רוני ספדג' נכנס לאולם ההרצאות במגדלי ToHa בתל־אביב כשיד אחת שלו מחזיקה רובה ויד שנייה לפטופ. את הרובה הוא מניח בצד, את הלפטופ הוא פותח ומקרין ממנו מצגת לצופים – הפעם מדובר בעובדי "טיקטוק ישראל". תחילה הוא מספר להם איך הפך מנער שנולד בדימונה לקיבוצניק והתמנה לתפקיד הרבש"ץ של קיבוץ כיסופים. בהמשך הוא עובר לאותה שבת נוראית: החיסול של כמה מהמחבלים שהגיעו לביתו; ההסתגרות בממ"ד יחד עם בני משפחתו ואחיזת ידית הדלת במשך שעות; החילוץ שאחריו המשיך להילחם במשך שלושה ימים במחבלים שנותרו בקיבוץ וגם כיצד נדרש לזהות את הגופות של חבריו לקהילה, ובהם הזוג איוון אילרמנדי סיזר ודפנה גרקוביץ'. "בהתחלה היינו בטוחים שהם נחטפו לעזה", הוא אומר, "עד שהצליחו לזהות את שרידי גופותיהם בעזרת ארכיאולוגים מרשות העתיקות".
אחרי 40 דקות של הרצאה מגיע שלב השאלות מהקהל. מישהי מתעניינת בשלום משפחתו כרגע ושואלת היכן הם גרים ("אנחנו המשפחה היחידה עם ילדים שחזרה לגור בקיבוץ, אבל כולנו שרוטים"); מישהו שואל אם הוא בעד עסקה ועצירת המלחמה ("יותר מכול הייתי רוצה שכל החטופים יחזרו, אבל אנחנו במלחמת קיום. אם לא נעשה את כל העבודה כמו שצריך, נמצא את עצמנו שוב באותה סיטואציה"); מישהי אחרת אומרת שאין לה שאלה אבל היא רק רוצה להודות לו על השיתוף. לכך עונה ספדג' בחיוך נבוך: "הייתי אומר 'בשמחה', אבל זה יישמע מוזר".
ויהיו מי שיטענו שכל הסיטואציה הזו מוזרה. חלפו רק חודשים ספורים מאז הטבח, המלחמה עוד לא הסתיימה, והרצאות נוספות בנושא כבר מתקיימות בתשלום ברחבי הארץ. בין המרצים: רחל אדרי מאופקים שהיא ובעלה דוד ז"ל הוחזקו בביתם כבני ערובה; נתן קניג, מתנדב בזק"א שהתמודד עם מראות קשים; טל מורד מ"הישרדות" שנהיה דוגמן ובמסגרת המילואים נלחם בעזה. אין ספק: כולם זכאים לתואר גיבורים, לכולם מגיעה מלוא ההערכה. אבל האם לא מוקדם מדי להרצות על הטרגדיה?
לספדג' יש תשובה: "לא רק העולם מיהר לשכוח מה בדיוק קרה לנו ולמה המלחמה התחילה. גם העם שלנו חזר לשגרה מהר מאוד. אנשים יושבים בפאבים, שותים בירות. תחשבי על זה: כמה אנשים שהיו עכשיו בהרצאה התעוררו היום בבוקר וחשבו על 7 באוקטובר? ברור לי שאם אני לא אעשה את זה ואספר, האירוע פשוט יישכח".
נטלי זיו, ראש מערך התקשורת של טיקטוק ישראל, מספרת שהם משתדלים לערוך פעילות חודשית לעובדים, ובין היתר מזמינים מרצים, אבל מעולם לא הגיעו כל כך הרבה עובדים להרצאה כפי שהגיעו להרצאה של ספדג'. "באו יותר ממאה איש, אף אחד לא נשאר במשרד שלו. הגיעו גם הרבה אנשים שעובדים מהבית".
רוני, איך נולד הרעיון להפוך את מה שקרה לך להרצאה?
