"זהו פוסט חשיפה שאני כותבת בידיים רועדות ולב דופק על 100 ובכל זאת. אני שחקנית. כל חיי למעשה. האהבה שלי למה שאני עושה היא עמוקה, היא קדומה והיא חלק ממי שאני. עכשיו, שלא תבינו, זה לא פוסט מרמור או רחמים עצמיים וזה אפילו לא פוסט של: אם אתם שומעים על איזו החלפה או תפקיד שיכול להתאים לי. מעריצה את מי שכן כותב את זה על האומץ. זה פוסט חשיפה בשביל עצמי. בשביל לזרוע זרעים של כוונה. בשביל לנפץ את הפסאדה שאני חיה מאחוריה. כן, אני דיקלה הדר ואין לי עבודה במקצוע שלי שחשבתי שנשבעתי לו אמונים והוא לי. היום, כשמאחורי קריירה מפוארת עם שלל תפקידים בתיאטרון ובטלוויזיה אני נאלצת להודות: אני לא מצליחה להתפרנס ולפרנס את ילדיי מהמקצוע שלי. החלום ושברו. לאורך כל 15 שנות חיי המקצועיים היו עליות ומורדות, אבל תמיד נשארתי עם הראש מעל המים. והנה בפתחו של העשור החמישי לחיי אני מוצאת את עצמי במשבר מול המקצוע שלי ומה שזה אומר בשבילי - משבר זהות! כי מי אני בכלל אם אני לא שחקנית? לא רוצה להתפשר על סכום כסף שלא הולם את שנות הניסיון שלי רק כי אין משהו אחר כרגע, לא רוצה יותר שהכוח יהיה בידיים של אחרים. רוצה להחזיר את הכוח אליי. רוצה לייצר הזדמנויות בשביל עצמי, לא לצמצם את עצמי ל'טייפ קאסט' שאחרים מצמידים לי, ולא לתת למקצוע להגדיר מי אני".
את הפוסט הזה כתבה השחקנית דיקלה הדר (42) בפייסבוק באוקטובר 2022. "בואי נגיד שלא הייתי צריכה לכתוב את זה", היא מודה היום. "כתבתי אותו בעת משבר עמוק שמצאתי את עצמי חווה לקראת גיל 40".
היית אז אחרי תפקיד ראשי בפריים טיים, ב"צומת מילר". איך הגעת למצב שאת צריכה לכתוב פוסט כזה בכלל?
"זה היה במסגרת משימה בסדנה של תומר הלדשטיין, מאמן עסקי לשחקנים. יש לו אתגר שנקרא 'לא מחכים לגודו' וכולל משימה - לכתוב פוסט. לקחתי את זה ברצינות וכתבתי על המצב שלי, על ההבנה שאני מסתפקת במועט ואני מתפשרת כי זה מה שיש כרגע. זה היה סוג של הצהרת כוונות ביני ובין עצמי להפסיק לשים את הכוח בידיים של מישהו אחר, כמו מנהלי תיאטראות ומלהקים, להעביר את הכוח לידיים שלי ולהתחיל לייצר, ליזום, לגדול ולעשות עדכון גרסה לעצמי. זה משהו הרבה יותר עמוק ורוחני מאשר 'אין לי מה לאכול'. פרסמו את הפוסט באתרי חדשות וזאת הייתה הכותרת. אנשים אשכרה הציעו לי סלי מזון, עד כדי כך".
אז את מתחרטת שכתבת אותו?
"חרטה זו אנרגיה מיותרת, אבל אם הייתי יודעת לאן זה יביא אותי לא הייתי כותבת, כי הוא הביא איתו מחירים שבאותה תקופה היה לי קשה לשלם. אם הייתי מדייקת את עצמי, הייתי מוציאה את המשפט הזה, 'אני לא מצליחה להתפרנס ולפרנס את ילדיי מהמקצוע שלי', כי ברוך השם יש לילדים שלי מה לאכול, הם לא היו בסכנת רעב מהרגע שנולדו, וגם בתקופות לא משהו מצאתי איך להסתדר".
אילו תגובות קיבלת?
"שחקנים שקראו את זה הזדהו, אבל היה לי קשה עם ה־OVER תשומת לב. הייתי במשבר בחיים האישיים ובחיים המקצועיים, והפוסט הביא אליי יותר מדי זרקורים שלא היו לי נעימים בכלל, עם כל התמיכה והאמפתיה שקיבלתי. חברה שלי האזינה במקרה לשיחה שדיברו עליי ואמרו, 'חבל, היא לא יודעת שזה רק עשה לה נזק'. אני מרגישה שהתעשייה הזאת אוהבת רק אנשים מצליחים שמדברים על ההצלחות שלהם".
