שערכתי לרגל כתיבת הספר, פגשתי המון נשים שחוו תופעות דומות ולא ידעו לשייך את מה שחשו לגיל הזה. אז הבנתי שצריך לעשות משהו. שאין סיבה שנשים יישארו בעלטה הפיזית והנפשית. החלטתי להקים פאנל ולצאת לדרך. להגיע לכל מקום בארץ ולכל קהילת נשים שתרצה לשמוע ולקבל מידע. במופע שילבתי נשות מקצוע ושחקניות (ראו טיפים שלהן בהמשך), והמסר שאנחנו מעבירות הוא: את לא לבד.
הפאנל שלנו, שכבר רץ שנתיים, לימד אותי כל כך הרבה. בין היתר: גיל המעבר עובר. הוא לא כאן לתמיד. לא כל התופעות שהתמודדת איתן בהתחלה יישארו איתך גם לחצי השני של החיים. ייתכן שהיו לך גלי חום מציקים, אבל עם הזמן תגלי שהם שוככים – בין אם באמצעות הורמונים, תרופות ממקור צמחי ובין אם באופן אחר. כן, למדתי שצריך לתת לגוף את הזמן.
"גיל המעבר נעשה נושא סקסי. סרטים וסדרות מציבים במרכז נשים בשיער כסוף, שפעם לא היו מקבלות פריים אחד ועכשיו מדברות על ירידה בחשק המיני באותה הטבעיות שפעם דיברו על סטילטו"
בעיניים פטריארכליות, מצמצמות, מפוחדות, גיל המעבר הוא גיל של בלות ושל דלדול יכולת, שמיטה ואיבוד. ואכן, בתחילה התבוננתי בו מתוך התבהלה הזו. אבל היום, שש שנים מאז שהתיישבתי לראשונה על הספה בסלון וחשבתי שאני משתגעת, אני מבינה שבעיניים מטריארכליות, מכילות – המבט הוא אחר. היום גיל המעבר נחווה בעיניי כגיל של שינוי ועיבוד, של ניהול הסיטואציה ושל פריצת גבולות - אל עבר עצמי החדשה, האחרת והמסקרנת. ואל תוך הפער הזה אפשר למעוד או שאפשר למלא אותו בידע חדש, כדי להבין כיצד להתייחס לשינויים שאנחנו עוברות ובעיקר לחבור לעוד נשים סביבנו, שהופכות לשבט ולקבוצת תמיכה.
כריכת הספר צילום: גל חרמוניעם הזמן, גיל המעבר הופך לנושא סקסי ומדובר יותר מבעבר. יותר ויותר נשים באמצע החיים משתפות במה שעובר עליהן. לצידן פועלות חברות התרופות שמציעות עוד ועוד פתרונות מדויקים וחברות קוסמטיקה שמייחדות לנו מדפים שלמים של מוצרים. הידע נגיש הרבה יותר, עם שלל כתבות בעיתונים, בספרים, בקבוצות פייסבוק גועשות, בסרטים ובסדרות, שמציבים במרכז נשים בשיער כסוף. פעם הן לא היו מקבלות פריים אחד על המסך ועכשיו מדברות על הזעות לילה ועל ירידה בחשק המיני באותה הטבעיות שפעם דיברו על סקס וסטילטו.
בסיום כל מופע, כשנשים ניגשות למומחיות שלנו עם שאלות ותובנות – אנחנו מבינות שאנחנו בעיצומו של שינוי, שאחרי עידנים שבהם גיל המעבר סומן כנטל כאוטי הורמונלי שגרם לרופאים לצקצק ולגמגם תשובות לא מספקות, ניכר שאנחנו חוזרות להתעטף ולהישטף בידע נשי מעגלי־בראשיתי שניזון גם מהתחום המדעי.
תפקיד קריטי לסבתאות
דבר חשוב שלמדתי בהקשר הזה: ידע הוא כוח. תקראי. תשאלי. תבדקי. תחקרי. תשתפי. אל תתביישי. תלמדי מה הגוף שלך צריך עכשיו, ובעיקר - אל תקבלי באוטומט את מה שאומרים לך. כשהלכתי לרופא המשפחה וסיפרתי לו על ירידה בזיכרון, מצב רוח ירוד, אפס חשק מיני וכמעט אפס רצון לזוז מהספה, הוא הציע לי כדורי "האפי האפי", כך הוא אמר. ואני עניתי לו, "דוקטור, אני לא צריכה כדורים נגד דיכאון, אני צריכה את המחזור שלי בחזרה". במקום להיזרק אל זרועות הפסיכיאטריה – שהיא כשלעצמה חשובה מאוד – כיוונתי את עצמי לטיפולים אלטרנטיביים, ניסיתי גם לקחת הורמונים ובסופו של דבר מצאתי את השילוב שמתאים לי, שגם הוא אינו קבוע וצריך להתעדכן מפעם לפעם
וזו גם תובנה חשובה – אין דרך אחת. אבל יש המון דרכים שאפשר לבדוק ולנסות, עד שבסוף תמצאי את זו שמתאימה לך.
"יותר ממיליון נשים בגילאי 45-60 חיות בישראל. כ־77% מהן חשות לפחות סימפטום אחד שקשור בגיל המעבר, אבל לא תמיד מקשרות אותו עם השינויים ההורמונליים"
בעונת המעבר (ואני בכוונה משתמשת במושג "עונת מעבר", שכן כדרכן של עונות – היא חולפת) אנחנו מבינות שנפרדנו סופית מהיכולת להביא חיים, ועל כך התאבלתי לא מעט. התגעגעתי למחזור החודשי שלי, שסימל את הפריון ואת הנשיות שלי, עד שמצאתי שאני נשית גם בלעדיו, ועד שהסכמתי לגלות שבתקופה הזו מתפתחת בנו יכולת חדשה של שימור החיים. הסוציולוגיה אכן מדגישה את התפקיד הקריטי של הסבתאות בשימור השושלת, כאשר הילדים מביאים לעולם את דור הנכדים.
