סיפורה של יפה (שיינדל) כהן (95), תושבת ירושלים, אלמנה, אם לשישה, סבתא ל־38 נכדים, סבתא רבתא ליותר מ־150 נינים ולעשרות חימשים:
"כשהייתי בת עשר, אמא שלי העירה אותי ושלחה אותי לבית הספר מוקדם מהרגיל. לא הבנתי למה, אבל אצלנו לא שאלו שאלות. כשהגעתי לשם התיישבתי ליד הדלת הסגורה וחיכיתי. אחרי זמן מה הגיע שכן ואמר לי: 'מזל טוב, נולד לך אח!', ואני רצתי הביתה לראות את הפלא, כי בכלל לא ידעתי שאמא בהיריון. אחרי שלוש שנים, הילד הזה, שהיה בבת עיני, מת מרעב במחנה המוות טרנסניסטריה.
נולדתי בעיר חוטין שבבסרביה, אז תחת שלטון רומניה, רביעית במשפחה מסורתית בת חמש בנות ובן. גרנו בבית גדול עם חצר. למדתי ב'תרבות' – בית ספר יהודי פרטי - והייתה לי ילדות רגילה וטובה.
הכול נקטע כשהייתי בת 12, כשהרוסים כבשו את בסרביה. הייתי עומדת כל הלילה בתור כדי לקבל בבוקר כיכר לחם. אמא שלחה את אחותי לעמוד בנפרד, כדי לקבל עוד כיכר. פעם, כשעמדנו בתור, הפציצו אותנו מטוסים. אנשים נקרעו לחתיכות, ואנחנו ברחנו, בלי לחם.
ב־1941 הרוסים ברחו ונשארנו תחת שלטון רומני־גרמני. באחד הימים ריכזו אותנו בכיכר ומשם גירשו אותנו מהעיר. צעדנו קילומטרים רבים בלי לדעת לאן. מי שנפל בדרך, אסור היה להרים אותו. מי שניסה לעזור הוכה באלות. סבתי ודודתי נפלו בדרך ואנחנו המשכנו ללכת. אבא, שהיה סוחר, מכר תכשיטים תמורת אוכל וכך שרדנו. אחרי חודשים של הליכה שהתחילה בקיץ הגענו בחורף למקום נטוש ושם נשארנו. בהמשך נודע לנו שאנחנו בחבל הארץ טרנסניסטריה. היינו עשרות אנשים בחדר אחד, ישנו על הרצפה, אנשים שלשלו אחד ליד השני.
"לילה אחד אחי הקטן התעורר ואמר: 'אם לא תיתני לי חתיכת לחם - אמות'. הבטחתי שבבוקר אביא לו, חיבקתי אותו, ופתאום הוא מת"
בימים אבא ואני יצאנו לחפש אוכל בכפרי הגויים. באחת הפעמים כשחזרנו הופיעו שלושה פרשים גרמנים, דרשו מאבא שינקה בידיים צואה מהקרח, וכשלא הצליח, היכו אותו מכות איומות. הוא שכב בבית פצוע אנוש, בלי טיפול, ואני יצאתי לכפרים לבדי. אבא מת מהפציעות. שמונה ימים הוא נשאר על הרצפה עד שלקחו את הגופה, ואני המשכתי לצאת לחפש אוכל. בין הגויים היה מי שנתן לי תפוח אדמה, אחר נתן גזר, ואחרים נתנו מכות.
אחרי שאבי נפטר, גם שלוש האחיות שלי נפטרו, ולא הרגשתי כלום. ידעתי שאני חייבת להמשיך לדאוג לאוכל. אמא לא תפקדה ולי לא הייתה ברירה. כשאין ברירה, אין מקום לפחד.
לילה אחד, אחי הקטן התעורר ואמר: 'אם לא תיתני לי חתיכת לחם, אמות'. אמרתי לו שלילה ובחוץ יש כלבים. ביקשתי שיחזיק מעמד והבטחתי שבבוקר אביא לו. חיבקתי אותו, ופתאום הוא מת. אחרי כמה זמן לקחו אותו מהידיים שלי וזרקו אותו בעגלה עם שאר הגוויות, כמו זבל. לפני כמה חודשים ראיתי בטלוויזיה שיר בשם 'א־שטיקלע ברויט' (חתיכת לחם, צ"ר) וקיבלתי הלם. זה היה בדיוק הסיפור של אחי. חזרתי 80 שנה אחורה. חודש לא יכולתי להירגע מזה.