אדיר מילר התלהב
בינתיים בהחלט יש לה הצלחות: היא כובשת לבבות בהצגה "אמא, שמש ומולדת" של תיאטרון באר־שבע, עם תפקיד קטן שלגמרי גונב את ההצגה, ומריצה במקביל שני מופעים: "אמא שלי", שירים וקטעי ספרות על היחסים בין אמהות לילדים ו־Les is more, שעוסק בחייהן של לסביות, נושא הקרוב ללִבה. אבל זה לא מספיק כדי להתפרנס ולקיים משפחה, והדר עדיין מחכה לתפקיד הגדול הבא בטלוויזיה, שיהיה לפחות בסדר גודל דומה לתפקיד ב"צומת מילר" שהכניס אותה לפני ארבע שנים לכל בית בישראל. היא אוהבת לספר איך קיבלה את התפקיד ההוא: היא הגיעה לאודישן לתפקידון קטן בפרק אחד בעונה השנייה, יוצר הסדרה, אדיר מילר, התלהב והזמין אותה למאץ' (אודישן לבדיקת התאמה בין דמויות) לתפקיד אשתו, שאותה גילמה בעונה הראשונה השחקנית אדווה בולה.
"בהתחלה שלחו לי טקסט של חצי עמוד לתפקיד המורה של יהלי, בתו של אדיר, למחרת הודיעו לי שהתקבלתי ואמרתי סבבה, ואז פתאום שלחו לי הזמנה ל־match", היא משחזרת. "לא הבנתי, הרי כבר התקבלתי. אמרתי, 'וואו, לוקחים את התפקיד הזה ברצינות, match בשביל חצי עמוד?'. רק אחר כך קלטתי שאני עושה אודישן לדמות של מאיה, אשתו של אדיר. בהתחלה זה יצר איזושהי תחושה לא כל כך נעימה כלפי אדווה, שעשתה את התפקיד בעונה הראשונה, אבל אחר כך אמרתי לעצמי שאם זו לא תהיה אני, זו תהיה מישהי אחרת. מיטב השחקניות באו לעשות אודישן לתפקיד הזה".
"בעקבות הפוסט אנשים אשכרה הציעו לי סלי מזון. אם הייתי יודעת לאן זה יביא אותי הייתי מנסחת את הדברים אחרת, ברוך השם יש לילדים שלי מה לאכול"
למה הוא נלחם דווקא עלייך?
"הכימיה בינינו הייתה מורגשת מההתחלה. בסוף האודישן הייתי צריכה להגיד לו 'טוב, אז ביי' וללכת, אז נתתי לו נשיקה על הלחי על דעת עצמי והלכתי, וזה היה כל כך טבעי שזה קנה אותו.
"כשגילמתי את התפקיד הזה למדתי שיעור גדול בצניעות, הפנמתי שאני לא המסמר פה, ואני רגילה להיות המסמר גם כשאני עושה תפקידים ממש קטנים, לגנוב את ההצגה, מה שנקרא. כאן החלפתי מישהי, התחלתי בעונה השנייה כשבעונה הראשונה הייתה לו אישה אחרת, וההחלפה לא הייתה מנומקת. כששאלו אותי למה החליפו, לא ידעתי מה לענות".
היה לך קשה להיפרד מהתפקיד?
"לא ממש, ואני אומרת את זה לא ממקום של תלונה, כי אני חושבת שהתפקיד הזה הוא הישג בקריירה שלי ואני מודה עליו, אבל אני מרגישה שהוא האיר אותי באלומת אור צרה מדי וזה צמצם לי את האופציות. אם פעם לא הכירו אותי והניחו שאני יכולה לעשות הכול, אני חוששת שאחרי התפקיד הזה עלולים לחשוב שהמנעד שלי מוגבל ואפילו למנוע ממני אודישנים בגלל זה. אני חייבת להודות שכל מי שמכיר אותי רק מהתפקיד הזה ורואה אותי בתיאטרון אומר לי, 'וואו, לא היה לי מושג'. גם אדיר מילר, שבא לראות אותי בהצגה Les is more, אמר לי, 'אני לא מנצל רבע מהיכולות שלך'".
מה הוא אמר על הפוסט ההוא?
