לא בכל יום מתמנה מנהלת מחלקה בבית החולים כשהיא בהיריון, נכנסת לתפקיד חדש ותובעני, כשבבית יש לה שני פעוטות. בהמשך היא יוצאת לחופשת לידה מקוצרת וחוזרת לתפקיד שמחכה לה. תכירו את מנהלת היחידה לכירורגיה פלסטית בבית החולים "בני ציון" בחיפה, ד"ר ראניה אלח'טיב־פאהום, רק בת 40 ("אני לא מרגישה בגיל שלי. בא לי להגיד שאני בת 27") וכבר שנה וחצי בתפקיד. מלבדה, יש בארץ רק עוד מנהלת אחת של מחלקת כירורגיה פלסטית (ד"ר דנה אגוזי בבית החולים קפלן). אפשר לומר שאלח'טיב־פאהום היא לגמרי חלוצה.
איך הגעת לתפקיד בכיר כל כך בגיל כזה צעיר? לא בכל יום נתקלים באישה שבגיל 38 מקבלת ניהול מחלקה.
"אחרי שסיימתי את ההתמחות בכירורגיה פלסטית ברמב"ם והפכתי לרופאה בכירה, נסעתי לחצי שנה עם המשפחה להתמחות עמיתים בשחזור שד ואסתטיקה בבלגיה. כשהודיעו שמחפשים מנהל מחלקה בבני ציון ניגשתי למכרז. ב־22 בדצמבר חגגתי יום הולדת 38, למחרת, ב־23 בחודש, הודיעו לי שהתקבלתי. ב־24 בחודש גיליתי שאני בהיריון. בפגישה עם ועדת האיתור הם זרקו לי 'ואם תהיי בהיריון?'. אמרתי 'ו...?'. הם פוגגו את זה בצחוק והמשיכו הלאה. גיליתי שהתמודדו על התפקיד רופאים גברים מבוגרים ומנוסים ממני. חלקם עם תפקידים ניהוליים משמעותיים קודמים, אבל החליטו לבחור בי".
איך מנהל בית החולים הגיב לבשורה שאת בהיריון?
"אני זוכרת שביקשתי להיפגש איתו. הייתי בהלם ובדכדוך. חשבתי לוותר על התפקיד או לעשות הפלה. אמרתי לו שאני לא יכולה לשאת בתפקיד ניהולי כזה כשאני בהיריון. הוא אמר לי, 'תמשיכי בהיריון ותיכנסי לתפקיד. לא באת לחצי שנה, באת להרבה שנים'. אגב, היום אני מאוד שמחה שיש לי שלושה בנים ברצף ושזהו, סגרתי את הבסטה".
"כשהודיעו שמחפשים מנהל מחלקה בבני ציון ניגשתי למכרז. ב־22 בדצמבר חגגתי יום הולדת 38, למחרת, ב־23 בחודש, הודיעו לי שהתקבלתי. ב־24 בחודש גיליתי שאני בהיריון"
איך הייתה הכניסה לתפקיד?
"התחלתי את התפקיד בחודש השלישי. כולם אחלו מזל טוב, אבל אני בטוחה שהיו כאלה שלא אהבו את זה. לא התרגשתי. ידעתי שאצליח לעשות הכל - גם לנהל, גם להיות רופאה וגם להיות אמא. חצי שנה אחרי כן יצאתי לחופשת לידה וחזרתי כעבור חודשיים וחצי. היו לי ייסורי מצפון שיצאתי לחופשה שבועיים לפני הלידה כי כבר לא יכולתי לעמוד. העובר לחץ לי על העצבים וניתחתי בישיבה. זה היה סיוט. מיהרתי לחזור לתפקיד שחיכה לי. הרגשתי שיש לי עוד הרבה עבודה לעשות, למשל, להרחיב את המחקר במחלקה".
את מוצאת את עצמך מתמודדת לעתים עם גישה פטרונית, מצד רופאים גברים שמבוגרים ממך?
"יש לפעמים באווירה, בדיבור, איזו סקפטיות מסוימת. לא מזמן פנו אליי כדי שאתן הרצאה במסגרת סדרת הרצאות שמנהלי מחלקות נותנים לסטודנטים. מי שפנה שאל אותי, 'על מה את רוצה להרצות?'. הטון היה של 'את לא רופאה עם 30 שנות קריירה, שכבר פיתחה טכניקה משלה ושדרגה את שיטת הניתוח. את כולה רופאה צעירה, מה הספקת לעשות? מה את יכולה כבר ללמד?'. אני כבר רגילה לזה".
איך נראה היומיום שלך?
