דנה (13 וחצי) ממרכז הארץ, אוכלת קורנפלקס בבוקר ויוצאת לחטיבה בלי אוכל. היא אוכלת רק כשהיא חוזרת הביתה, באחת וחצי. "מביך אותי לאכול בלימודים", היא אומרת. לדבריה, היא אינה יוצאת דופן: "הרבה ילדים סביבי לא אוכלים בלימודים".
את לא רעבה לפעמים במשך הלימודים?
"לא כל כך. התרגלתי”.
"כשכל הכיתה נשארת בהפסקה לאכול, הילדים נוטים לאכול - אבל כשהם יוצאים להפסקה וכל אחד יכול לאכול או לא בזמנו החופשי, יותר ילדים נמנעים מלאכול", אומרת רביטל שטל, מדריכת יועצות ביחידה למיניות ומניעת פגיעות מיניות במחוז דרום של משרד החינוך. “לרוב זו אינה הפרעת אכילה אלא הימנעות חברתית. הילדים האלה אוכלים בבית, אבל לא בחברת בני גילם בבית הספר".
"דנה מגיעה הביתה גוועת ברעב", אומרת אמה, מנהלת פרויקטים בחברת הייטק. "היא אוכלת בבוקר ובמשך היום, אבל בלימודים נמנעת מאכילה כי לא נעים לה".
אמא של דנה: "הנראות היא אישיו גדול אצלם. אני יכולה להבין שהיא חושבת שהמראה שלה מביך כשהיא נותנת ביס. תמיד יש סכנה שיצלמו אותך, גם כשאת אוכלת"
מתי זה התחיל?
"כשדנה הייתה בסוף היסודי התחלנו לשים לב שהרבה פעמים היא חוזרת עם קופסת אוכל מלאה. כשהיא עברה לחטיבה, זה נהיה קבוע. ניסיתי לתת לה קצת קורנפלקס בשקית או עוגיות, אבל גם זה חזר הביתה. כשניסינו להבין ממנה מה קורה, היא אמרה בפירוש, 'אני לא אוכלת בבית הספר. זה מביך'. הבנתי ממנה שזה קשור לאיך שהיא נראית כשהיא אוכלת, לפרצופים שהיא עושה. הנראות היא אישיו גדול אצלם. אני יכולה להבין שהיא חושבת שהמראה שלה מביך כשהיא נותנת ביס. זה מצטרף להרבה דברים. גם ללכת לשירותים בבית הספר זו פדיחה מבחינתה, כי יש בנות שמצטלמות בשירותים, והיא לא רוצה שפתאום יראו אותה או יצלמו אותה. זה עידן של מצלמות. הכול נבחן במיליון עיניים ותמיד יש סכנה שיצלמו אותך, גם כשאת אוכלת".
מה עשית כשהבנת שהיא לא אוכלת בזמן הלימודים?
"הבנתי שאין לי מה להילחם בזה. הרי אם אתעקש היא יכולה לזרוק את הסנדוויץ' לפח ולא להיות כנה איתי. עדיף לי לדעת את האמת. החלטתי לזרום עם זה ולא להפעיל לחץ, כי אולי דווקא הלחץ יכניס אותה לפלונטר. התייעצתי עם אשת מקצוע, והבנו שאם היא אוכלת בבוקר ובמהלך היום, אין כאן הפרעת אכילה אלא משהו חברתי מול בני גילה. החלטנו שעדיף לא לעשות מזה סיפור כדי לא להכניס לה רעיונות לראש".
במסיבות היא אוכלת מהכיבוד?
"אין להם הרבה מסיבות, אבל כשיש, כן. כנראה כשכולם יחד זה פחות מביך".
החבר לא שם לב
גם איריס, קצינה בת 20, נהגה לא לאכול במהלך יום הלימודים. רק כיום היא מתחילה להרשות לעצמה לאכול בחברת אנשים. "מגיל צעיר לא אכלתי בבית הספר", היא מספרת. “היה לי לא נעים לאכול מול אנשים".
באיזה גיל זה התחיל?
"בכיתה ז' בערך. עברתי לבית ספר חדש, לא הכרתי אף אחד ובאופן כללי היה לי קשה למצוא את עצמי. בהתחלה הייתי אוכלת בהפסקה בצד, מאחורי מבנה, שלא יראו אותי. לפעמים הייתי מדברת בטלפון תוך כדי. זה לא היה לי קל, ולכן החלטתי שלא אביא כריכים ולא אהיה רעבה. בתקופה ההיא ההורים שלי יצאו לעבודה מוקדם. הייתי מכינה כריכים לאחיות שלי ולי לא”.
למה חששת שיראו אותך אוכלת?
