עבור רבים, לאה שנירר היא המעושרת שכל הזמן פאן לה, זו שהתפרסמה ב־2011 בדוקו־ריאליטי "מעושרות". אבל שנירר התפרסמה למעשה הרבה לפני כן. כבר במרץ 1985 כיכבה לראשונה על שער "לאשה". אז קראו לה לאה שלמון, כוהנת אירובי שכונתה "ג'יין פונדה הישראלית".
הסיבה לשער הנוכחי הוא הספר האוטוביוגרפי "במקסימום", שהוציאה לאור לרגל יום הולדתה ה־66. בספר היא חולקת תחנות מחייה, כולל פרטים מפתיעים וחושפניים, בין אם זה ההיריון הלא מתוכנן עם דוד, הבן הבכור שלה ושל צחי שנירר; הסכם הממון שצחי הגיש לה במכונית בדרך לחתונתם, כשהיא בחודש התשיעי; איך לפני כן הספיקה לנהל זוגיות עם הכדורסלן והאגדה טל ברודי; ועוד לפניו בילתה כמה ימים בחברת הכוכב ההוליוודי מייקל דאגלס.
צפו בווידאו
(צילום: שמוליק דודפור)
"החלטתי לכתוב ספר אחרי שחגגתי יום הולדת 60", היא מסבירה. "הבנתי שיש לי סיפור חיים מטלטל, שעברתי לא מעט דברים, ושהחוויות שלי יכולות לתת מוטיבציה והשראה לנשים אחרות. היה לי חשוב שהספר ייצא בדיוק בגיל 66, כי זה הגיל שבו אני כבר רואה את החיים 6/6. בדיוק כפי שהם".
איך בני משפחתך הגיבו לכך שפרסמת ספר שכולל לא מעט סיפורים חושפניים?
"לא שיתפתי אותם יותר מדי בתהליך. צחי קרא כמה פרקים ומאוד אהב אותם. לילדים נתתי את הספר, אבל אני לא יודעת אם הם קראו אותו בכלל".
שנירר נולדה לזוג ניצולי שואה. אביה, רפאל סלומון (שלמון), איבד את כל משפחתו במחנות. אמה אולגה הייתה אחת מתאומי מנגלה, מבין היחידים שנותרו בחיים. בעוד שאביה (שנפטר ב־1993) השתקם והפך לסא"ל בחיל האוויר, אמה (היום בת 86) מתמודדת עד היום עם פוסט־טראומה ולאורך חייה אושפזה כמה פעמים במחלקות פסיכיאטריות.
שנירר נשואה זה 34 שנים לצחי שנירר, שמתגורר רוב הזמן בהמבורג, שם הוא מנהל את עסקיו. הייתה תקופה שבה ניסתה לגור איתו בגרמניה, אבל הבינה שהיא קשורה מדי לישראל, והיום השניים מנהלים זוגיות על הקו. יחד הם הורים לדוד (33), יוני (29) והתאומים רפאל ומיה (17), שאותם הביאה לעולם בגיל 48 אחרי מסע ארוך של טיפולי פוריות. היום היא גם סבתא לשלושה נכדים (ועוד אחד בדרך), מבניה הגדולים.
ב־1994, בעת שהתגוררה עם משפחתה בגרמניה וסבלה מפריצת דיסק, גילתה את עולם הפילאטיס והחליטה להפוך אותו למקצוע. מאז 2001 היא הבעלים של סטודיו לפילאטיס בהרצליה. "תמיד היה חשוב לי להיות אישה עצמאית. על ערכים אלה גם גידלתי את ילדיי. אף על פי שיש לי כל האמצעים הכלכליים, אני מתעוררת בבוקר ויוצאת לעבודה", היא אומרת.
ובכל זאת, עוד לפני שנישאת לצחי, מובן מהספר שכל בני הזוג שלך היו גברים אמידים.
"נמשכתי תמיד לגברים האלה כי זה העיד משהו עליהם. סקרן אותי לדעת איך הם עשו את הכסף. בגלל זה בעלי הראשון לא קסם לי בסופו של דבר, כי הוא נולד להורים עם כסף ולא עשה עם זה כלום. לעומת זאת, בן אדם כמו צחי, שגדל בשכונת נווה שאנן בחיפה כמוני, לאבא נהג מונית ולאמא עקרת בית, ובנה את עצמו בעשר אצבעות, זה הקסים ומשך אותי מאוד. זה הרגיש בעיניי גבר־גבר".