"הוא צלצל ואמר שהוא מצטער שאני נמצאת במקום הזה. תמיד יש לו עצות טובות, הוא יודע לשחק את המונופול הזה של החיים בצורה מוצלחת".
ביטחון עצמי מעורער
הדר נולדה באשקלון ובילדותה נדדה עם משפחתה בעקבות עבודת אביה כקצין תובלה בצה"ל מאשקלון לרעננה, משם למכבים־רעות ובחזרה לרעננה. מאז שהיא זוכרת את עצמה הרגישה שונה, ומאז שהיא זוכרת את עצמה חלמה להיות שחקנית. היום היא מבינה שיש קשר בין שני הדברים: "אני שחקנית אולי בגלל שתמיד הרגשתי שמשהו לא 'תקין' בי מבחינת הזהות המינית והייתי צריכה להסתיר את עצמי ולהיות מישהי אחרת", היא אומרת. "נאחזתי בזה, הייתי זקוקה לאישורים חיצוניים, שבסוף ימחאו לי כפיים ויגידו לי שאני נהדרת, למרות שבפנים הרגשתי פגומה. שנים לקח לי לקבל את עצמי, לאהוב את עצמי, להאמין בעצמי ולחבק את עצמי, והיום המשחק כבר מגיע ממקום אחר - אני לא עושה את זה כדי לקבל מכם, אני עושה את זה כדי לתת לכם".
לתיכון לאמנויות תלמה ילין, לשם נסעה באוטובוס כל בוקר שעה וחצי מרעננה, הגיעה בעקבות חברה שלה, שרצתה ללמוד שם במגמת מחול. "רציתי ללמוד איתה, אז הכנתי מונולוג ושיר ונסעתי איתה לאודישן למגמת תיאטרון. בסוף אני התקבלתי והיא לא, ומאז אנחנו לא חברות", היא צוחקת.
אחרי שלא התקבלה ללהקה צבאית עשתה קורס קצונה ייעודית, הפכה לקצינת תחזוקה וסבלה מכל רגע. "הייתי גרועה, זאת הייתה תקופה נוראית, אבל זה הגביר בי את הרעב למשחק", היא מספרת. "ויתרתי על הטיול אחרי צבא והלכתי ישר לבית צבי כי הביטחון העצמי שלי כבר היה מעורער, ובסוף אפילו גם קיבלתי מלגת לימודים. ההורים שלי רצו שאלך לעשות תואר במשהו אחר, אבל לי לא הייתה ברירה, כי זה בנשמה שלי כל כך עמוק, שכל האנרגיה שלי מתועלת לזה. כששואלים אותי אם לבחור במקצוע הזה, אני אומרת, 'אם אתה יכול לעשות משהו אחר, לך על זה, כי כל מקצוע אחר עדיף', אבל אני לא יכולה לעשות שום דבר אחר. אני כבר כנראה אמות על הבמה".
"תמיד ידעתי שאני לסבית, אולי אני שחקנית בגלל שתמיד הרגשתי שמשהו לא 'תקין' בי מבחינת הזהות המינית והייתי זקוקה לאישורים חיצוניים כי בפנים הרגשתי פגומה"
בתום לימודיה החלה לשחק בתיאטרון "הקאמרי" בהפקות שונות. "ברגע שנכנסת לקורוס (שורת המקהלה) אתה מתגלגל מקורוס לקורוס, מאוד קשה לצאת מקורוס. למזלי, משה קפטן המתוק, המנהל האמנותי של 'הבימה', שלף אותי מהקורוס של 'כנר על הגג' ונתן לי תפקידון קטן אך 'גונב' ב'סאלח שבתי', ומשם עמרי ניצן לקח אותי להצגה 'הנפש הטובה בסצ'ואן'. המקצוע הזה יכול מאוד לטלטל, אז היטלטלתי עד שהגעתי למצב שאני כותבת את הפוסט ההוא, פשוט כי איבדתי את האמונה".
ומצאת אותה בחזרה?
"כן, מצאתי את אלוהים, אני לומדת כבר כמה שנים 'חשיבה הכרתית' בשיטת ימימה. זה מחבר אותי לתדר יותר גבוה ולוקח אותי למקומות של ריפוי עצמי. זה לא בא לידי ביטוי בשמירה על מצוות, למרות שהייתה לי תקופה כזאת שהייתי מברכת על האוכל, שומרת שבת ומדליקה נרות".
