מאז ומעולם ידעה ד"ר לימור רגב שיום אחד היא תעלה על הכתב סיפור של שורד שואה. בזיכרונות ילדותה מעוגנת תמונה שלה, יושבת על ברכי סבא, המונה בזה אחר זה את שמותיהם של בני משפחתו שנספו במחנה המוות טרבלינקה. גם בהמשך, כנערה וכבוגרת, התעניינה מאוד בסיפורי שואה ובמקביל לעיסוקיה האקדמיים קיוותה שיום אחד תמצא את הדמות שתהפוך את ההתעניינות לפרויקט מעשי. היא רק לא שיערה שהפרויקט, שהחל כמתנת יום הולדת 90 לאבא של חברתה, יהפוך לרב־מכר בינלאומי שתורגם עד כה לעשר שפות. כעת הוא מגיע גם לקהל הקוראים הישראלי תחת השם "הילד מבלוק 66" (הוצאת כנרת, זמורה).
הפרויקט החל בחגיגת בר המצווה של רועי הימלהוך, חברו של הבן הבכור של רגב, עומר. "בעקבות הבנים המשפחות התחברו. ענת, אמו של רועי, ואני נהיינו חברות טובות. באחד הטיולים שלנו היא סיפרה לי שאביה ניצול שואה, ואני הגבתי כבדרך אגב שפעם התכוונתי לכתוב ספר שגיבורו ניצול שואה", מספרת רגב (55), נשואה ואם לשני בנים (21, 16) ובת (19), ממושב ניר־צבי, עמיתת מחקר במכון דיוויס ליחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית.
היא בעלת ארבעה תארים אקדמיים: תואר ראשון בספרות אנגלית ולימודים כלליים עם התמחות ביהדות זמננו ולימודים אמריקאיים; תואר שני בלימודים אמריקאיים ויחסים בינלאומיים; דוקטורט שנושאו ויתורים טריטוריאליים בגבולות ישראל; ותואר שני נוסף בחקר סכסוכים, יישובם וניהולם. בנוסף, היא בעלת תעודת מגשרת.
ריחות וטעמים מהבית
חגיגת בר המצווה של רועי התקיימה בינואר 2016. משה קסלר, סבו של חתן השמחה, אז בן 86 והיום בן 94, בירך את נכדו והעניק לו ספר תפילות ששרד במשפחה ונמצא לאחר השואה. "אף עין לא נשארה יבשה", משחזרת רגב. "בהמשך האירוע ניגשתי אליו ואמרתי: 'אם אי פעם תרצה לספר את סיפורך, אשמח לכתוב אותו', והוא ענה: 'אם אחליט, אשמח שאת תעשי זאת'. לקח לו זמן להתבשל עם הרעיון. בעשרות השנים שחלפו מאז השואה, הוא לא דיבר על חוויותיו בתקופה החשוכה ההיא, למעט בפרויקט העדויות שיזם סטיבן ספילברג".
"מנהל הבלוק גרם לילדים להאמין שהמלחמה תיגמר והם יחזרו לחיים. הוא נתן להם לא רק סיכוי להישרדות פיזית אלא גם חיזק אותם נפשית"
כעבור כשנתיים חברתה ענת הודיעה לה שאביה נתן אור ירוק ואפשר לקבוע מפגש. "אחת לשבוע הגעתי לביתו של משה ברמת־גן", היא מספרת. "מאחר שאני אשת מחקר וחשוב לי הדיוק ההיסטורי, ביקשתי שנלך כרונולוגית, החל בילדותו המוקדמת. שאלתי שאלות שיזכירו לו דברים טריוויאליים, כדי לקבל תמונה אמיתית ולהכיר את הילד והנער שהיה ואת האווירה שבה גדל טרם השואה, כמו מה אהב לאכול, מה עשה אחרי בית הספר, איך נראה הבית, ריחות, טעמים... היה לו נעים להיזכר, כי הייתה לו ילדות טובה, והיו לו משפחה אוהבת וקהילה חמה. בתחילת הדרך לא ידעתי שום דבר על קורותיו. רק במשך השיחות התברר לי שמדובר בסיפור הצלה יוצא דופן".