"אני קמה בשש. מתארגנת, משתדלת להכין אוכל לגנים ובגדים לילדים וממשיכה לעבודה. בעלי בדרך כלל מארגן אותם ומפזר בגנים. אני עובדת בטירוף עד הצהריים, מנסה להספיק עד שעה שלוש וחצי מה שמנהלי מחלקה אחרים עושים בימים ארוכים. בערב, אחרי שהילדים הולכים לישון אני ממשיכה לעבוד ולהשלים את העבודה המשרדית שמחכה לי. אני מאוד ממוקדת ומשימתית, עושה דברים במקביל, מתקתקת. אם זה לתכנן ניתוחים וייעוצים פר יום, להזמין ציוד לחדרי ניתוח ועוד. זה היתרון של נשים. אני עושה הערכת זמן הגונה לדברים. לא מורחת, אבל גם לא מחפפת. בכל זאת, זו רפואה. יש לי דרישות גבוהות, ואני רוצה לראות תוצאות מקסימליות בזמנים קצובים. לסביבה קשה איתי. אני לא נחשבת לאישה קלה".
"היו לי ייסורי מצפון שיצאתי לחופשה שבועיים לפני הלידה כי כבר לא יכולתי לעמוד. העובר לחץ לי על העצבים וניתחתי בישיבה. זה היה סיוט"
הניהול שווה את זה? לג'נגל ככה בין העבודה לבית?
"לפני שניהלתי עבדתי בחצי משרה ברמב"ם, ובשאר הזמן עבדתי בקליניקה הפרטית שלי. כשקיבלתי את הניהול, ויתרתי על הקליניקה הפרטית כמעט לגמרי וירדתי לחמישית משכורת. זה כמעט בהתנדבות. בוער בי הרצון להיות במעמד שמשפיע על הרפואה, ללוות ולהדריך את הדור הצעיר ולהשקיע במערכת הציבורית. בכל זאת, בסופו של יום, אני רופאה, וזה בנפשנו".
בפריפריה יש רפואה טובה
אלח'טיב־פאהום מכירה היטב את התפיסה שלפיה פלסטיקה היא לא רפואה אמיתית. למעשה, בתחילת הדרך לא חשבה בכלל להתמחות בתחום, אבל אז הגיעה לסבב במחלקה לכירורגיה פלסטית והתאהבה. "רציתי להיות 'רופאה אמיתית' - להיות פנימאית או קרדיולוגית. היה לי ברור שפלסטיקה זו לא רפואה. בזמני האווירה גם הייתה כזו שנשים פחות מתאימות למקצועות כירורגיים. יש להן פחות יכולות פיזיות ופחות יכולות מנואליות - יכולת להשתמש בידיים. כשמישהי בלימודים סיפרה שהיא רוצה להיות כירורגית, הרימו גבה".
אז איך בכל זאת הגעת לשם?
"יש בסטאז' שלושה חודשים של קורסי בחירה. אמרתי לעצמי שאכנס למחלקות שלא הייתי בהן בחיים. התקשרתי למחלקת עיניים ואמרו לי שאין מקום, ובפלסטיקה אמרו לי 'בואי'. חשבתי שאני באה לחודש וממשיכה למחלקות אחרות. התאהבתי ונשארתי לכל שלושת החודשים".
"מה שיפה בפלסטיקה זה שאין תבנית אחת. את יכולה לנתח בכל דרך שעובדת, בתנאי שזה 'מספיק עובד ומספיק יפה'. יש עקרונות ובסיס, משם תעשי מה שבא לך"
לא פשוט להתקבל להתמחות בכירורגיה פלסטית.
"אני זוכרת שעשיתי בירור איך מתקבלים. גיליתי שזה המקצוע הכי נחשק, אין הרבה תקנים, אין כמעט נשים, ואין בכלל נשים ערביות. מנהלי מחלקה יעדיפו גברים ולא נשים שנכנסות להיריון ומגדלות ילדים. הייתי מיואשת. גם שמעתי מהסביבה: 'את לא תתקבלי כי את ערבייה', 'את לא תתקבלי כי את אישה', 'את לא תתקבלי כי אין לך פרוטקציה ומי את בכלל'. ביקשתי להיפגש עם מנהל המחלקה, פרופ' אולמן. אני זוכרת שאמרתי לו בקול רועד שאני רוצה להגיש מועמדות לתפקיד מתמחה אצלו. הוא אמר לי שאין לו תקנים ושאתחיל התמחות בכירורגיה כללית ונראה, אבל משהו בטון שלו הרגיע אותי. הבנתי שהוא ייקח אותי להתמחות. אחרי שנה וחצי בכירורגיה בבני ציון, כשפעם בשבוע הגעתי לתורנות חוץ בפלסטיקה ברמב"ם, הם התקשרו אליי ואמרו לי לבוא".
מה גילית על פלסטיקה שלא ידעת?