"פחדתי שיסתכלו עליי ויגידו שאני שמנה. האמת היא שלא הייתי שמנה, הייתי רגילה, אבל תמיד היה לי את הפחד שיגידו, 'תראו איך השמנה הזאת אוכלת'. גם בארוחות כיתתיות הייתי יושבת בצד ולא נוגעת בכיבוד. אולי לוקחת משהו סמלי”.
איריס: "פחדתי שיסתכלו עליי ויגידו שאני שמנה. האמת היא שלא הייתי שמנה, הייתי רגילה, אבל תמיד היה לי את הפחד שיגידו, 'תראו איך השמנה הזאת אוכלת'"
זה נמשך גם בתיכון?
"זה נמשך עד היום. רק עכשיו אני מתחילה לנסות להתגבר על זה. בתיכון הייתה לי חברה טובה והייתי אוכלת איתה בצד. היינו מדברות תוך כדי והיא לא קלטה שאני מתביישת לאכול עם כולם".
כאילו היה לך סוד במשך שנים.
"אני מאמינה שאנשים ידעו שאני אוכלת כדי להתקיים, אבל כן, לא הייתי מוכנה להיות במצב שיגידו 'איך היא אוכלת' או 'כמה היא אוכלת'. בבית אכלתי, לא הייתה לי בעיה. רק בלימודים נמנעתי".
איך את היום?
"אם אני הולכת לשק"ם, אני מחכה שכולם יצאו ורק אז קונה. קל לברוח למשרד עם האוכל, אבל אני משתדלת לשבת עם כולם לפחות בארוחת הערב. היה לנו ערב קצינים, אז השתדלתי לאכול קצת. קניתי עוגיות למשרד, אז לקחתי עוגייה - אבל רק אחת. תמיד קיימת אצלי המחשבה שיגידו שאני שמנה או שיסתכלו על איך או כמה שאני אוכלת. עם החבר שלי אני אוכל רק משולש פיצה אחד. אנחנו שנתיים ביחד ורק עכשיו סיפרתי לו על זה. הוא בכלל לא שם לב. הסתרתי את זה טוב".
אלימות כלפי עצמנו
רעות שלומי רסלר (45) ממושב עין־הבשור, מטפלת רגשית בפסיכודרמה ואמא לשלוש (13, 12 ושבע), מכירה על בשרה את התופעה. "הייתי ילדה מלאה כבר ביסודי", היא מספרת, "הילדים היו צוחקים עליי ומשווים ביני ובין ילדה מלאה אחרת בכיתה. אם היא רזתה, היו יורדים עליי עוד יותר. הייתי גם גבוהה וגדולה לגילי, והרגשתי מכוערת. למדתי מהר שאני ראויה רק אם אני רזה ובעלת הישגים, והייתי במירוץ בלתי פוסק אחר הישגים ורזון. במצב כזה התפתחה הבושה לאכול בחברה. כבר בכיתה ה'-ו' לא אכלתי בלימודים. הייתי מגיעה הביתה גוועת ואוכלת את כל המקרר. הייתי נשארת רעבה כי לא הרגשתי נוח לאכול ליד אחרים. בחטיבה כבר הייתי רזה יותר, כי עשיתי דיאטות, אבל הבושה לאכול בחברה נשארה".
ההורים שלך ידעו?
"לא סיפרתי על זה לאף אחד עד גיל 30. בשנות ה־20 שלי זה הלך והתמתן, ואחרי גיל 30 זה עבר. כל כך הרבה שנים התהלכתי עם סוד ובושה שאכלו אותי, ולא האמנתי שאני יכולה לחיות בלי מחשבות אובססיביות על אוכל. עם הגיל, טיפולים שעברתי ולימודי הפסיכודרמה שהיו תהליך מרפא - זה חלף. היום אני מבינה שהציפייה בתרבות שלנו היא שנשים יהיו יפות ורזות, כבר בגיל צעיר, ולא יאכלו. כשאנחנו לא מרגישות שאנחנו מממשות את הציפייה הזאת ורע לנו, אנחנו אלימות כלפי עצמנו. זו אלימות כלפי הגוף שלנו”.
את מזהה משהו מזה אצל הבנות שלך?
“לא, אבל פחדתי להיות אמא כי פחדתי להעביר לילדים את הדפוסים שלי. אולי בגלל זה ילדתי רק בגיל 32. אני במודעות. חשוב לי לתקשר רגשית עם הבנות שלי. לא רק 'איך היה?' אלא גם 'מה את מרגישה?', 'מה את צריכה?' אבל החשש שזה יעבור אליהן עדיין קיים במידה מסוימת ומשאיר אותי ערנית לקשר שלי איתן וגם לתקשורת בינינו. היום אני מרצה על החוויה שעברתי בהרצאה שקראתי לה 'לגדול מזה ודי'. אני רוצה להעביר להורים את המסר שכדי שהילדים שלנו לא יפגעו בעצמם, אם דרך הימנעות מאכילה בציבור ואם בדרכים אחרות, כדאי לשים לב ולתקשר איתם בשפת הרגש והלב, להמעיט את ההתעסקות במראה החיצוני עד כמה שאפשר ולהעביר את תשומת הלב להיכרות עם העולם הפנימי שלהם. כמו בכל תחום, דוגמה אישית זו התחלה מצוינת, אבל לא רק. חשוב גם ללמוד לתקשר איתם בצורה נכונה ולבנות איתם קשר קרוב ומשמעותי".
