היא - חברה של חברה - אומרת שהטורים שלי לאחרונה קצת מדכאים. "יהיה נחמד אם הם ידברו יותר על החיים הסוערים שיש לגרושות", היא חורצת.
ברור לי מהיכן זה מגיע. היא לא נשואה באושר, ואני יודעת שבכל מפגש חברתי היא מצפה לבואי. מחכה לרגע הזה שתוכל לתפוס אותי ומבקשת שאספר לה מה קורה כעת בחיי. בעיקר עם מי אני יוצאת. בכל פעם שהיא פוגשת אותי כשאני אכן יוצאת עם מישהו, פניה מאירות.
היא התלהבה כששמעה על הכדורסלן המוכר, על איש ההייטק החתיך בטירוף שגרם לי להרגיש שוב כמו בת 17, על הרופא שהוכיח היטב עד כמה הוא בקיא באנטומיה וממש לאחרונה על איש העסקים הנאה והנדיב, שרצה לפנק אותי בטיול חלומי בתאילנד "לשכוח קצת מהמלחמה".
"איך הכרת אותו?", היא שואלת בכל מפגש. וכשאני מספרת לה, המחשבות שלה רצות. אני מהווה עבורה צוהר לעולם הגרושות. עולם שכבר כמה שנים היא שוקלת להחתים בו דרכון. היא משתפת אותי כמה קשה לה בנישואיה, איך היא ובעלה כבר שנים חיים כמו שותפים לדירה בלבד. היא לא מרגישה שהוא חושק בה, אפילו לא מעריך אותה. היו להם כמה פעמים שיחות על פרידה אבל מעולם לא היה לה האומץ ללכת עם זה עד הסוף. "מבחינה כלכלית אני יודעת שאסתדר", היא אומרת. "גם הילדים כבר גדולים. אבל מפחיד אותי להישאר לבד. אני לא חושבת שאני יכולה לחיות בלי בן זוג".
תמיד בשיחות האלה בוער לי להגיד לה שהיא בחורה יפהפייה ומצליחה ומגיע לה מישהו שיעריך אותה כראוי לה. ולא פחות חשוב - מגיע לה להיות מאושרת. הייתי רוצה לשאול אותה מה מפחיד אותה יותר - להיות לבד או להיות בודדה ולציין בפניה את המשפט שלי אמרו פעם: "עדיף להיות לבד מאשר לבד בזוגיות".
אבל אני שותקת. דווקא בגלל שאני גרושה, אני מרגישה שאיני יכולה לייעץ למישהי אחרת להתגרש. לא רוצה להיתפס כמישהי שמנסה לצרף בכוונה ל"מועדון" שלה.
ואולי זו גם הסיבה שלרוב, בטוריי, אני מעדיפה לחלוק יותר את הקשיים, פחות את רגעי האושר. יש הרבה רגעים כאלה, אבל אני לא מעוניינת להיות תשדיר שירות לגירושים. אני מעדיפה להיות סרט אוטוביוגרפי של אישה אחת. דרמה־קומית כזו, עם לא מעט רומנטיקה, אבל בכיכובי הבלעדי. לא לכתוב לאף אחת אחרת את העלילה שלה.
>> הפרק הקודם: גם בפרק ב' אני לא מוכנה לוותר על פרפרים בבטן