אור בחשכה
משה קסלר נולד ב־21 בספטמבר 1930, הבכור בין שני בנים, בעיר ברהובו ברפובליקה הצ'כוסלובקית, שעברה ידיים רבות וכיום נמצאת באוקראינה. בגיל תשע התחילו חייו להשתנות באופן ניכר. ההונגרים כבשו את האזור, השלטון האנטישמי הכביד בתקנות להגבלת היהודים, וכשהיה בן 12 נשלח אביו, יחד עם הגברים היהודים של העיר, לעבודות כפייה. קסלר נשאר עם אמו ואחיו הקטן. אירוע בר המצווה שלו, בספטמבר 1943, לא התקיים ברוב עם כפי שייחל, אלא בבית כנסת ריק ועצוב, ללא נוכחות אביו – ונהפך לצלקת לכל חייו.
באפריל 1944 כבשה גרמניה את האזור. היהודים, ובהם משה, אמו, אחיו ובני משפחה נוספים, עברו לגטו. אחרי שבועיים־שלושה הועלו לרכבות, וכעבור כמה ימים הגיעו לבירקנאו. מאותו הרגע ועד סוף המלחמה היו חייו של קסלר, אז בן 13 וחצי, רצופים במזל ומשובצים באנשים טובים שסייעו להצלתו. מיד עם הגיעו למחנה המוות ניגש אליו אסיר והפציר בו להיפרד מאמו ומאחיו הקטן ולהצהיר שהוא בן 16. בתור למקעקע המספרים עמד אחרי שאני (שאנדור), בן גילו מהשכונה, והם הפכו לבלתי נפרדים. שניהם שרדו בזכות סיפור הצלה מופלא בבלוק הילדים בבוכנוולד, שהעניק את שמו לספר.
"משה הסביר לי שהמנגנון שעזר לו לשרוד היה ניתוק רגשי שאִפשר לו לראות מוות, גופות וזוועות. גם כשנפגש עם אמו, הניתוק הרגשי פעל"
מה היה בבלוק 66 שהפך את סיפורו של משה קסלר ליוצא דופן?
"בינואר 1945, כשהיה ברור שהצבא הסובייטי עומד להגיע לאושוויץ, פינו הגרמנים את המחנה והובילו את האסירים, כולל את משה ושאני, לצעדת המוות. בתום דרך חתחתים ברגל וברכבות פחם, הגיעו השניים למחנה הריכוז בוכנוולד. גם שם, כמו במקרים קודמים בחייהם, שמעו עצה שבהמשך הצילה אותם ממוות: נסו להגיע לבלוק 66. באותו בלוק היו אך ורק ילדים, בגילאי 18-12 – בשיא הימים היו שם כ־1,000 ילדים. מנהלו היה אנטונין קאלינה הצ'כי, אסיר פוליטי לא יהודי, חבר במחתרת הבינלאומית של המחנה. הנערים חיו בבלוק בתנאי צפיפות נוראיים, אבל קיבלו יחס הוגן ושוויוני. קאלינה עשה שורת צעדים כדי למנוע מגע ישיר בין הילדים לאחרים במחנה. הוא תלה על הדלת שלט עם המילה 'טיפוס' כדי להרתיע גרמנים מלהיכנס לשם, הצליח למנוע מהילדים יציאה לעבודות פרך ועמידה במסדרים בקור המקפיא, דאג להם לשמיכות, ואפילו חילק להם שוקולד מחבילות של הצלב האדום ודאג שאסירים יהודים יעבירו להם שיעורי עברית.
"כשמשה דיבר על קאלינה הוא הדגיש שהבלוק היה המקום היחיד שבו הם הרגישו שמישהו מושיט להם יד, כינה אותו מלאך ו'קרן אור בחשכה', ואמר שהוא חייב לו את חייו. קאלינה גרם לילדים להאמין שהמלחמה תיגמר והם יחזרו לחיים. הוא נתן להם לא רק סיכוי להישרדות פיזית אלא גם חיזק אותם נפשית".
כריכת הספר כמה זמן הם שהו בבלוק 66?
