היו ימים שבהם השחקנית רולנדה שגרן (65) לא יכלה לעבור ברחוב מבלי שיעצרו אותה מעריצים. בשנות ה־80 וה־90 היא ובעלה, הקומיקאי ג'וליאן שגרן (82) כבשו במות ולבבות והריצו מופעים לילדים ולמבוגרים, אבל בבית הקפה בתל־אביב שבו נפגשנו לריאיון איש לא זיהה אותה. אפילו אני חלפתי על פניה פעמיים בטרם זיהיתי אותה, וגם זה רק כי היא קמה לקראתי.
הסיבה לפגישתנו היא מופע בידור חדש שלה בשם "אדרנלינדה!" ובו שפע של דמויות וסיטואציות מצחיקות מהחיים, למשל, רווקות מאוחרת ("הייתי בכל כך הרבה בליינד דייטס שמגיע לי כלב נחייה חינם"), השעבוד לרשתות החברתיות ("אם אתה לא שם אתה לא קיים ואם אין לך טיקטוק, אתה בכלל חתיאר") וגם סקס, כמובן ("משה שואל סקסולוגית מה לעשות עם שפיכה מוקדמת והיא עונה: 'משה יקר, לידיעתך 75% מהגברים סובלים מבעיה זו, כל השאר לא חושבים שזו בעיה'").
במהלך הריאיון היא קמה מדי פעם מכיסאה, ולעיני יושבי בית הקפה ההמומים מציגה לי את שלל דמויותיה הקורעות מצחוק, כמנסה להגיד שמוקדם מדי להספיד אותה, כי אין דבר שהיא רוצה יותר מזה שתזכרו אותה. "השאלה שאמן הכי שונא זה 'מה אתה עושה היום?' כאילו, אם אתה לא יודע, סימן שאין מה לדעת, למה לזרות מלח על הפצעים? לא נעים לגלות שאף אחד לא מתעניין בי. הייתי רוצה לשחק בסדרת טלוויזיה, אבל אולי רוצים אנשים ידועים יותר".
את ידועה.
"אני בכלל לא מגיעה לאודישנים, לא מספרים לי על זה. אני צריכה סוכן, זה בלתי אפשרי לבד ואף פעם אף אמרגן לא לקח אותי. פעם באתי לאודישן ואמרו לי 'מאיפה ירדת, מהבוידעם?' את מבינה? אני נלחמת על הכרה. אני וג'וליאן, שהוא קומיקאי גאון, לא קיבלנו את ההכרה שמגיעה לנו. אני רוצה שיפרגנו, שלא ישכחו מה שעשינו".
מפתיע שכך את מרגישה, כי אני מתרשמת שאנשים כן יודעים מי זה ג'וליאן שגרן.
"כן, אבל התעשייה שכחה. הוא עשה המון דברים ולא היה לזה המשך, אף אחד לא לקח אותו לשום דבר. לשמחתי, בשנה שעברה באמת זכרו אותו והוא קיבל פרס מפעל חיים של אמ"י. עכשיו גם עושים עליו סרט דוקומנטרי ומישהו כותב עליו ביוגרפיה, כי היו לו חיים מעניינים ועשירים. אחרי שהוא היה מועמד פעמיים לאוסקר (על סרטים קצרים שהפיק ושיחק בהם, ד"ח), הוא עלה לארץ עם משפחתו ותרם תרומה ענקית לאמנות הישראלית. כואב לי ששכחו אותו".
"הייתה לי ילדות בודדה"
רולנדה עלתה לארץ מבוקרשט בגיל ארבע, בת יחידה להוריה ("ילד וכלב, כמו כל הרומנים", היא צוחקת). אביה היה ניצול שואה ואמה, שגדלה בדרום רומניה, הצליחה לחמוק מציפורני הנאצים. "האווירה בבית הייתה רצינית וכבדה, אבא שלי סבל כל חייו מפוסט־טראומה בגלל המלחמה ולא ידענו", היא מספרת. "כל מה שרציתי היה לשמח אותו, אני חושבת שנהייתי קומיקאית רק בגלל הרצון להצחיק את ההורים שלי. בתור בת יחידה הייתי כל הזמן לבד, הייתה לי ילדות בודדה, לא היו לי אחים לחלוק איתם, אולי בגלל זה אני לא יודעת כל כך להתחבר עם אנשים".
היא גדלה בשכונת מעוז־אביב בתל־אביב ובצבא שירתה בתיאטרון צה"ל ("בלי שום פרוטקציה!"). ב־1977 התחילה ללמוד משחק באוניברסיטת תל־אביב, ועוד כשהייתה סטודנטית שיחקה בהצגה של נולה צ'לטון, "נשים מוכות". עם סיום לימודיה, כשעבדה כליצנית רחוב בפסטיבל בקריית־שמונה, פגשה את האיש ששינה את חייה.
