"אם מביאים אנשים חיים, החיים חשובים יותר מהמוות", אומרת צילה פיקהולץ, אמו של סמ"ר ירון פיקהולץ ז"ל, שרוצחיו בין המשוחררים בעסקה לשחרור החטופים.
האם קיבלת הודעה מהמדינה על השחרור הצפוי של רוצחי בנך?
"לא. חברה של בתי חן התקשרה אליה בשבת בשמונה בבוקר ואמרה שיש רשימת משוחררים של החמאס ב־ynet ושגם הרוצחים של ירון ברשימה. מיד התארגנו ונסענו לבתי השנייה, איילה, שהיא דתייה, כי לא ידענו איך היא תגיב ורצינו שהיא תשמע את זה מאיתנו. רק במוצאי שבת צלצל אלינו קצין הנפגעים. מקומם מאוד שהיינו צריכים לגלות את זה מהתקשורת".
איך הרגשת ברגע הראשון שנודע לך?
"דפיקות לב מואצות, רעד בגוף וכאב גדול. גררו אותנו אחורה, כאילו חזרנו ליום הרצח של ירון, אבל כל השנה האחרונה החזירה אותנו אחורה. אנחנו חווים כל 'הותר לפרסום' באופן אישי, כי אנחנו יודעים מה מחכה למשפחות האלה".
מה דעתך על העסקה?
"אם מביאים אנשים חיים, החיים חשובים יותר מהמוות. את ירון אי אפשר להחזיר, ובסך הכול הרוצחים המתועבים האלה כבר ישבו די הרבה זמן, 21 שנה. יש כמובן פחד שהם יחזרו לטרור ויהרגו אנשים, אבל גם החטופים הם אנשים שצריך להציל. התרגשתי מאוד לראות את הבנות שיצאו לחופשי בשבועיים האחרונים. הן נולדו אחרי שירון נהרג, ילדות קטנות עם לב טהור שרק התגייסו ועוד לא ידעו כלום מהחיים שלהן. אם ירון היה בחיים הוא היה מברך על העסקה ומחבק אותן".
איך ירון נהרג?
"ירון, שהיה מ"כ בחיל ההנדסה, נהרג בכ"ט בנובמבר 2001 בהיתקלות עם חוליית מחבלים מהג'יהאד האסלאמי סמוך לבקה אל שרקייה. המחבלים הגיעו למחסום במכונית עם לוחית רישוי ישראלית, ירון ניגש לבדוק אותם ונורה מטווח קצר. הוא הובהל במסוק לבית החולים 'הלל יפה' ובדרך נפטר מפצעיו, בגיל 20 ותשעה חודשים".
מתי תפסו אותם?
"אחד מהם נהרג במסגרת פעילות מבצעית. שני האחרים, ג'אסר רדאד ובאסל מח'לוף, מאזור טול כרם, נתפסו כעבור חודשיים וחצי, ובמהלך המבצע ללכידתם נהרג סא"ל אייל וייס ז"ל מיחידת דובדבן".
איך נודע לך שירון נהרג?
"הייתי בחוג ציור, וממש בדקה שהוא נהרג נשפך לי כל הצבע הצהוב, שהיה הצבע האהוב עליו, כי הוא היה אוהד מכבי. חזרתי הביתה עם ציור מקסים והייתי באופוריה, לא הייתה לי שום תחושה רעה. באותו בוקר הוא חזר לבסיס אחרי סופ"ש בבית, ובארבע אחר הצהריים הוא צלצל לספר שהחיילים אהבו מאוד את העוגיות שאפיתי לו ומוסרים תודה. הייתי נורא מאושרת, כי הוא נשמע מאושר והשיחה הייתה טובה, לא הייתה לי שום הרגשה שתוך שעה וחצי הוא לא יהיה יותר".
עקבת אחרי המשפט של הרוצחים?
"לא. היינו מרוסקים, לא התעסקנו בזה, זה היה מנגנון הדחקה. היו לי שתי בנות צעירות בבית, וכל כך רציתי לשקם את החיים שלי ולהחזיק מעמד, שבחרתי לא להשקיע בזה אנרגיה".
גם היום את בוחרת לעבוד במקום לצאת לפנסיה.
"אני עובדת סוציאלית במקצועי, ולמרות שאני בגיל פנסיה אני עדיין עובדת בתחום הסיעוד לקשישים. בשנים האחרונות למדתי הנחיית קבוצות, ואני מלווה קבוצות של אמהות שכולות בהתנדבות. לפני כמה שנים הקמנו, בעלי עמוס ואני, מפעל הנצחה לירון, שבמסגרתו אנחנו מחלקים דובונים לילדים עם צרכים מיוחדים. במהלך השנים תרמנו אלפי דובונים, ועכשיו אנחנו מתחילים לחלק דובונים גם ליתומי המלחמה החדשים, ולצערי יש הרבה מהשנה האחרונה".
מי מממן את היוזמה הזו?
"זה כסף שלנו. עמוס אמר שכל עוד אנחנו עובדים ויש לנו כסף, נמשיך להנציח את ירון, כדי שכמה שיותר אנשים יכירו אותו".