כשהסכמתי להתרווח אל תוך הזמן החדש ולהתייחס אליו כאל הזמנה לנינוחות ולהתרחבות הבינה והלב, הבנתי שזה יכול להיות שלב מפויס וסלחני שלא דורש ממני הרבה. הוא לא רוצה שאתפתח - התפתחתי מספיק. הוא גם לא רוצה שאשתנה – זאת אני, ואני בעיקר נאמנה לעצמי, פשוט מפני שהיכולת שלי להכיל ולג'נגל התמעטה – בגלל הזיכרון שלא שומר עודפים, בגלל המיקוד שלפעמים מתפזר, בגלל קוצר הסבלנות היחסי שלי, וגם בגלל שאני כבר יודעת בדיוק מה אני רוצה וצריכה. לכן אני מרשה לעצמי להודות לזמן שעובר, להתרווח לתוכי ולהרגיש שאני מספיקה. ובעיקר – שהיום אני הכי צעירה שאהיה אי פעם.
טיפים לגיל המעבר של המשתתפות במופע
נשות המופע השתתפו באירוע "תעבירי את זה הלאה: נשים, מנופאוזה ומה שביניהן" של מגזין "לאשה" ודיברו בפתיחות על הגיל, התרגיל ומה שביניהם. ואלו הטיפים שלהן:
לימור גולדשטיין, שחקנית, בת 56: "להבין שהתופעות הנפשיות, הרגשיות והפיזיות שאת חווה הן לא מכיוון שאת 'לא בסדר', ואז: להילחם ב'פולש' בכל הכוח ובכל החזיתות - הורמונים, תזונה, ספורט וטיפול נפשי או הוליסטי שעובד לכן".
ד"ר נועה חובב, רופאת משפחה ומומחית לגיל המעבר, בת 54: "בתקופה הזו סביר שתשייכי את תחושות הדכדוך למצב, תקשרי בין החרדה החדשה שמעולם לא חווית בעוצמות כאלה לבנך שלוחם בעזה, תחשבי שהעלייה במשקל קשורה לאכילה הרגשית שתקפה אותך מאז פרוץ המלחמה ועוד. את צודקת, אבל ייתכן שחוסר האיזון ההורמונלי שאת סובלת ממנו מוסיף שמן למדורה. בטיפול פשוט אפשר לאזן אותו ולסייע לחלק מהסימפטומים להירגע ואף להיעלם וכך יחזור חוסנך האישי".
אלמוג גולד, נטורופתית, מטפלת ומרצה לתזונה ולאסטרטגיות אכילה, מחברת הספר "תזונה לנשים שיכולות לכתוב ספר על תזונה", בת 50: "אני הולכת לנפץ מיתוס: אם אתן רוצות להוריד את הנפיחות הבטנית, הקרייבינג והעייפות, תשכחו מצלחת שמונחת לפניכן עם כל אבות המזון (למשל: לחם עם טחינה, חביתה וירקות או דג/טופו עם אורז וסלט). לגוף של בת 40 פלוס אין עיכול חזק דיו שיכול להתמודד עם כל זה ביחד. לכן אני מציעה לאכול ארוחות של חלבון וירק, קטנית/טופו וירק או פחמימה וירק (ולא לפחד מפחמימות). התחילו להפריד בין סוגי המזון וכך תקלו על גופכן ותפנו לו אנרגיה להתמודד עם שינויי הגיל.
דורית לב ארי, שחקנית, בת 54: לאמץ כלב. טופי הצטרפה למשפחה שלנו לפני כשנה וחצי, כולם משתתפים בטיפול בה, ואני מופקדת על טיולי הבוקר. בזכותה אני פותחת את היום באנרגיה טובה, בפארק או בים, הכי טבע שיש בתל־אביב. אני מכירה בעלי כלבים חביבים, יוצרת חברויות חדשות ומתמלאת שמחה מלראות אותה רצה מאושרת ומשחקת עם כלבים אחרים. שקול לציפרלקס.
מור דואני, תזונאית קלינית, נטורופתית ומאמנת NLP, בת 59: תהפכי להיות החברה הכי טובה של עצמך, תשקיעי באוכל שלך, באסטתיקה, בצבעוניות. הקפידי לאכול אוכל אמיתי נקי (לא מעובד, לא דלקתי, לא אלרגני) - כזה שמזין את התאים בגופך שכל כך זקוקים להזנה ולאהבה.
ד"ר מרב פרייברג, מומחית ברפואת נשים, אחראית מרפאת גיל מעבר מחוז חיפה קופ"ח כללית, בת 58: שינה חשובה מאוד, ובגיל המעבר בפרט. כדי שתצליחי לישון ולהיות מרוכזת בבוקר צריך למנוע את מה שמפריע לך לישון. שינה טובה משפיעה גם על מצב הרוח, וחשוב לשבור את מעגל הסבל. אנחנו יודעים למשל שטיפול הורמונלי מיטיב. מי שמעדיפה לא ליטול הורומונים יכולה לקחת מגוון תכשירים לשינה, ביניהם תרופות ממקור צמחי או מגנזיום.
פורסם לראשונה: 16:04, 08.07.24