"אנחנו לא מקושרים, כל הזמן עבדנו ביחד, רק הוא ואני, ולא יצרנו רשת של קשרים שיכלה לקדם אותנו הלאה"
"הכרתי את ג'וליאן ב־1981 בדיסקוטק של המלון שבו שיכנו אותנו", היא מספרת. "קצת לפני כן ראיתי אותו מופיע וראיתי בו את כל מה שרציתי לראות באמנות. בחיים לא ראיתי דבר כזה, זאת הייתה חוויה כמעט חוץ־גופית. אני, יש לי צחוק נורא פרוע וחזק, הוא שמע את הצחוק שלי מהבמה ואחר כך התעניין 'מי זאת שצחקה ככה?', אז הראו לו אותי. התחלנו לדבר, הסתכלתי לו בעיניים ותוך שנייה חשבתי 'וואלה, אני הולכת להתחתן איתו'. שנים אחרי זה הוא אמר לי שזה גם מה שעבר לו בראש. הוא עלה לארץ מלונדון, כשהכרנו הוא כבר היה פרוד מאשתו ואבא לשלושה ילדים, מבוגר ממני ב־17 שנה. מאותו ערב לא נפרדנו, לא בחיים ולא על הבמה. זאת הייתה אהבה שמוצאים רק בסרטים, מעט מאוד אנשים מתחברים ככה. מיד אחרי הפסטיבל תוכנן לו טור של תשעה חודשים באנגליה, סקוטלנד, אירלנד ואוסטרליה. הצטרפתי אליו בתור עוזרת מאחורי הקלעים, ועם הזמן הוא שילב אותי במופע שלו".
כשחזרו לארץ העלו בני הזוג מופע פנטומימה לילדים בשם "אלף פרצופים", שג'וליאן כתב וביים ושרץ במשך 30 שנה, עד 2010. "דורות של ילדים גדלו על המופע הזה", היא מציינת. ילדים הכירו אותו גם מ"מסיבת גן", תוכנית בלתי נשכחת בהנחיית ירון לונדון.
סדרת הטלוויזיה הקומית שלהם, "התזמורת", יצאה ב־1985 וכללה עשרה פרקים ללא מילים על מנצח ותזמורת מוטרפת. הסדרה נמכרה בחו"ל וזכתה בפרסים בינלאומיים. במקביל, רולנדה הריצה את הקברט הסאטירי "ציצים" שהיא כתבה וג'וליאן ביים, שהציג מעל אלף הופעות.
"'ציצים' נהייתה ממש קאלט", היא אומרת. "המופע הזה פרץ גבולות באופן שבו נשים דיברו על מה שמעסיק אותן, כמו השעבוד לילדים, המחזור החודשי, ההזדקנות, והכל בהומור ובסאטירה. זה מופע מושלם שקורה רק פעם בחיים. חשבנו שאחרי ש'ציצים' נהייתה כזה להיט היסטרי, ג'וליאן יקבל הצעות לביים, אבל זה לא קרה, וכאן התחיל השבר הגדול".
איזה שבר?
"לא הייתה עבודה. ניסינו לעשות דברים בעצמנו, אבל את יודעת, אנחנו לא מקושרים, כל הזמן עבדנו ביחד, רק הוא ואני, ולא יצרנו רשת של קשרים שיכלה לקדם אותנו הלאה".
"שיחקתי בתיאטרון 'הקאמרי', בתיאטרון חיפה, ב'הבימה' וב'צוותא'. אני לא כל כך אוהבת תיאטרון, אמנם זה נותן הרבה כבוד ורציתי מעמד, אבל יש לי אופי צועני, לא אוהבת קביעות"
אז מה עשיתם?
"התחלתי לשחק בתיאטרון 'הקאמרי' במשך עשר שנים, ולאחר מכן שיחקתי גם בתיאטרון חיפה, ב'הבימה' וב'צוותא'. אני לא כל כך אוהבת תיאטרון, עשיתי את זה בשביל הפרנסה, וגם נהניתי להגיד שאני בתיאטרון. זאת הייתה בשבילי כזאת גאווה להגיד 'אה, אני בקאמרי', זה נותן מעמד, היה בזה הרבה כבוד. רציתי מאוד מעמד, אבל אני, יש לי אופי צועני, אני לא אוהבת קביעות. יצאתי משם ברגע שיכולתי".
מתי הרגשת שאת יכולה?
"ב־1997 יגאל שילון עשה לי מתיחה מפורסמת בתוכנית 'פספוסים', ששודרה בפריים־טיים של ערוץ 2. העלו אותי על מסוק להופעה בצפון וכביכול הנחיתו אותי בסוריה, אין בן אדם במדינה שלא ראה את זה, אנשים זכרו אותי שנים מהמתיחה הזאת. זה היה משהו שהחזיק אותי בתודעה ועזר לי למכור את ההופעות, וככה הופעתי נון־סטופ עד הקורונה. בקורונה הכל נעצר, מזל שקיבלנו מענקים, כל הכבוד למדינה, דאגו לנו יופי".