"הדרכתי סיור בקיבוץ וראיתי איך האנשים מגיעים מחויכים וזקופים ואיך בסוף הסיור כולם המומים ושפופים. הם רואים לראשונה מה קרה באמת, לא דרך מסך של פלזמה. רק אז יורד להם האסימון. אבל עוד מעט גם זה יימחק. כל המבנים ההרוסים, כולל הבית שלי, ייהרסו עד תום וייבנו מחדש. עוד מעט, מכל מה שקרה, כבר לא יהיה זכר. שתביני, אני אדם שתמיד היה קנאי לפרטיות שלו. עד 7 באוקטובר לא היית מוצאת שום תמונה או סרטון שלי. אני בסך הכול רבש"ץ ולולן. מעולם לא חיפשתי את אור הזרקורים. האירוע הזה נכפה עליי ופשוט פעלתי בתוך הסיטואציה. אבל הבנתי שאם כבר ניצלתי, ככל הנראה זו המשימה שלי - לתת תזכורת תמידית".
ידין גלמן: "אם יש לאנשים ביקורת על התשלום להרצאות אשמח לשמוע, אבל השאלה היא 'האם מישהו מממן את ההסברה שלי בחו"ל?', והתשובה היא לא. אני לא יכול להילחם בעזה, אז אני נלחם בדרך אחרת"
גם ניצולי שואה מעבירים הרצאות כדי שהאסון לא יישכח, אבל רובם עושים את זה בהתנדבות. ההרצאות שלך ושל שורדים נוספים מ"חרבות ברזל" מתקיימות בתשלום.
"אני עכשיו חייל מילואים, זוגתי גננת שמאז הטבח נמצאת בחל"ת. אין לנו אותם מקורות הכנסה שהיו לנו קודם. הבית שלנו הרוס ואנחנו צריכים לבנות אותו מחדש. המדינה עוזרת, אבל ממש לא מספיק. הכסף של ההרצאות לא יגרום לי להתעשר וגם לא לבנות איתו בית, אבל זה גם סוג של פרנסה. אני נוסע מכיסופים למקומות שונים בארץ ומקדיש לכך חצי יום. שוב, חשוב לי להדגיש: הדרייב להרצות ממש לא נובע מהמקום של הכסף, אבל זה מסביר למה אני לא יכול להרשות לעצמי כרגע להרצות בהתנדבות".
מצווה, השראה ומינוף
חלק מגיבורי המלחמה שמעבירים הרצאות מיוצגים על ידי עומרי יערי העומד בראש סוכנות ITM. חלקם החליטו לעשות זאת בעקבות פנייה שלו ושל אנשיו. "נכנסנו למלחמה והחיים נעצרו", מספר יערי. "הבנו שכל מה שאנחנו עושים בחיי היומיום, כל הקמפיינים הנוצצים, כרגע לא חשובים ולא רלוונטיים. ישבנו בבית, צפינו בחדשות כמו כולם ונחשפנו יותר ויותר לראיונות עם אנשים מדהימים ששרדו את הטבח ואת המלחמה. פתאום הבנו עד כמה הסיפורים שלהם יכולים לתת כוח והשראה מצד אחד, ואיך בעזרת הידע והיכולות שלנו אנחנו יכולים לעזור להם למנף את זה, מצד שני. חשבנו שבמקום שסתם נשב בבית בחוסר מעש, גם אנחנו יכולים לתרום משהו. הראשונה שפנינו אליה הייתה סבין תעסה, שהסיפור המזעזע שלה סופר ב'עובדה' (תעסה, תושבת נתיב־העשרה, איבדה בטבח את בנה אור ואת בעלה גיל אחרי שהמחבלים פרצו לביתם. י"מ). כשישבנו איתה ראינו כמה חשוב לה לספר על מה שעברה. ואז הבנו עוד יותר שזה מה שאנחנו צריכים לעשות. נכון שהסיפורים האלה נחשפו בחדשות, אבל זה משהו אחר לגמרי כשאתה יושב מול הבן אדם עצמו. בנוסף, זה נותן לכל מי ששומע את הסיפור אופטימיות ופרופורציות. מדובר באנשים שראו אפלה גדולה ומצליחים בכל זאת לראות את האור, אנשים שחרב עליהם עולמם ועדיין מחליטים לקום מדי בוקר ולעמוד על הרגליים. והכי חשוב: הבנו שחשוב להם לשתף את הסיפור שלהם כמה שיותר, ושזה גם עוזר להם מבחינה נפשית. יש בזה משהו תרפויטי".
גלית ולדמן, אמו של אריאל בן משה ז"ל: "יש לי את העבודה שלי במפעל ואין לי שום עניין או רצון למסחר את המת. לא קיבלתי שקל ולא אקבל שקל"
אבל למה לגבות תשלום על ההרצאות?