אני חייבת לשאול אותך מה בדיוק היה עם מייקל דאגלס. בספר כתבת רק "שתינו קפה ובילינו כמה ימים ביחד".
"לא שכבתי איתו, אם זו השאלה. היה לי קראש עליו ועבורי מספיק היה לשבת מולו, לראות אותו מסתכל לי בעיניים ונותן לי חיבוק כשהוא נפרד ממני לשלום. זה העביר בי זרמים של חשמל. מאז ומתמיד היה לי את הכבוד שלי ותמיד שידרתי את זה החוצה. מייקל הבין מיד שממני לא יצא לו סטוץ".
הקטעים הנבחרים שלפניכן לקוחים מהספר (בקיצורים נדרשים)
ילדות: שעות בחדר המדרגות
ריח של ליזול, מיטות ברזל חורקות, אור פלורסנטי חזק ששורף בעיניים. אלה המראות שצפים בי כשאני נזכרת איך הגעתי בילדותי לבקר את אמי ברמב״ם, לאחר עוד משבר נפשי שחוותה. אני זוכרת אזיקים וסיפורים על מכות חשמל ועל כדורים להרגעה שקיבלה אמי. עוד אני זוכרת את החיבוק החזק שנתנה לי אמא כשהגעתי, ואת השאלה שלי: ״אבא, למה אמא לא באה איתנו הביתה?״.
את קעקוע המספר על היד של אמא שלי הכרתי מיום היוולדי. ידעתי שהוא קשור אל עברה במחנה אושוויץ כילדה בת חמש־שש. נולדתי לזה. אחרי כמה שנים התובנות התחדדו. הטראומות הרימו ראש.
אצלנו בבית היה חוק אחד, שאם לא הקפדתי לציית לו נענשתי בחומרה. בימי שישי אהבתי ללכת לחוף הכרמל עם חברים וחברות. אם לא הגעתי בדיוק בזמן להדלקת הנרות, הייתי נענשת. הלחץ לא לאחר, המתח בגוף, עולים בי עד היום כשאני נזכרת איך הייתי יושבת בחדר המדרגות במשך שעות, מדליקה את האור עם המתג בכל פעם שהוא נכבה, רק משום שאמא שלי לא הסכימה להכניס אותי הביתה. איחור של דקה, והלכה לי השבת. אבא שלי לא יכול היה להגיד מילה. אמי הייתה אישה חזקה ואסרטיבית, גם אם לקחה כדורים להרגעה.
עד גיל 24, אז חזרתי לזמן מה לבית הוריי, הייתי תחת הלחץ הזה של לוחות הזמנים עם כניסת השבת והעונש שצפוי לי, ישיבה של שעות במדרגות. האם העונש הזה הוא טראומה עבורי? לא באופן מודע. גדלתי לתוך הידיעה שככה זה.
הבעל: בכה שלא אעזוב
בגיל 20 הדודים ממונטריאול שלחו לי כרטיס טיסה לקנדה, ובמרץ 1979 עליתי על מטוס. יחד עם הדודים הגעתי אל חתונה של קרובים. עלם חמודות ניגש אליי, יהודי חתיך, והציג את עצמו: ארל איידלמן, אחד מארבעת בניהם של ווילה ואלן איידלמן, זוג מוכר, מכובד ומבוסס. ארל סיפר לי שהגיע מוויניפג, עיר בקנדה, ושיש להם רשת לרהיטים.
אני זוכרת את הרגע שהוא פתח לי את הדלת של מכונית אולדסמוביל יוקרתית. כמעט התעלפתי. בחיים אף גבר לא פתח לי את הדלת. לא יכולתי להכיל את כל הנימוסים האלה. לא הכרתי את הגינונים של ג׳נטלמן אמיתי. הרגשתי שאני בתוך סרט. ארל לא הפסיק להחמיא לי, להגיד לי כמה אני יפה.