ריאליטי? לא חזרו אליי
מאז שעלתה בפעם הראשונה על הבמה לפני כמעט 50 שנה, רולנדה עובדת ברצף, עושה בעיקר הופעות סגורות לוועדי עובדים, קיבוצים ומתנ"סים. "ניסיתי לפתוח קופות אבל זה לא הלך, אף אחד לא בא כי לא הייתי בטלוויזיה. אני צוחקת על עצמי שאני קומיקאית במחתרת, מופיעה בלי הפסקה, אבל כולם חושבים שנעלמתי".
מה עם תוכניות ריאליטי?
"הציעו לי להשתתף ב'האח הגדול' ובסוף לא רצו. כנראה זה לא צהוב מספיק. עדיף כך. רציתי להשתתף ב'רוקדים עם כוכבים' וניסינו ליצור קשר, אבל לא חזרו אליי".
מאז ומתמיד היא ניהלה את עצמה ואת בעלה, אבל לאחרונה הצטיידה במנהלת אישית שמסייעת לה בניהול ההופעות, נטלי וידלסקי, והיא מקווה שבעזרתה תוכל להכריז על קאמבק. "פגשתי את נטלי ברחוב בזכרון־יעקב לפני שנה, היא זיהתה אותי ואת ג'וליאן, עצרה אותנו ושאלה לאן נעלמנו. היא אמרה 'אנשים אוהבים אתכם ומתגעגעים אליכם', ועניתי לה 'אנחנו פה, לא הלכנו לשום מקום, פשוט עברנו לעין־הוד והתרחקנו מהתעשייה'. היא החליטה לקחת את זה על עצמה, זה התחיל מזה שהיא רצתה לעזור והיום היא כבר עובדת אצלי".
לעין־הוד עברו רולנדה וג'וליאן לפני 20 שנה בעקבות מפגש מקרי עם שלמה ארצי, שגר שם. "סיפרנו לו שאנחנו רוצים לצאת מהעיר והוא אמר לנו 'בואו לעין־הוד'", היא מספרת. "באנו לראות, ומה קרה? התאהבתי בעין־הוד כמו שמתאהבים בגבר. איפה שאת לא שמה את העיניים, את רואה יופי. רציתי מאוד קהילה שחיה מסביב לאמנות במקום יפה כל כך, מלא ואדיות ועצי זית. החלון של המטבח שלי פונה למבצר עתלית ויש לי נוף עד הים. אפשר להגיד שנולדתי בעין־הוד מחדש".
"אם תבוא אליי בחורה שהכירה מישהו שמבוגר ממנה ב־17 שנים, אני אייעץ לה לא ללכת על זה, כי יש לזה מחיר. אני גם אגיד לה שלחיות במחיצתו של אדם כמו ג'וליאן היה שווה לי את המחיר"
שילמתם מחיר עבור התענוג הזה.
"אוי, זה נורא. מחיר גבוה מאוד. לא הצלחנו לשמור על קשר עם התעשייה במרכז. שכחו ממני, והיום אף אחד לא יודע שאני קיימת, כבר לא מזהים אותי".
טוב, קצת השתנית. ירדת מאוד במשקל.
"כן, לא שתכננתי. התחלתי לפני חמש שנים להפעיל קצת את הגוף וככה יצא שירדתי 15 קילו. אני עושה TRX, רצה כל יום בגבעות ושומרת על תזונה, ממילא אני לא אוהבת מתוקים".
איך את מתמודדת עם הגיל?
"אני בעיקר צוחקת עליו. יש לי מערכון שבו אני אומרת שכשהייתי קטנה נורא רציתי להיראות כמו בריז'יט ברדו, וסוף־סוף הצלחתי (צוחקת). הכי חשוב שתצייני שאני פרפורמרית מלידה, ללא גיל, ומחזיקה קהל שעה ורבע עם צחוקים פרועים, כי זה ממש ככה. אגיד לך את האמת, כשאת נשואה לגבר שמבוגר ממך ב־17 שנה, את תמיד מרגישה צעירה".
פער הגילים לא הפריע לך אף פעם?
"עד שנת 2010 זה לא הפריע לי בכלל, אבל אז הוא עבר ניתוח בגב שהפיל אותו ואחר כך הוא עבר עוד ניתוח ונעשה מוגבל מאוד. כל השנים העבודה שלו דרשה ממנו מאמץ פיזי רציני, הוא פגע בעצמו".
מערכת היחסים השתנתה אחרי הניתוח?