אנשים שואלים אותי מה החזיק אותי כל כך חזקה, והתשובה היא שבתוך כל המצב הנורא הזה הייתה תקווה שהמלחמה תיגמר ועלינו רק להחזיק מעמד ולהישאר בחיים.
בתחילת 1945 צורפתי ברגע האחרון, במקום ילדה אחרת שגססה, לקבוצת ילדים שעלתה לארץ. הייתי בת 17 ונראיתי בת 12, לגמרי לבד בעולם (עשר שנים אחר כך נודע לי שאמא שלי עוד בחיים והבאתי אותה ארצה). הכניסו אותי עם חלק מהעולות למוסד והרגשנו כאילו אנחנו ממשיכות את החיים תחת הגרמנים. המלחמה הייתה בתוכנו. חשדנו בכולם. יום אחד, כשיצאנו, פגשנו ניצולות שואה מ'בית יעקב' בירושלים שהיו בטיול ונראו לנו מאושרות. ביקשנו לעבור ללמוד איתן ואכן עברנו, אבל הישראלים לא קיבלו אותנו. שאלו אותנו: 'למה לא התנגדתם?'. היה קשה לשמוע את זה. שם החזקתי את כולם, פה הייתי שחוקה ובודדה.
שידכו אותי כשהייתי בת 18. מנהלת המוסד הכירה לי קרוב משפחה שלה, בן 22, חרדי, בעל מרפדייה קטנה. גרנו בחדר עם שירותים משותפים בחצר ושם גידלתי את ילדיי. מעולם לא התלוננתי ולא קינאתי באחרים. תמיד אמרתי: ברוך השם שיש לי גג, אפילו אם הוא דולף! במשך 25 שנה עבדתי כרפדית, עד שסגרנו והלכנו לעבוד כשכירים. בעלי נפטר לפני 14 שנה.
"הרופאה אמרה לי: ב'עמך' כולם כמוך. זה לא מדויק, כי לא כל מי שעבר את השואה הוא אותו דבר. אני צוחקת בימים ובוכה בלילות"
החיים שלי הם ספר עבה. מששת הילדים שילדתי – שניים נפטרו - יש לי 38 נכדים, יותר מ־150 נינים ויותר מ־40 בני נינים. השבוע היו לי שתי בריתות של בני נינים, וצפויות עוד לידות וגם חתונות ומסיבות בר מצווה. יש לי שבט עם יותר מ־200 נפשות, אבל לא השתחררתי מהמלחמה ההיא.
לפני כ־25 שנה הגעתי ל'עמך' – המרכז לתמיכה נפשית וחברתית לניצולי שואה. רופאת המשפחה אמרה לי: 'שם, כולם כמוך'. זה לא מדויק, כי לא כל מי שעבר את השואה הוא אותו דבר. במשך שנים הייתי קמה בחמש בבוקר, מנקה את הבית, מתעמלת במתקני הספורט בגן סאקר ומתייצבת במועדון 'עמך' בשמונה. פגשתי שם אנשים שאיתם אני יכולה להיות מי שאני, עם הזיכרונות והסיוטים. אף אחד אחר לא יכול להבין אותנו. אפילו לא הילדים.
היום אני יוצאת פחות מהבית כי עברתי שני צנתורים, החליפו לי מפרקים באגן ובברכיים, והבריאות לא משהו. העובדת הסוציאלית של 'עמך' באה אליי, יש לי מטב"ית (מטפלת בית) 38 שעות בשבוע, אבל אני גרה לבד בדירה שמובילות אליה 20 מדרגות. בסגרי הקורונה הייתי יורדת ועולה את המדרגות שלוש פעמים ביום. גם למועדון 'עמך' הלכתי תמיד ברגל, כשעה. אני מאמינה שהפעילות הגופנית עוזרת לי להישאר צלולה ופעילה".
שורה תחתונה: "אני צוחקת בימים ובוכה בלילות. המלחמה ההיא וכל מי שאיבדתי עדיין איתי, אבל כשהנכד שלי מזמין אותי לשבת ואנחנו חמישה דורות בשולחן, הוא אומר: 'זאת הנקמה שלך בגרמנים', ואני שמחה שהילדים שלי מרגישים ככה".
