"מי שאינו מאומץ לא יכול להבין", זו הייתה הכותרת של ריאיון שהתפרסם ב"לאשה" בדצמבר האחרון, ובו התראיינה דרורה קלדרון. היא סיפרה למה בגיל 83 החליטה, לראשונה בחייה, לפתוח את תיק האימוץ שלה.
קלדרון מתגוררת בבאר־שבע. היא אלמנה, אם לשתיים וסבתא, אמנית שרוקמת שטיחי קיר. בריאיון סיפרה שגדלה בירושלים "עם ההורים הכי טובים בעולם", ולא ידעה שהיא מאומצת עד שקיבלה צו גיוס, בגיל 17. כשהייתה בת 24 פורסם ב"ידיעות אחרונות" ריאיון עם אולגה גוטפרוינד, שבו סיפרה שהיא מחפשת את אחותה הצעירה ממנה בשנה וחודשיים. יומיים לאחר מכן נפגשו השתיים. "היא סיפרה לי שהוריה לא יכלו להרשות לעצמם כלכלית לגדל תינוקת נוספת", סיפרה דרורה בריאיון. "האבא הגיע למיטת אשתו היולדת ואסר עליה להוציא את התינוקת מבית החולים. הרגשתי כעס וכאב. השאלה למה זרקו אותי הייתה משמעותית כל כך. איך זורקים תינוקת כזו?".
את אביה היא לא רצתה לפגוש בזמנו, ועל הקשר עם האחות סיפרה בריאיון: "הקשר בינינו טלפוני בעיקר. לא סתם לא רציתי לחפש את המשפחה הביולוגית. אני לא מאמינה בקשר שנוצר ממפגש פתאומי בגיל בוגר. לא גדלנו יחד, קיבלנו חינוך שונה וספגנו תרבות שונה, אין לנו חוויות וזיכרונות משותפים, בעצם אין לנו שום דבר משותף... אנשים מצפים שהסיפור ייגמר בנשיקות וחיבוקים ואהבה גדולה, אבל זה לא קורה".
אף אחד לא התעניין בי
ובינתיים בארצות־הברית: אולגה אגמון (לשעבר גוטפרוינד) בת ה־84, שמתגוררת בלאס־וגאס, קראה את הכתבה באינטרנט, כתבה מייל למערכת וביקשה לספר את הצד שלה בסיפור. הריאיון איתה התקיים בשיחות ארוכות אל תוך הלילה שלה והבוקר שלנו. היא נשואה (בשנית), אם לשלושה וסבתא לחמישה, בעבר עבדה כאחות בבתי חולים וכמטפלת בפעוטות, וכיום היא פנסיונרית. "הלוואי שאותי היו מעבירים לאימוץ במקום את אחותי", היא אומרת. "אולי היו לי חיים טובים יותר מהחיים שהגורל נתן לי".
למה את מתכוונת?
"נולדתי בבודפשט, הונגריה, ב־1938. אמא ואבא היו רקדני סטפס מפורסמים, ששוכנעו לעלות ארצה בתחילת המלחמה. שבוע אחרי שעלינו לארץ, אבא נלקח לשרת בצבא הבריטי ואמא נשארה איתי - בלי משפחה, בלי שפה, בלי כלום. גרנו בחדר ביפו, עם שירותים בחוץ, ואמא סבלה. אחרי שנתיים הגיעה משפחתו המורחבת של אבא. יש לי בזיכרון תמונה רחוקה: אמא באה הביתה עם תינוקת, אמרו לי שזאת 'בובה', אבל פתאום שתיהן נעלמו ואני בכיתי וחיפשתי אותן. את התינוקת לא ראיתי מאז. אבא כל התקופה הזאת היה בצבא הבריטי. אחרי שנים סיפר לי שכשנולדה התינוקת - שהוריי נתנו לה את השם מרים - הוא ביקש מהמפקדים לבקר אותה ואת אמא בבית החולים, וכשאסרו עליו הוא ברח. כשחזר, הוכנס לחודש מאסר.
"אחרי שנים שמעתי מדודתי, אחות אבי, שאמא הייתה אישה מקסימה וטובת לב, אבל נורא עצובה, כנראה היה לה דיכאון. כשהייתי בת ארבע אמא התחילה להיעדר מהבית לתקופות. לא אמרו לי למה, ורק בהמשך הבנתי שהיא נכנסה ויצאה מבית החולים. ואז, יום אחד, היו בבית צעקות ובכי ומאז לא ראיתי אותה".