אחרי שלושה שבועות הוא ביקש שאשאר איתו לתמיד, ואני, כמובן, מיד הסכמתי. אמרתי לעצמי, מה יכול להיות? התחשק לי להיות חלק מסיפור אגדה. ווילה, אמו, שמעה ומיד אמרה, ״אוי מיי גאד! אנחנו חייבות ללכת למצוא לך אבן״. לא הבנתי על איזו אבן היא מדברת, הכרתי רק את האבנים מהמוחרקה בטיולים שלי עם אבא על הכרמל. אם לקצר סיפור ארוך, ווילה לקחה אותי ליהלומן הכי שווה בעיר, ומיד התפשטה השמועה שארל איידלמן עומד להציע לבחורה הישראלית.
בחתונה רקדתי וחגגתי והרגשתי נסיכה על גג העולם, אבל הלב לא היה שם. הבנתי את ה״ברוך״, אבל ניסיתי ליהנות מהרגע ומהחלום.
הייתי נשואה למיליונר, ובכל זאת יצאתי בכל בוקר כדי לעבוד כמדריכת אירובי. כשארל זיהה אצלי שאני מפתחת עצמאות, הזוגיות החלה לעלות על שרטון. כבר לא הייתי האישה התמימה מישראל, שהתלהבה מהעושר. את התרפיה והעניין בחיים מצאתי בסטודיו ולא בחיי הפאר.
כשהבנתי שאני רוצה להתגרש - התקשרתי אל אמא שלי וביקשתי ממנה עזרה. ארל לא קיבל את הרצון שלי להיפרד. אמא שלי שמעה את הקול הרועד שלי, ועלתה על מטוס. לעולם לא אשכח איך היא מיד הגיעה, למרות המצב הנפשי המורכב שלה.
ארל בכה שלא אעזוב, שהוא לא יוכל לחיות בלעדיי. חששתי שאם יקרה לו משהו זה יהיה רק באשמתי, וכל חיי אסתובב עם כתם. רק אמא שלי הייתה יכולה לשחרר אותי מהנישואים האלה. היא ידעה איך לדבר אל לבו. ניצולת השואה התרוממה והפכה ללביאה.
ב־1982 הגעתי עם ארל איידלמן אל בית המשפט לענייני משפחה כדי לפרק את הנישואים שאמללו אותי. נפסקו עבורי 20 אלף דולר פיצויים ואיתם יצאתי לחיים חדשים.
הסכם הממון: אני אחתום
את מין העובר לא רציתי לדעת עד חודש שמיני. שנה קודם אבא של צחי נפטר, והתפללתי לאלוהים שזה יהיה בן, כדי שנוכל לקרוא לו על שמו. כשהרופא בישר לי שמדובר בבן, צרחתי: ״אלוהים, תודה״. אמרתי לצחי: ״יש לך דוד״. ידעתי שכך אקרא לבן שלי, בין אם אני אהיה עם צחי או לא. הוא התרגש עד דמעות.
צחי חשב קצת, והציע שנתחתן. ביחד התקשרנו לרב יונה מצגר. אמרנו לו: ״צריך להתחתן כדי לא להביא ילד לעולם כשאנחנו לא נשואים״. צחי לא ידע איך לבשר לבנותיו שהוא מתחתן איתי. הוא חיכה עד לרגע האחרון כדי להודיע להן. אותי זה מאוד ציער, אך גם הבנתי אותו. אני מאמינה שצחי רצה להתחתן וגם שמח על ההיריון, ולא ידע איך לנהל את הסיטואציה. מצד אחד, שתי ילדות יתומות שאיבדו אימא, ומצד שני, החיים ממשיכים והוא לא היה נשאר לבד כל חייו. ואני — רציתי רק ילד בריא ושלם.
התחתנתי בחודש תשיעי, בבית של הרב מצגר. במכונית, בדרך לחתונה, הוציא צחי מתא הכפפות חוזה טרום נישואים. הסברתי לו שזה בסדר, אני אחתום, אבל שלא עושים דבר כזה בדרך לחתונה. לקחתי את העט וחתמתי בלי לקרוא. הוספתי, ״לא מעניין אותי, אני הולכת ללדת ילד, נכד להורים שלי שעברו את זוועות השואה. אני אביא נכד לאבא שלי שכל משפחתו נרצחה״.
הריאיון המלא עם לאה שנירר וקטעים נוספים מתוך הספר בגיליון "לאשה, החדש, השבוע בדוכנים
ע' סגנון: תאיר גיליס, איפור: נטע סקלי במוצרי "מאק", שיער: שגיא דהרי