"כן, ברור. כל השנים תמכנו אחד בשני והיום נוצר מצב שרק אני תומכת בו. כל הקטע שלנו היה שעבדנו ביחד, וברגע שזה איננו, המון מהקשר הולך. העבודה הייתה הבייבי שלנו, היא העסיקה אותנו מהבוקר עד הלילה, עמדה במוקד של היחסים והיום כבר כאילו אין מה שיחזיק. היום ג'וליאן מבוגר מאוד, הוא לא יכול לעבוד וזה לא פשוט. אני נמצאת במקום אחר לגמרי, אני מלאת חיים, אבל אני עדיין אוהבת אותו מאוד".
בגיל צעיר קשה להבין את הפערים האלה, שצצים בגיל מאוחר. את חושבת לפעמים שבדיעבד היה עדיף, מבחינות מסוימת, לפעול אחרת?
"את שואלת אם הייתי מתחתנת איתו עוד פעם? אני חושבת שכן, בגלל האמנות, אבל אם תבוא אליי בחורה שהכירה מישהו שמבוגר ממנה ב־17 שנים, אני אייעץ לה לא ללכת על זה, כי יש לזה מחיר. אני גם אגיד לה שלחיות במחיצתו של אדם כמו ג'וליאן היה שווה לי את המחיר. היה בינינו חיבור אלוהי, יצרנו, נהנינו, פרחנו. הייתי משווקת לבד את ההופעות, בערבים הייתי נוסעת להופיע, אין מקום בארץ שלא הגעתי אליו, אני זוכרת מקומות בארץ רק לפי האולמות".
"אף פעם לא היה לי צורך בילדים. היצירה מילאה אותי. לג'וליאן ולי הייתה אהבה גדולה, לא היה שם מקום לאף אחד. אמרו לי שאני אצטער על זה, לא הצטערתי אף פעם"
לא הבאתם ילדים לעולם.
"אף פעם לא היה לי צורך בילדים. היצירה כל כך מילאה אותי, שלא היה להם מקום. הייתה לנו אהבה גדולה, לא היה שם מקום לאף אחד חוץ משנינו. אמרו לי שאני אצטער על זה, ו'מי יהיה לך כשתהיי זקנה?', כי אני בת יחידה, ההורים שלי כבר לא בחיים ואין לי אף אחד. אבל לא, לא הצטערתי אף פעם. אני תמיד מודה לאלוהים שאני חופשייה לעשות בכל רגע מה שבא לי בראש. אל תשכחי שלג'וליאן יש שלושה ילדים שהיו קטנים כשהכרנו והם היו באים כל סוף שבוע, כך שהייתי קצת אמא. היום שני הבנים של ג'וליאן חיים בחו"ל, אבל הבת שלו גרה בארץ ואני גאה מאוד להיות סבתא. ג'וליאן דווקא היה שמח אם הייתי עושה לו ילד, אבל הוא כיבד אותי ואת רצוני".
מתי הפסקתם לעבוד ביחד?
"למעשה, מ־2007, במופע שלי, 'רק על עצמי לצחוק ידעתי', הוא כבר לא הופיע איתי, אבל הוא היה בא איתי, מסדר את התאורה ומכניס את המוזיקה, ולפעמים הייתי מעלה אותו לכמה דקות בתור הדרן בהפתעה. הקהל היה מקבל אותו בתשואות. היינו נוסעים ביחד, חוזרים ביחד, היינו ביחד".
"מאז הניתוח ג'וליאן בקושי הולך. אני חושבת שהוא קצת בדיכאון, חסרה לו הבמה. הוא מפסל עבודות מהממות, אבל יש לו ימים ריקים. אני צריכה למצוא כוחות כדי לא לשקוע לדיכאון בעצמי"
והיום?
"היום לא. מאז הניתוח הוא מוגבל מאוד - בקושי הולך, קשה לו לעמוד. למעשה, ב־2010, כשהוא עשה את הניתוח הראשון, הרגשתי שהחיים שהכרתי די נגמרו. הוא נשאר יותר בבית, נעשה קצת אלטע קאקער, ואני חושבת שהוא קצת בדיכאון, חסרה לו הבמה. קשה לבן אדם כל כך פעיל לשבת בבית, אז הוא התחיל לפסל. הוא עושה עבודות מהממות, כולם אומרים את זה, אבל יש לו ימים ריקים. אני באמת צריכה למצוא את הכוחות כדי לא לשקוע בדיכאון בעצמי ולעזור לו. הוא צריך עזרה, אבל לזה אני כבר רגילה. תמיד עשיתי הכל - הבנקים, החשבונות, הבית, הכל אני. הוא לא חי בעולמנו, יש לו עולם משלו, הוא אף פעם לא הבין בחיים של היומיום, תמיד היה מעל זה. הוא אמן, אבל בשבילי לשרת אדם כזה גאון זו זכות גדולה".