"כשפגשתי לראשונה את אחותי הביולוגית, הרגשתי קנאה. ההורים המאמצים, בעלה, הארוחה שאכלנו יחד - הכול היה יפה כל כך. היא נראתה טוב, הייתה לבושה יפה ושמחה, ואני הייתי עצובה"
זמן קצר אחר כך היא הועברה למוסד לילדים בשרון. "כל הזמן בכיתי ורציתי את אמא, והמנהלת - במקום לנחם אותי - הרביצה לי וצעקה: 'תשתקי!'. סבלתי שם. היו מסרקים אותנו במסרק ברזל ונפט נגד כינים, קיבלנו סטירות ומשיכות בשיער, בלי סיבה. הילדים האחרים התלוננו להורים שלהם, לי לא היה למי להתלונן. לא יצאתי לחופשות, אף אחד לא התעניין בי. קרובי המשפחה היו עולים חדשים שנלחמו מלחמת קיום, ופעם אחת, כשהמוסד נסגר לשבוע, הם לקחו אותי אליהם לפסח. אז נודע לי שאמא שלי מתה ולא תחזור. אמרו לי שהיא נפטרה ממחלת הטיפוס. אני חושבת שהיא נפטרה מצער ומדיכאון".
ואבא?
"הוא לא היה איתי בקשר. אחותו סיפרה לי בהמשך שאמא הייתה אהבת חייו, וכשהיא נפטרה הוא נכנס לדיכאון. באחד הימים הדודה הביאה לי בובה ואמרה שזה מאבא, אבל גנבו לי אותה. על אמא אף אחד לא דיבר".
כשהייתה בת עשר הגיעה למוסד אישה זרה. "היא הייתה בלונדינית יפה ואמרה לי, 'שלום, אני אמא שלך'. עניתי שאמא שלי מתה, והיא אמרה: 'אני האמא השנייה שלך! בואי, אקנה לך גלידה וניסע לראות את אבא'. נסענו באוטובוס לירושלים, וכשהגענו פגשתי לראשונה את הבת החדשה שנולדה לאבא שלי ולבת זוגו החדשה. היא כבר הייתה בת שלוש. ואז פגשתי גם את אבא, אבל זה לא היה אבא הרקדן הגבוה והיפה, אלא גבר פצוע שישב בכיסא גלגלים, חבוש. התברר שחודשיים קודם הוא עלה על מוקש ואיבד יד ורגל. שנינו בכינו נורא".
החיים בבית אביה היו קשים. "ניקיתי, סחבתי מים מהבור, טיפלתי בילדה, בתינוקת הנוספת שנולדה ובאבא שלי - בסוף הפסקתי ללכת לבית הספר. השכנים קראו לי סינדרלה. כמה שהיה לי רע במוסד, רציתי לחזור לשם".
משחק הגורל
באחד הימים, כשהייתה בת 11, נשלחה למכולת, ואביה נתן בידה שישה פנקסי תלושים שהיו נהוגים בתקופת הצנע. "היינו חמישה בבית, והפנקס השישי היה על שם מרים ויינשטיין. שאלתי את אבא מי זאת, והוא ענה: 'אל תשאלי'. בת זוגו אמרה: 'הייתה לך אחות ומסרו אותה לאימוץ'. כשחזרתי מהמכולת שאלתי שוב, ואבא אמר: 'זה סיפור ארוך. לא מסרתי אותה. לקחו לי אותה'. לדבריו, אמא ילדה את התינוקת כשכבר הייתה חולה ולא יכלה לטפל בה. קרובת משפחה שטיפלה בשמונה ילדים החזיקה אותה שבועיים, אבל לא יכלה להמשיך ופנתה לעובדת סוציאלית. כשהילדה קיבלה פריחה היא אושפזה, וכשאבא ביקר אותה החתימו אותו על טופסי אימוץ. הוא לא ידע עברית ולא הבין על מה הוא חותם. כשסיפר עליה, הוא בכה וחזר ואמר, 'לקחו לי אותה'".
"לא צמחו בינינו יחסים של אחיות, כמו שקיוויתי. הייתי מאוכזבת. כשעוד גרתי בארץ וגם בהמשך, מאמריקה, ניסיתי להתחבר אליה, אבל הרגשתי שהיא לא כל כך בעניין"
מה עשית עם הידיעה שיש לך אחות באיזשהו מקום?
"אמרתי לאבא שאולי היא במוסד כמו שאני הייתי, שאולי לא טוב לה. הצעתי שנחפש אותה, אבל הוא אמר: 'אני לא יודע איפה היא', ולא רצה לדבר על זה. בגיל 14 ברחתי מהבית, רצתי למנזר בשכונה, כי הכרתי נזירה שטיפלה באבא שלי. המשטרה מצאה אותי והועברתי למוסד 'אחוזת ילדים' של ויצו בכרמל. שם היה אוכל בשפע, לימודים, חברים, קומזיצים, ריקודים - גן עדן, אהבתי כל רגע".
כששירתה בצבא, בחיל האוויר, הכירה את בעלה הראשון ואבי ילדיה. "הוא היה אחראי על האפסנאות ואני הפקידה שלו. אחרי עשרה חודשים נישאנו. רציתי שיהיה לי בית".
ניסית לחפש את אחותך בתקופה הזאת?
"תמיד חשבתי עליה, אבל הייתי עסוקה בהישרדות תמידית ולא ידעתי איפה להתחיל לחפש. רק ב־1964, כשכבר הייתי אמא לשניים, החלטתי לחפש אותה".