"לחלק גדול מהאנשים האלה אין כרגע מקורות הכנסה. חלקם איבדו את הבית ואת העבודות שלהם, חלקם לא יכולים לחזור לעבודה הקודמת שלהם בגלל הטראומה. הבנו שההרצאות יכולות לעזור להם לרפא את עצמם ועל הדרך לספק להם הכנסה מסוימת. אנחנו כסוכנות לוקחים חלק מאוד קטן מההכנסות, שנועד רק עבור הפרויקט הזה: להגדיל ולמקצע אותו עוד יותר. עבורנו זה בגדר מצווה ושליחות. חשוב גם לומר שמניסיון, מיזמים שנעשים בהתנדבות מוערכים פחות. ברגע שגוף משלם כסף על הרצאה, הוא דואג שגם מבחינתו זה יהיה רציני יותר: שיהיה מקום הולם, שיבואו מספיק אנשים".
טל מורד, אחד המיוצגים של יערי בהרצאות, מספר שנלחם ברצועת עזה יותר מארבעה חודשים ברציפות. "ברגע ששוחררתי הבנתי שכל עוד אני לא שוב על מדים, אני חייב לעשות משהו, להמשיך לתת מעצמי", הוא מסביר את מה שהוביל אותו לבמת ההרצאות. "הרגשתי שכל הקשיים שעברתי וכל המוות שראיתי לנגד עיניי, עוד מאז שהייתי חייל צעיר ועד הלחימה הנוכחית שבה איבדתי לא מעט חברים לנשק, יכולים לחזק אחרים ולהעביר מסר חזק: שלמרות כל הקושי והאתגרים אסור לנו לוותר".
מי קהל היעד שלך?
"מקומות עבודה, בתי ספר ומכינות. אני מעביר בהרצאות את הסיפור האישי שלי: אמא שלי נפטרה שבוע לפני שסיימתי מסלול בצבא ולמרות הכול לא ויתרתי, חזרתי לשירות וזה הציל את חיי ביג טיים. המטרה שלי היא להעביר מסר לדור הצעיר שחווה קשיים או אפילו אובדן: אפשר להתגבר על הקושי לטובה ואפילו לצמוח ממנו".
מה תגיד לאנשים שיאמרו שאתה עושה כסף מהטרגדיה?
"ההרצאה שלי לא עוסקת רק ב־7 באוקטובר. מדובר בסיפור האישי שלי לאורך השנים. זו הרצאה שעבדתי עליה תקופה ארוכה: כתבתי, הכנתי מצגת וגם להגיע להרצות זו עבודה. בסופו של דבר כולנו צריכים להתפרנס ממשהו. במשך כל החודשים שבהם הייתי במילואים לא עבדתי, וגם היום, חוץ מ'רוקדים עם כוכבים' (מורד משתתף בעונה השלישית. י"מ), אני כמעט לא מצטלם כי זה עדיין מרגיש לי קצת מוזר. בכל תקופת המילואים הייתי צריך להמשיך לשלם שכר דירה וחשבונות, ועכשיו בדיוק התחלתי ללמוד מִנהל עסקים ויזמות ברייכמן, תואר שעולה 60 אלף שקל בשנה. ברוך השם אני מגיע מבית טוב ומבוסס, אבל תמיד הייתי עצמאי ואני לא לוקח מאבא שלי שקל. ככה חונכתי".
כוח למרצה, כוח לקהל
גלית ולדמן מרגישה שדווקא מפני שהאירוע טרם הסתיים, היא רוצה לדבר עליו. "אם זה לא היה נמשך, הייתי מעדיפה לקחת פסיכולוג ולהבין מה קרה לי", היא אומרת. ב־7 באוקטובר לחמו שניים מששת בניה בשטח העוטף: רס"ן אריאל בן משה, מ"פ בסיירת מטכ"ל ואחיו הצעיר, שביט בן משה, קצין לוחם בצנחנים, שהקפיץ את עצמו לשטח. תוך כדי הלחימה ביישוב חולית, שביט (שהדליק לאחרונה משואה), התבשר שאחיו אריאל נפל בקרב ברעים, אך המשיך להילחם. בהמשך נפצע גם הוא, עבר ניתוח ושיקום וחזר לשדה הקרב.
