הנסיכה המנוחה דיאנה עשתה הרבה טוב בעולם בחייה הקצרים, בין היתר גם עבור השחקנית אסנת פישמן. בזכות הוד רוממותה גילתה פישמן שלתופעה שהיא סובלת ממנה שנים רבות יש שם: בולימיה.
"יום אחד ישבתי בבית עם חברים", היא מספרת. "ראינו בטלוויזיה את הריאיון המיתולוגי שבו דיאנה סיפרה שיש לה התקפי זלילה והקאה, ונפלו עליי השמיים. גם אני סבלתי אז מהתקפי זלילה והקאה, אבל לא ידעתי שזו מחלה ושיש לה שם. עוד לא היה אינטרנט, זה היה רק ביני ובין עצמי, הנושא הזה לא דובר בכלל".
פישמן לא זוכרת מתי התחילה להקיא את כל מה שהיא אוכלת. היא רק יודעת שבגיל 11 וחצי החלה לכתוב יומן אישי, והמשפט הראשון שכתבה בו היה: "אם אני אשחה 40 בריכות, אני אוכל לאכול מה שאני רוצה". כמה שנים אחר כך היא שכללה את השיטה, כשהבינה שאם תגרום לעצמה להקיא היא תוכל לוותר על המאמץ שבשחייה. מאז זה היה הסוד שלה, בלי לדעת שזו תופעה נפוצה. רק עכשיו, אחרי כמעט 30 שנה, היא חושפת אותו.
"הייתי ילדה רזה בעולם שאין בו אינטרנט, מאיפה זה עלה על דעתי, אני לא יודעת", היא משחזרת. "זה לא שחייתי בבית עם אמא שעמדה לי על הראש. גדלתי בבית סטנדרטי, מעמד ביניים ברמת־השרון, אני לא זוכרת שהיה אישיו בבית סביב האוכל".
אז מאיפה זה בא?
"אני חושבת שמטראומה שחוויתי בילדות. בגיל 13 וחצי הכרתי מישהו בן 17 וחצי. ההורים שלי התנגדו לזה מאוד, בגיל כזה זה פער מטורף, אבל אני הייתי מרדנית מאוד. התחילו בינינו עניינים מיניים, הסתרתי את זה מההורים אבל התעניתי מאוד. לא נהניתי אבל נורא אהבתי אותו, עשיתי את זה כי הוא רצה. עד שיום אחד זה הלך קצת רחוק מדי וצעקתי. אמא שלו נכנסה לחדר, ואז הוא נפרד ממני. בשבילי זה היה סוף העולם, הייתי שבורה מזה. קצת אחרי הפרידה התחילו ההקאות".
מה את זוכרת מהקשר ההוא?
"שזה נכפה עליי. בגיל 16 פתאום הכה בי שזו לא הייתה מערכת יחסים, זה היה סוג של אונס מתמשך. במשך שנה שלמה, פעמיים־שלוש בשבוע, הוא היה מכניס אותי לחדר שלו, מכבה את האור, עושים מה שעושים, ואז הוא היה מחזיר אותי הביתה. בגללו סקס היה בשבילי הרבה שנים סוג של טראומה. הסקס אצלי תמיד יהיה מלווה באשמה, אולי אפילו בקצת גועל. זה כמו פרי בוסר, שברגע שנוגסים בו הוא לעולם לא יבשיל. שנים הלכתי בתחושה שאני שרוטה ושאין מה לעשות. אמרתי את זה לא מזמן לפסיכולוגית שלי, והיא אמרה: 'את לא שרוטה, את פצועה. שרוטים זה לנצח, פצע עובר'".
על החבר בגיל 13 וחצי: "זו לא הייתה מערכת יחסים, זה היה סוג של אונס מתמשך. בגללו סקס היה בשבילי הרבה שנים סוג של טראומה. זה תמיד יהיה מלווה באשמה, אולי אפילו בקצת גועל"
מתי הבנת שהמצב שלך קשה?