24 שעות אחרי שהעיתונאי שבתאי פורטנוי פרסם את הריאיון עם אולגה ב"ידיעות אחרונות", הוא התקשר אליה. "אני חושב שמצאתי את אחותך", אמר לה, והבשורה שימחה אותה מאוד. "קיוויתי שאם יש לה ילדים, הם יגדלו עם ילדיי, שאם יהיה לה קשה - אקח אותה אליי, ושאם היא עשירה - אולי היא תעזור לי... כל הדרך לירושלים חשבתי איך היא נראית, איך היא תקבל אותי. התרגשתי. ואז נפתחה הדלת, עמדה שם בחורה יפהפייה, ואני עמדתי קפואה. לא יכולתי לזוז. היא חיבקה אותי, ואני הייתי קרה, אבל בלבי הייתה סערה. הרגשתי קנאה! ההורים המאמצים, בעלה, הארוחה שאכלנו יחד - הכול היה כל כך יפה, ובלב שלי היו רגשות מעורבים. קינאתי בה כי היא נראתה טוב כל כך, לבושה יפה ושמחה, ואני הייתי עצובה, עם היסטוריה של קושי וסבל. בתוכי חשבתי למה הזוג הזה לא לקח אותי במקום אותה.... נפרדנו בחיבוק, אבל לא הרגשתי שמצאתי אחות ללב".
"ניקיתי, טיפלתי בתינוקת הנוספת שנולדה ובאבא שלי - בסוף הפסקתי ללכת לבית הספר. השכנים קראו לי סינדרלה. כמה שהיה לי רע במוסד, רציתי לחזור לשם"
שבע שנים לאחר מכן היגרו אולגה ומשפחתה לארצות־הברית. אחרי 14 שנות נישואים התגרשה, וב־1975 נישאה שוב.
איך היה הקשר בינך ובין אחותך לאורך השנים?
"לא צמחו בינינו יחסים של אחיות, כמו שקיוויתי. הייתי מאוכזבת. כשעוד היינו בארץ וגם בהמשך, מאמריקה, ניסיתי להתחבר אליה, אבל הרגשתי שהיא לא כל כך בעניין. יזמתי, טלפנתי, כשהתקשרתי היא נשמעה שמחה, אבל לא יזמה קשר".
את יכולה להבין למה?
"אף אחד לא אשם בזה, זה המשחק של הגורל המר שלנו: לילדה שהועברה לאימוץ היו חיים טובים ויש לה הכול, ולילדה שכאילו הייתה בת מזל, כי נשארה אצל ההורים, היו חיים קשים. מאז שהכרתי את בעלי השני החיים שלי טובים ואני מרוצה ממה שיש לי, אבל במבט לאחור - הייתי מתחלפת איתה.
"אני שמחה שמצאתי אותה, היא אחותי בדם ותמיד תישאר, אבל הייתי שמחה להיות בקשר הדוק יותר איתה. כמה שנים נשארו לנו לחיות, אז למה לא לחיות אותן בקשר טוב?".
דרורה קלדרון, האחות: "לא רבנו, היא יכולה להתקשר אליי"
בעקבות הריאיון הזה עם אולגה אגמון, חזרנו לדרורה קלדרון כדי לקבל את תגובתה. "אני לא יכולה לשקר לגבי רגשות", היא אומרת. "אין לי בעיה לשמור על קשר עם אולגה, לא רבנו, היא יכולה להתקשר אליי מתי שתרצה, אבל אני לא יכולה להמציא רגש שאין לי".
סיפרת שאביך הביולוגי דרש להשאיר אותך בבית החולים, אולגה מספרת גרסה אחרת על נסיבות האימוץ.
"את הסיפור על כך שאבא שלי דרש להשאיר אותי בבית החולים שמעתי בעבר ממנה, בנוכחות שני הבעלים שלנו. את הסיפור על הצבא הבריטי ואבא שלי אני שומעת עכשיו לראשונה".
איך אפשר להסביר את פערי הגרסאות בין האחיות? "זה קורה הרבה", מסביר צחי ברדוגו, מנכ"ל עמותת "משפחתא", המסייעת לקהילת האימוץ בישראל. "מסיפור האימוץ הפרטי שלי ומסיפורי אימוץ של רבים אחרים שפונים ל'משפחתא', אני יודע שסודות ושקרים מאפיינים את עולם האימוץ. כשמאומצים פוגשים את המשפחה הביולוגית, לאחר ההתרגשות של שלב ההיכרות, הם מצפים לגלות את האמת על נסיבות המסירה שלהם, בעוד שלעתים המשפחה מציגה נרטיב שסיפרה לעצמה, גם אם הוא לא מדויק, ודבקה בגרסה שתנקה את מצפונה. האחים הביולוגיים - אם ההורים סיפרו להם בכלל על הילד שנמסר לאימוץ - מדקלמים את הנרטיב ששמעו בבית ומזדהים איתו".
ליווית את דרורה קלדרון בתהליך חיפוש תיק האימוץ שלה. מה קרה עם זה?
"מטעם השירות למען הילד נמסר לי כי לא נמצאו אודותיה מסמכי אימוץ. צריך לזכור שמדובר בשנת 1940, וייתכן שהם הושמדו או אבדו".
פורסם לראשונה: 22:37, 23.03.23