ולדמן, תושבת מעלות, עובדת כמבקרת איכות במפעל פלסטיק. בן נוסף שלה משרת בצה"ל כקצין, ובנה הקטן הוא כרגע שוחר בפנימייה הצבאית בחיפה - שם היו גם אחיו הגדולים. "זו השעה שלנו כעם", אמרה בריאיון מרגש לאילנה דיין, שלושה שבועות וחצי בלבד אחרי שאיבדה את אריאל. "חייל לוקח את הסיכון שהוא ייפול. אני שלחתי את בניי לשם. הבנים שלי חיילים מגיל 14 וחצי. אין לנו מקום אחר להיות בו".
מאותה סיבה היא מרצה כעת. "כרגע אני עם שני בנים קצינים בקבע, ואני צריכה להמשיך לנהל את האירוע כדי שהאחים של אריאל ימשיכו מהמקום שהוא עצר. על זה בדיוק אני מדברת, בין היתר, בהרצאה שלי: על הנקישה בדלת שמשנה את החיים ועל ההתמודדות אחריה. לא רק איך ממשיכים, איך חובה להמשיך! כי זה אולי נשמע קלישאה, אבל אין לנו צה"ל אחר ואין לנו מדינה אחרת.
"אני מרגישה שאני חייבת את זה לבני אריאל וגם לעם שלנו, לחזק את משפחות הלוחמים והפצועים. אני חייבת לומר שלהתאבל על הבן שלי עדיין לא יצא לי, גם כי אני גרה במעלות ויש פה כל הזמן קטיושות - כשאני בבית אני במקלט רוב הזמן – וגם כי בשבעה הייתי ברמב"ם לצד הבן הפצוע שלי. כלפי חוץ אני אולי עושה רושם של אישה חזקה מאוד, אבל למעשה אני באבל מושהה".
את ההרצאות שלה בפני תיכוניסטים, בני עקיבא, יחידות צה"ל ויחידות משטרה מעבירה ולדמן בהתנדבות. עבור הרצאות במקומות עבודה, ערבי נשים פרטיים וקהילות יהודיות בעולם נגבה תשלום, אך כולו עובר לעמותה "בראי אריאל" שהקימו אחיו וחבריו של בנה אחרי נפילתו, ושמטרתה לפתוח את יחידות העילית בצה"ל בפני צעירי הפריפריה. "עדיין יש לי את העבודה שלי במפעל" היא אומרת. "ואין לי שום עניין או רצון למסחר את המת. ההרצאות הן רק בגדר שליחות. אני אפילו לא מבקשת החזר כספי על המוניות. לא קיבלתי שקל ולא אקבל שקל. זה עניין עקרוני אצלי".
טל מורד, כוכב "הישרדות" שלחם בעזה: "זו הרצאה שעבדתי עליה תקופה ארוכה: כתבתי, הכנתי מצגת. במשך כל החודשים שבהם הייתי במילואים לא עבדתי, וגם היום אני בקושי מצטלם"
איזו שאלה שואלים אותך הכי הרבה?
"'אם אני מתחרטת שנתתי לשני בניי להמשיך להילחם אחרי מות אריאל ואם אחתום לבני בן ה־15 על שירות קרבי. התשובה היא שאני לא מתחרטת ושכבר חתמתי. הבנים שלי ימשיכו להילחם, אני חייבת את זה למרדכי אנילביץ' ולחנה סנש. אם אנחנו רוצים להמשיך להתקיים, זו חובתנו. כולם צריכים להבין שאנחנו נמצאים במלחמת קיום".
בסוף ההרצאות מבקשים להצטלם איתך?
"כן, מבקשים כל הזמן וזה תמיד מרגיש מוזר. הייתי אישה אנונימית נורמטיבית. חיה במעלות, מגדלת שלושה כלבים, עושה מדיטציה בזמן הפנוי. מצד שני, אני מבינה שזה מחזק אחרים, נותן להם כוח, ואם להודות באמת: זה גם נותן לי כוח והכרה שפעלתי נכון".
בלי איפור, עם מונית
האחראית על ליווי ושיווק ההרצאות של המרואיינים בכתבה הזו היא גל קטן. "יש כאלה שיש להם מצגת ממש מקצועית ומושקעת", היא מסבירה. "למשל, ידין גלמן (שחקן שהשתתף בקרב בבארי ונפצע קשה. י"מ) עושה את זה כבר חודשים ארוכים וגם מרצה באנגלית בחו"ל. יש כאלה שפשוט מספרים את הסיפור האישי שלהם בלי שום ויזואליה, כמו למשל רחל אדרי. לרוב היא מגיעה להרצאות עם הבן שלה, אביתר, שוטר במשטרת שדרות שהיה גם חלק מיחידת החילוץ לשחרורה. כל אחד מהם מספר על מה שקרה מנקודת מבטו, על ההתמודדות שלהם, על מותו של אב המשפחה דוד זמן קצר אחרי האסון. הם עונים על שאלות הקהל ועושים את זה הכי בגובה העיניים".