"כשהגעתי ל'בית צבי' הבולימיה עלתה מדרגה. יש משהו במקצוע המשחק שדוחף לשם, הוא מאוד תחרותי, הנראות מאוד חשובה והמצלמה משמינה. איך שסיימתי ללמוד הגעתי לסדרה 'כסף קטלני' והיה שם צלם שאמר לי, 'שני קילו פחות, תהיי מושלמת'. קצת אחרי זה התקבלתי לתיאטרון הקאמרי, ואיזו שחקנית מפורסמת ראתה אותי בקפיטריה מזמינה עוגת גבינה ואמרה לי, 'לא טוב עוגה. תרדי חמישה קילו ותהיי כוכבת'. בגיל 31 הייתי בשיא הבולימיה, במיוחד שישבתי על המשבצת של הבלונדינית הכוסית והייתי צריכה לשמור על המקום שלי. חייתי בפער כואב מאוד. אנשים ראו אותי ואמרו, 'איזו נסיכה, החיים שלה מושלמים', ובפנים הייתי שבר כלי".
"כשחזרתי לארץ החלטתי לקחת את עצמי בידיים. נכנסתי לקבוצת תמיכה של 'אכלנים אנונימיים', והייתי אז מאוד מפורסמת, אנשים זיהו אותי ברחוב, אבל לא היה לי אכפת"
זוכרת רגע קשה במיוחד?
"כשנסעתי לצלם פרסומת ל'סלקום' בלונדון. הייתי שם כל כך חולה, הקאתי פעמיים־שלוש ביום. אני זוכרת שהייתי צריכה ללבוש שמלת ג'ינס של דולצ'ה וגבאנה, המלביש בא עם שמלה במידה 34 ואני, למרבה האימה, הייתי מידה 36. הוא ממש התעצבן עליי, ואמרתי לעצמי, 'יו, איזה עולם זה, כמה שלא אהיה רזה, זה לא יהיה מספיק'. הבנתי כמה שזה מעוות, ועדיין רציתי להיכנס למידה 34.
"כשחזרתי לארץ החלטתי לקחת את עצמי בידיים. נכנסתי לקבוצת תמיכה של 'אכלנים אנונימיים', והייתי אז מאוד מפורסמת, אנשים זיהו אותי ברחוב, אבל לא היה לי אכפת. הקבוצה עזרה לי מאוד, זה עצר את הבולימיה לכמה חודשים טובים, אבל זה לא החזיק".
הבת שלי ריפאה אותי
כשהייתה שחקנית תיאטרון צעירה, ניסתה פישמן לכתוב מחזה על אביב גפן, והעניקה לו גם שם: "געגוע לאביב". היא אפילו ישבה עם גפן לשיחות ארוכות במשך תקופה. אחרי שסיימה לכתוב הציעה את המחזה לבמאי עמרי ניצן ז"ל, שלא התלהב ואמר לה, 'יש עוד על מה לעבוד'. במקום לעבוד היא הכניסה את הטקסט למגירה ושכחה מזה.
עכשיו היא סוגרת מעגל כשהיא משחקת את אמו של אביב, נורית גפן, בסדרה המדוברת "שנות הירח" (ימי חמישי, 20:15 ב־HOT3, ב־HOT VOD וב־NEXT TV), שהוא עצמו כתב ושמבוססת על חייו. "יום אחד, כשהייתי ממש צעירה, התגלגלה אליי קסטה שלא היה כתוב עליה כלום. הכנסתי לטייפ באוטו וזה היה אביב גפן", היא מספרת. "את מכירה את זה שאת שומעת משהו ואומרת 'בול'? אז בול. היו שם שירים מהאלבום 'זה רק אור הירח', והרגשתי שהוא שר את כל מה שהלך לי בפנים. החלטתי לכתוב מחזה התבגרות כזה, שיהיו בו שירים של אביב, והייתי מספיק צעירה ונאיבית לחשוב שהוא גם יופיע בו. לא יצא מזה כלום, אבל אני חושבת שהוא לא סתם בחר בי לתפקיד של אמא שלו ב'שנות הירח'. הוא ידע כמה אני אוהבת אותו וכמה התחברתי למוזיקה שלו מההתחלה".