"שזו רפואה אמיתית. מרפאים אנשים, מצילים לאנשים את החיים, אם זה טיפול בכוויות, כריתת סרטני עור ושחזור, תיקון מומים מולדים, שחזורי שד אחרי כריתה. גם לשיפור באיכות החיים יש משקל חשוב. גם אם זה עיצוב גוף אחרי ירידה דרסטית במשקל. עור עודף גורם לשפשופים ולדלקות, וחוסר נוחות עם הגוף יכול להגיע לנכות נפשית. חוץ מזה גיליתי שאני מתה על ניתוחים, אוהבת לעבוד עם הידיים, לא רוצה רק לקחת בדיקות דם, להקשיב בסטטוסקופ ולקרוא מאמרים".
העיניים שלך נוצצות כשאת מדברת על המקצוע שלך.
"יש כאן מחשבה, זה יצירתי ומתעסק בכל חלקי הגוף מכף רגל ועד ראש. מה שעוד יפה בפלסטיקה זה שאין תבנית אחת ואין שבלונות איך לבצע את הניתוח. את יכולה לנתח בכל דרך שעובדת בתנאי שזה 'מספיק עובד ומספיק יפה'. יש עקרונות ובסיס, משם תעשי מה שבא לך".
"אחותי הגדולה סיימה תואר שלישי במשפטים באוניברסיטה העברית, ואחותי הקטנה מתמחה במחלקה פנימית בבית החולים הדסה בירושלים"
רגע, אין טכניקות שנלמדות ואיתן עובדים? את אומרת שכל מנתח עושה מה שהוא מוצא לנכון?
"זה לא כריתת כיס מרה או קיבוע שבר שתמיד עושים אותו דבר. בכל מה שאנחנו עושים, אפילו פצע פתוח שאת רוצה לסגור בצורה אסתטית, יש כמה אופציות ניתוחיות, העיקר שהפצע ייסגר בצורה יפה ובריאה. את לומדת את זה כבר כצעירה בהיררכיה. את יודעת איך לא להזיק ולא להרוס, ומשם תעשי את מה שאת רואה לנכון. אין אצלנו נכון ולא נכון. העיקר התוצאה. זה מה שמשאיר אותך ערנית ומאותגרת, כי כל פרוצדורה יכולה להיות טבעית יותר, מוצלחת יותר ויפה יותר".
מה את אומרת על הטענה שרמת הרפואה במרכז טובה יותר מהרפואה בפריפריה?
"בפריפריה עושים רפואה לא פחות טובה. אולי עם פחות מכשור ומשאבים, אבל זה בקצוות. בסוף רפואה נמדדת בצוות הרפואי, ויש רופאים טובים מאוד גם בפריפריה. כשאני מגיעה לכנס פלסטיקאים בתל־אביב, כי זה תמיד בתל־אביב, הם מתייחסים לחיפה כפריפריה. אני לא מבינה את זה".
גם נצרות ותנ"ך
אלח'טיב־פאהום נולדה בחיפה למשפחה מוסלמית. "אמא שלי הייתה מורה לכלכלת בית שעשתה הסבה להנהלת חשבונות וייעוץ מס. אבא שלי היה לבורנט במכון הפתולוגי בצפת ועבד גם בבנק דם של בית חולים, לקה באירוע מוחי ויצא לפנסיה. אני בת אמצעית בין שתי אחיות. אני מגיעה מבית מאמין אבל פתוח. אבא מתפלל, למרות שלא תמיד חמש פעמים ביום, ואמא בלי כיסוי ראש. אנחנו, הבנות, למדנו בבתי ספר נוצריים שנחשבים טובים יותר. למדתי נצרות ולמדתי תנ"ך, אבל מעולם לא למדתי לימודי אסלאם. אחותי שגדולה ממני ב־11 חודשים סיימה דוקטורט במשפטים באוניברסיטה העברית. אחותי הקטנה, שצעירה ממני בעשר שנים ונולדה כי ביקשתי אחות, היא רופאה מתמחה במחלקה פנימית בבית החולים הדסה בירושלים".
נשמע שגדלתן בבית הישגי מאוד.
"מצוינות הייתה שם המשחק בבית. אם קיבלתי 99 במבחן, אמא שלי הייתה אומרת, 'אם השגת 99 - יכולת להשיג 100. אם את לא מסוגלת, אני אבין. אבל כל עוד יש פוטנציאל, תמקסמי אותו".
לא קשה לעמוד בכאלה סטנדרטים?
"לי זה עשה טוב, לקחת את הכל ברצינות, בלי לחפף. ככל שאני מתבגרת, אני משתכנעת יותר שאמא שלי עשתה משהו נכון. כמי ששייכת למיעוט, אני צריכה להיות פי מיליון יותר טובה מאחרים. יש מחסומים, למשל שפה. אם יש לך מבטא, זה פחות מרשים. אז אם את מוצלחת, זה מקל עלייך. אני גם אומרת למתמחים שלנו שיעשו את המקסימום. הם מראש נמצאים בקבוצה חזקה, אז הם צריכים לבלוט, אחרת לא ישימו לב אליהם".