אתם דואגים להם לאיפור? שיער? מוניות?
"איפור ושיער ממש לא, מדובר באנשים הכי צנועים שיש. הדבר היחיד שאנחנו כן מקפידים עליו הוא לדאוג להסעות ולחנייה עבור מי שרוצה וצריך".
אז כמה זה עולה? קטן אומרת שמחירי ההרצאות נעים בטווח של 2,000 עד 5,000 שקל, תלוי מי המרצה, היכן ההרצאה מתקיימת ומה כמות האנשים בקהל. "אבל מטרת ההרצאות לא מגיעה ממקום מסחרי, ולכן המחיר גמיש מאוד", היא מדגישה. "אם למשל, מקום עבודה מסוים רוצה להזמין הרצאה שעולה 3,000 שקל ואומר שיש לו תקציב של 2,500 שקל בלבד, זה לא מה שימנע מההרצאה להתקיים. בנוסף, יש מרצים שמעדיפים לא לקחת תשלום מארגונים מסוימים, ואנחנו כמובן מכבדים את רצונם".
כשפונים אליכם ארגונים, יש מרצים מבוקשים יותר וכאלה שמבוקשים פחות?
"יש גם כאלה שפתוחים להצעות ואומרים לי: 'אלה העובדים שלי, זה קהל היעד שלי, מי הכי יכול להתאים לנו?'. חלק מבקשים את המוכרים יותר, כאלה שהסיפור שלהם נחשף יותר בתקשורת, כמו למשל רחל אדרי או ידין גלמן".
גלמן נמצא כרגע בסבב הרצאות וגיוס כספים בארצות־הברית ואף נפגש עם שגריר ישראל באו"ם, גלעד ארדן. "נכנסתי להרצאות בגלל ההסברה", הוא מסביר בשיחת טלפון. "כמה שבועות אחרי שנפצעתי שכבתי מתוסכל בבית החולים. חשבתי על זה שכל החברים שלי נלחמים, ורק אני שוכב על המיטה ולא עושה כלום. אז אחרי שהשתחררתי התחלתי לאט־לאט להיכנס לתחום ההסברה: נפגשתי עם אנשי קונגרס וסנאט והרגשתי שגם בחזית הזאת אני מצליח להשפיע ולעשות שינוי. משם התפתחו גם ההרצאות שנהפכו לחלק מהתהליך ההסברתי. הבנתי שזו הדרך שלי להמשיך ולהילחם בשביל המדינה שלי".
בפני מי בעיקר אתה מופיע?
"בארץ אני מופיע מול תלמידי בתי ספר ועד חברות הייטק, צעירים ומבוגרים, מגוון גדול. בחו"ל זה בעיקר סטודנטים באוניברסיטאות וקולג'ים ברחבי ארצות־הברית. השאלות הכי נפוצות של הקהל שם הן על הסוגיות הכי קשות: כמות ההרוגים במלחמה, ההאשמות שיש נגדנו, המוסריות במלחמה. אוהבים לאתגר אותי ואני אוהב את האתגר. לפני ההרצאות שלי וגם אחריהן לרוב יש הפגנות בקמפוסים, אבל אני רואה שהסטודנטים היהודים מרגישים גאווה וזה נותן להם כוח להמשיך להיות זאב בודד בעולם שלהם. אני מרגיש שהמסר שלי מחזק את הקהילות היהודיות".
ומה תענה למי שיטען שאתה עושה כסף מהאסון שנפל עלינו?
"שאלה לגיטימית. אומר זאת כך: אם יש לאנשים ביקורת עליי, אשמח לשמוע. אבל אני חושב שהשאלה שצריך לשאול אותי היא 'האם מישהו מממן את מסעות ההסברה שלך בחו"ל?' והתשובה היא 'לא. הכול יוצא ממני'. אני עושה את זה כי אני לא יכול להילחם בעזה, אז אני חייב להילחם בדרך אחרת, ולכן איפה שאני יכול לגבות תשלום כדי לממן את ההסברה - אני עושה את זה".