"כשהייתי ממש צעירה החלטתי לכתוב מחזה התבגרות כזה, שיהיו בו שירים של אביב, והייתי מספיק צעירה ונאיבית לחשוב שהוא גם יופיע בו. לא יצא מזה כלום, אבל אני חושבת שהוא לא סתם בחר בי לתפקיד של אמא שלו ב'שנות הירח'"
פישמן, גרושה ואם לאלמה (13) ואיתמר (10), יצאה לאחרונה עם הרצאה שבה היא מספרת על הפרעות האכילה שלה, שאותה היא מקווה להעביר מול נשים, תלמידים ובעיקר תלמידות. "לפני שנתיים שאלתי את עצמי מה אני יכולה לתת לעולם, חיפשתי איזושהי משמעות שהיא מעבר לעצמי, והחלטתי לצאת עם הסיפור שלי באומץ", היא מספרת.
לפני שלוש שנים התגרשה מהאמרגן אורן גורביץ' אחרי 11 שנות נישואים, ועזבה את הבית עם ילדיה שבוע אחרי שקמה מהשבעה על אביה.
למה את עזבת את הבית עם הילדים ולא הוא?
"כי לי היה קל יותר, אני לא נקשרת. יצאתי מבית גדול ויפה בתל־אביב, אבל כבר עשיתי לי בית אחר לידו שגם אותו אני אוהבת. אם תגידי לי היום לקום ולעבור שוב, אין לי בעיה. אני לא סנטימנטלית לחפצים וקירות, אני אוהבת להתחדש".
באיזה שלב סיפרת לאורן שאת חולה?
"הוא לא ראה ולא ידע, גם ממנו הסתרתי. בטח תשאלי, 'איך זה יכול להיות? הוא הרי חי איתך בבית'. אבל בניגוד לאנורקסיה, בבולימיה המשקל לא משתנה, אין סימנים חיצוניים, ועם השנים למדתי להסתיר ולהסוות, הייתי טובה בזה".
הקאת גם כשהיית בהיריון?
"נכנסתי להיריון הראשון והמשכתי להקיא, ואחרי שישה שבועות הייתה לי הפלה. לקחתי את זה קשה מאוד. הייתי בת 35 ורציתי מאוד ילד. אמרתי לעצמי, 'די, את חייבת להפסיק לאמלל את הגוף הזה', וזה היה הסוף, טפו־טפו־טפו. היה מסע ארוך מאוד וקשה מאוד, עם אינספור מטפלים ואינספור שיטות טיפול שהיו לי בדרך. העובדה שאני לא מקיאה לא אומרת שאין לי את הרצון הזה בראש, המפלצת עדיין שם, והתמכרות היא התמכרות גם אחרי שנגמלים. אני מכורה נקייה. כשנכנסתי להיריון עם אלמה כל כך פחדתי שתהיה עוד הפלה, שזה היה תמריץ מצוין להפסיק. ההיריון של אלמה היה פשוט הקלה, היא ממש ריפאה אותי. בפעם הראשונה אחרי שנים הלכתי למסעדה והזמנתי לזניה, בלי לפחד להקיא אותה. אני לא אשכח את זה בחיים".
"נכנסתי להיריון ראשון והמשכתי להקיא, ואז הייתה לי הפלה. לקחתי את זה קשה. אמרתי לעצמי, 'די, את חייבת להפסיק לאמלל את הגוף הזה', וזה היה הסוף"
מה היחס שלך היום לנושא המשקל?
"אני אוכלת בריא, ויש לי לפעמים דיאטות קטנות שאני עושה, כי גם הפסקתי לעשן ויש עליי שלושה קילו מיותרים. ברור שאני רוצה להוריד אותם, אבל באופן בריא ושפוי. תחשבי ששנים לא החזקתי אוכל בגוף, תמיד הקאתי את כולו. עוד כמה ימים אני חוגגת 50, ואני מגיעה לגיל הזה בריאה ושפויה. הדבר היחיד שמעסיק אותי הוא אם לעשות מסיבת חברים או להצניע".
הראיון המלא עם אסנת פישמן מתפרסם בגיליון "לאשה" החדש, השבוע בדוכנים