פרידה כואבת
הקירות הלבנים בדירתה ברמת־גן מעידים בדממה על הריק שהותירה הפרידה מבת זוגה שני גרובר (40) בתום 12 שנות זוגיות ושלושה ילדים (עופרי, 7 והתאומים עמית ואלונה, 3). היא גרה פה רק חודשיים וטרם הספיקה לתלות תמונות.
את העובדה שהיא לסבית הסתירה מהוריה במשך שנים. היא יצאה עם בנים ואהבה בנות בסתר, עד שבגיל 23, כשהייתה לה זוגיות ראשונה עם אישה, סיפרה להם. "אני ידעתי תמיד, זה היה לי ברור, אבל לא רציתי להודות בזה, כל השנים רציתי לתקן את עצמי", היא אומרת. "לא היה לי פשוט לספר להורים, אבל אני לא חושבת שזה הפתיע אותם. כשהייתי בצבא הייתי מאוהבת במישהי שלא החזירה לי אהבה, ואחותי מצאה מכתב עצוב שכתבתי על כמה שקשה לי וכמה בא לי למות. מרוב בהלה היא הראתה אותו להורים, וכשחזרתי מהצבא ההורים שלי ביקשו הסבר. קצת התפתלתי, לא יצאתי מהארון בשלב הזה, אבל אני חושבת שהם כבר ניחשו, רק לא רצו להאמין".
את שני גרובר, מנהלת מלון היוקרה "רנומה" בתל־אביב, הכירה באמצעות ידיד משותף. "היו לנו שנים מדהימות ביחד, הבאנו לעולם שלושה ילדים, אבל שתינו התפתחנו למקומות שונים והפרידה הייתה הדבר המדויק לשתינו", היא אומרת. "כשנפגשנו מאוד התאמנו אחת לשנייה בצרכים שלנו, היה בינינו חיבור נשמתי עמוק, אבל אנחנו מאוד שונות וכבר היה קשה לחיות עם השוני הזה. זה התחיל הרבה קודם, משכנו כי זה מורכב מאוד להיפרד עם שלושה ילדים קטנים. אני מאוד רוצה לקוות שנגיע מתישהו לפרק חדש של חברות בחיינו, אבל כרגע אנחנו לא שם כי עדיין יש כאב ויש מטענים. אני מאחלת לשני רק טוב, לעד אתפלל שתהיה מאושרת כדי שהילדים שלנו יהיו מאושרים. יש לנו צווי הורות על שלושתם, ומבחינתנו הם הילדים של שתינו מהיום שהם נולדו".
מי ילד את הילדים?
"אני ילדתי את עופרי, ושני ילדה את התאומים עמית ואלונה. שלושתם נולדו מאותו תורם זרע. בהתחלה היה לנו תורם אחר, ואחרי שישה סבבים שלא נקלטתי, שני החליטה שאין התאמה בין הביצית שלי לזרע שלו והציעה להחליף את התורם. הרופא שלנו אמר שזה שטויות במיץ עגבניות, אבל החלטתי לזרום איתה והיא צדקה - בפעם הראשונה שניסינו את התורם החדש נקלטתי עם עופרי".
איך בחרתן את התורם?
"לא היו לנו יותר מדי דרישות מלבד בריאות, ובסוף לקחנו מישהו שהיה כתוב על הכרטיס שלו 'חתיך בצורה קיצונית' (צוחקת). בגלל שאני הייתי ראשונה, הלכנו על קונטרה ממני כדי ששני, שהיא בהירה, תרגיש בנוח עם הילד שייוולד. מה שלא הבאנו בחשבון הוא שכשהיא תהרה מאותו תורם זרע, הילד לא יהיה דומה לי. התאומים שלנו נראים כמו שוודים, כשאני הולכת איתם ברחוב חושבים שאני המטפלת".
מי יזם את הפרידה?
"תלוי את מי את שואלת. בסופו של דבר שתינו הבנו שזה מה שנכון למשפחה שלנו".
עם מי נשארו הילדים?
"בהתחלה גידלנו אותן ב'נסטינג', כלומר, הם נשארו בבית ואנחנו התחלפנו, ולפני חודשיים עברנו לשתי דירות נפרדות. אנחנו גרות אחת ליד השנייה ומגדלות אותן בהורות משותפת. בהתחלה המחשבה להיות עם שלושתם לבד הבהילה אותי, לא הצלחתי להבין איך אני עושה את זה בכלל. לאט־לאט גיליתי כמה תעצומות נפש יש לי, היום אני מרגישה שאני מסוגלת להכול אחרי שעברתי את המבחן הזה".