מסתירות את הגשר
"בעיקר בכיתות ז'-ח' יש מקרים רבים של ילדים שמתביישים לאכול ליד חברים", אומרת רביטל שקל. "ביסודי הם עדיין מתנהלים בדפוסים שהתבססו מכיתה א'. עם הכניסה לחטיבה, הם מגיעים למרחב חדש וכל הדפוסים מתערערים ונבנים מחדש - בדיוק בתקופה שבה הם בסערת גיל ההתבגרות גם מבחינה פיזיולוגית וגם מבחינה רגשית־חברתית. בגיל הזה הגוף משתנה ויש דגש על קבוצת השווים ועל הדימוי העצמי שלהם שנבנה מולם”.
ד"ר שרונה דובדבן שושן: "המחשבה הרווחת היא שההימנעות מאכילה קשורה במשקל, אבל זה לא נכון. זה עניין של שנאה עצמית ומודלים בלתי אפשריים"
לדברי שקל, רוב חטיבות הביניים עברו להתנהלות של אכילה בתוך הכיתות בגלל התופעה הזאת. "ילדים מתביישים יותר לאכול בחוץ, כשאין מבוגר שמשגיח ויש יותר חשיפה לפגיעה", היא אומרת. “גם בתוך הכיתה זה יכול לקרות, אבל פחות. כשהמורים נמצאים בכיתה בזמן האוכל הילדים מרגישים בטוחים ותחת השגחה, והמורים גם יכולים לראות אם יש מישהו שלא אוכל באופן קבוע, ולברר מה הסיבה. לפעמים זה נובע בכלל מבעיה כלכלית, וגם זה משהו שבתי הספר ערוכים לטפל בו בדרך כלל. לפעמים ילדים, בעיקר בנים, לא אוכלים כי הם לא רוצים לפספס משהו בהפסקה, כמו ליגת כדורגל או כדורסל. גם בהקשר הזה הפסקות אוכל בכיתה נותנות מענה".
כשמדובר בהימנעות חברתית, יש קשר בין המשקל של הילדים לתופעה?
"יש עניין שבנות מלאות יותר מתביישות יותר לאכול, אבל זה קיים גם אצל רזות ויכול בהחלט לקרות גם לבנים. שאלת הנראות כאן היא לא אם אני שמנה או רזה, אלא מה הבנות חושבות שאחרים יראו - למשל, איך הן אוכלות, האם הן אוכלות בעדינות, מה הן אוכלות. בגילים האלה יש להרבה בנות גשר בשיניים, וזה מוסיף לפעמים למבוכה. לפעמים בנות מנסות פחות לצחוק או מסתירות את הפה כשהן צוחקות. זה קיים גם אצל בנים, אבל אצל בנות יותר".
רביטל שקל: "שאלת הנראות כאן היא לא אם אני שמנה או רזה, אלא מה הבנות חושבות שאחרים יראו - למשל, איך הן אוכלות, האם הן אוכלות בעדינות, מה הן אוכלות"
ילדים שלא אוכלים בבית הספר מועדים יותר להגיע להפרעת אכילה?
"זו סקאלה. הימנעות מאכילה בפומבי יכולה להיות עניין חברתי בלבד, שהתערבות חינוכית של הצוות וההורים יכולה לסייע לו. לא צריך ישר להיבהל. צריך לבדוק בזהירות מה מקור העניין, לנסות לנהל שיח פתוח, לחשוב על מענה מתאים, ואם עולה תמונה שעלולה להתפתח להפרעת אכילה - להפנות לגורם מקצועי מתאים ולהמשיך ללוות את התלמידים".