"נפגשנו ביום הסטודנט. עלי היה בן 18 ואני בת 23. חלפנו אחד על פני השנייה והוא התחיל איתי. כמה שנים הוא ניסה את מזלו, הציע שנצא. לא נתתי לזה צ'אנס בגלל פערי הגיל"
את מצליחה לטפח תחביבים או שרפואה זה כל עולמך?
"אני שרה מגיל חמש ומנגנת בפסנתר. בגיל 20 השתתפתי בתחרות "ערבזיון" שזה כמו קדם אירוויזיון של החברה הערבית. זכיתי, נשלחתי כנציגה לתחרות הגדולה במרוקו, והגעתי למקום השני. אבל אף פעם לא באמת חשבתי להיות זמרת".
ובחרת ברפואה.
"אמא שלי מספרת שהייתי מפרקת את הבובות כדי לראות איך הן בנויות ונראות מבפנים. ידעתי מגיל צעיר שאני רוצה להיות רופאה. בגיל 18 כבר הייתי סטודנטית שנה א' בטכניון. אני הראשונה במשפחה שהפכה לרופאה".
היא נשואה לעלי פאהום (36), הייטקיסט שגדל בנצרת. השניים הכירו בטכניון. עלי למד שם הנדסת תעשייה וניהול. יש להם שלושה ילדים, נאדר (5), עומר (3) ווארד (11 חודשים). "נפגשנו ביום הסטודנט. עלי היה בן 18 ואני בת 23. חלפנו אחד על פני השנייה ועלי התחיל איתי. כמה שנים הוא ניסה את מזלו, הציע שנצא. לא נתתי לזה צ'אנס בגלל פערי הגיל. הוא היה צעיר מדי. בסוף ההתמחות הוא הופיע שוב, ופתאום ראיתי שהוא התבגר. כשהוא שאל אותי אם לא הגיע הזמן כבר לקפה, הסכמתי. יצאנו חודשיים ונפרדנו. אחרי שנה של נתק וחיזורים מצידו, חזרנו. תוך שלושה חודשים התארסנו. אחרי עוד שלושה חודשים התחתנו, וכעבור חודשיים כבר הייתי בהיריון עם הבן הבכור שלי".
בעצם התחתנתם כשהיית בת 34. אני מניחה שרווקות מאוחרת בחברה הערבית, בטח לנשים, זוכה לביקורת.
"יצאתי לדייטים, הכרתי בחורים, חיפשתי בן זוג לחיות איתו את החיים ולא מצאתי. הסביבה, משפחה רחוקה יותר וחברים, לא הבינו מה קורה איתי. אמרו לי, 'סיימת את הלימודים ואת ההתמחות, למה את מחכה?'. הם לא הבינו איפה הפגם, איך מישהי כמוני לא נשואה. דווקא ההורים מאוד הבינו אותי. הם ראו שאני בשלה ורוצה להתחתן, אבל רוצה שזה יקרה מתוך אהבה ותחושה פנימית שזה מתאים. רציתי לבחור טוב".
הקורונה ששינתה את עולם העבודה, חוללה שינוי כלשהו גם במרוץ שלכם, הרופאים?
"כשאני הייתי מתמחה לא היו לי חיים פרטיים בכלל. בזמננו, לא היה הסכם שתורנות נגמרת עד עשר בבוקר. הייתי עושה תורנות שמתחילה מוקדם בבוקר, ממשיכה ללילה, ולמחרת הייתי מנתחת עד שלוש או ארבע אחר הצהריים, וכל זה בלי שישנתי. היו לי שש ואפילו תשע תורנויות בחודש. כשלא הייתי בעבודה, הכנתי מטלות לישיבות. באתי מדוקטרינה נוקשה. כרופאה צעירה שמנהל המחלקה שלה מגיע ברבע לשש בבוקר, זה היה המודל.
"דור הרופאים של אחרי הקורונה מעריך מאוד חיים משפחתיים ושעות פנאי. רופאים צעירים שלא מרגישים טוב יודיעו שהם לא מגיעים. אנחנו עם 40 מעלות חום לקחנו אקמול והתייצבנו לעבודה. היום התינוק חולה והם לא ישנו בלילה? הם לא מגיעים. אני לא יכולה להגיד לרופאים שלי כלום, כי העולם עובר שינוי, הוא יותר סלחן. גם הראייה שלי קצת השתנתה מאז שיש לי משפחה. הבנתי שאי־אפשר רק לעבוד ושהחיים יעברו ליד".