בואו לאכול אצלי
חן ביטון, יועצת בתיכון מקיף רבין בבאר־שבע, מכירה את התופעה היטב. "אנחנו נתקלים בזה מדי פעם, בעיקר בקרב בנות ובעיקר בחטיבת הביניים, שם המוקד הוא קבוצת השווים - מה יחשבו עליי, מה יגידו עליי”, היא אומרת. “ילדים בגיל הזה מבססים את הזהות שלהם במידה רבה תוך השוואה לאחרים, גם בהקשר למודל היופי והנשיות שאליו הם נחשפים ברשתות החברתיות והמדיה. זה בא לידי ביטוי במראה, בלבוש וגם באכילה. היה לי מקרה כזה לא מזמן עם תלמידה בכיתה ח', שהמורה שמה לב שהיא לא אוכלת. בשכבות הצעירות אנחנו משתדלים לעודד אכילה משותפת בכיתה, כדי שלמי שמתבייש יהיה קל יותר, וכדי שנוכל לשים לב למקרים כאלה. אנחנו יוצרים מרחב בטוח לאכילה עם מבוגר, כמה דקות לפני ההפסקה, גם המורות אוכלות, כדי לנרמל את האכילה וכדי להפגין שזה אנושי ונורמלי - כולנו אוכלים. ברגע שהמורים שמים לב לילדה או ילד שלא אוכלים עם כולם, הם מנסים לברר מה קורה והאם זה קבוע או חד־פעמי. אם יש בעיה - אני נכנסת לתמונה. במקרה שציינתי, שוחחתי עם התלמידה ושמעתי ממנה ש'היא מתביישת לאכול בכיתה ולא נעים לה'”.
"בשכבות הצעירות אנחנו משתדלים לעודד אכילה משותפת בכיתה. גם המורות אוכלות, כדי לנרמל את האכילה"
יש קשר לנראות של הילדות?
"לא, זה סובייקטיבי ולא קורה בעיקר לבנות מלאות יותר. יכול להיות שמישהו זרק לה פעם הערה כמו 'כמה את אוכלת, שמנה', אבל לא בהכרח. במקרה שציינתי, אף אחד לא אמר לתלמידה משהו קונקרטי לאחרונה, זה התפתח אצלה. לפעמים האכילה נתפסת אצלן כלא נשית, בלי קשר למראה שלהן".
במקרים כאלה מתחילה ביטון תהליך של התערבות, בשיתוף ההורים. "הרבה פעמים התהליך הוא מאחורי הקלעים”, היא מספרת. “אני אכנס לכיתה עם תוכנית על דימוי גוף ודימוי עצמי. התלמידה לא בהכרח תדע שהשיעורים הם לכבודה. לפעמים אנחנו מעבירים אותה כחלק מתוכנית מניעה קבועה ולפעמים מתוך צורך שעולה בשטח.
"אם הילד נוטל תרופות שמדכאות תיאבון, אדבר איתו ועם ההורים ואבקש שלפחות יאכל משהו בבוקר. אם מדובר בקושי כלכלי, יש אצלנו סנדוויצ'ים שילדים יכולים לקחת. אבל כשמדובר בדימוי גוף, ההתערבות היא בדרך כלל רגשית. אנחנו מוודאים שלא מתפתחת הפרעת אכילה ואז יש צורך בהפניה לגורם טיפולי מתאים. אבל אם זה עניין חברתי שקורה רק בבית הספר, הרבה פעמים אני מזמינה את הילדה אליי לחדר, מציעה לה תה, מציעה לה נשנוש, אוכלת בעצמי. מנסה לנרמל את זה. זה לא קסם, אבל לרוב זה עובד והבנות מתחילות לאכול".
פילטרים ופוטושופ
ד"ר שרונה דובדבן שושן, רופאת ילדים שמתמחה בגיל ההתבגרות ומעבירה הכשרות בנושא דימוי גוף, מספרת שכשהיא מרצה לעובדי הוראה, תמיד יהיו מורים שיספרו שאצלם בכיתה יש ילדים שלא אוכלים. "המחשבה הרווחת היא שההימנעות מאכילה קשורה במשקל, אבל זה לא נכון. זה עניין של שנאה עצמית ומודלים בלתי אפשריים. בהרצאות שלי אני מדברת על דימוי גוף, על הצורך ללמד בני נוער להטיל ספק במה שהם רואים ברשתות, על פילטרים ופוטושופ, על מי לא רוצה שתהיי מרוצה מאיך שאת נראית, ולא על קלוריות ותזונה ופעילות גופנית. השיח המקובל הוא על מגפת ההשמנה, אבל בעיית דימוי הגוף לא פחות קריטית ויש כאן הרבה חשיבות להורים”.
למה הכוונה?
"הורים לפעמים לא רואים בעיה בכך שהילדה לא אוכלת בבית הספר. אומרים לי, 'תציעי לה משהו דיאטטי כדי שהיא תכניס משהו לפה בדרך להגיע למידות הבלתי אפשריות שהיא רואה באינסטגרם. אם היא תרזה קצת זה לא נורא'. יותר מזה, האמא עצמה מתלוננת על המשקל שלה ועסוקה בדימוי גוף שלילי. במקרים כאלה אני אומרת להורים שהם מעבירים מסרים לא בריאים, ואפילו ממליצה: תזייפו אהבה עצמית ואל תדברו על דיאטות”.