"רק כמה חודשים. חיילי הצבא האמריקאי שחררו את המחנה, והרב הצבאי שהגיע איתם חילק לילדים ספר תפילה. כשהמלחמה הסתיימה, במאי 1945, משה ושאני החליטו לחזור הביתה. שם התברר למשה שאמו ניצלה, אך אחיו הקטן נספה באושוויץ. המפגש עם האם, אחרי שנים של נתק וחוויות טראומטיות נפרדות, לא היה פשוט. באחת משיחותינו משה הסביר לי שהמנגנון שעזר לו לשרוד היה ניתוק רגשי שאִפשר לו לראות מוות, גופות וזוועות שאין לתאר, בלי לתת למראות לחדור אליו. כשנפגש עם אמו, אותו ניתוק רגשי שהגן עליו פעל גם שם. הוא לא הצליח לשמוח ולהתרגש, כפי שהיה אמור, ופחד שאיבד את היכולת להרגיש. רק כשאמו סיפרה לו כי אביו נהרג מכדור תועה ביומה האחרון של המלחמה, נפרץ מעיין דמעותיו. הוא אמנם איבד את אביו, אבל מצא שוב את היכולת להרגיש".
קסלר, אמו ובעלה השני עלו ארצה ב־1949. כאן הכיר את אווה, ניצולת שואה מברטיסלבה. ב־1950 התגייס. "לדבריו, השירות בצה"ל ריפא את נפשו, כי עם נשק בידיו הרגיש שכבר אינו חסר ישע". בני הזוג קסלר התגוררו ברמת־גן, הביאו לעולם את אורנה וענת והיו סבא וסבתא לארבעה נכדים.
העלייה לארץ הפרידה בין שני החברים שעברו יחד את זוועות השואה. שאני נתקע מאחורי מסך הברזל ועלה ארצה רק בשנות ה־70, וכאן שבו והתאחדו, אף כי התגוררו במרחק זה מזה עד לפטירתו של שאני.
בקרוב ההצגה
הספר במתכונתו הראשונה נכתב בסגר הקורונה, בינואר 2021. שלושה חודשים אחרי שאיבד את חברו הטוב, איבד קסלר גם את אשתו האהובה. "זה היה אובדן של שתי הדמויות הכי משמעותיות ברוב חייו", מדגישה רגב. "באיזשהו מקום הספר עזר לו להתרומם מהמכה הכפולה".
בעצה אחת עם בתו, לקראת יום הולדתו ה־90 של קסלר, הדפיסה רגב 50 עותקים כמתנה לבעל השמחה כדי שיחלק למקורביו. השקת הספר התקיימה בנוכחות בני משפחה וחברים. "התגובות היו נלהבות. רבים המליצו להוציא את כתב היד הכרוך כספר לקהל הרחב, אז החלטתי להעביר את כתב היד לחברת 'איבוקפרו' המתמחה בתרגום ובהפצת ספרים ב'אמזון'".
הספר המתורגם לאנגלית קיבל ביקורות מצוינות באמזון ונהפך לרב־מכר בינלאומי. נכון להיום נמכרו כמאה אלף עותקים רק באנגלית, ועד כה תורגם לצ'כית, רוסית, אלבנית, איטלקית, גרמנית, הונגרית, פולנית ונמצא בתרגום לקוריאנית, ספרדית ורומנית. "בארצות־הברית כתבו עליו מחזה, וההצגה אמורה לעלות בפלורידה בינואר 2025", אומרת רגב.
"הנערים חיו בבלוק בתנאי צפיפות נוראיים, אבל קיבלו יחס הוגן ושוויוני. מנהל הבלוק תלה על הדלת שלט עם המילה 'טיפוס' כדי להרתיע גרמנים מלהיכנס לשם"
למי הספר מיועד?
"לכולם, אבל למשה היה הכי חשוב שבני הנוער בישראל יכירו את הסיפור שלו, שיעריכו את קיומה של מדינה יהודית, וגם של הושטת יד למי שצריך עזרה, ובמקביל – שמה שקרה לנוער היהודי של תקופת השואה לא יישכח לעולם".
איך את מסבירה את ההצלחה הלא צפויה של הספר בעולם?
"העובדה שהוא מתאר במפורט את הילדות הנורמלית שקדמה לשואה מאפשרת לקורא להתחבר אל הילד הרגיל שהיה משה. ברגע שהוא מגיע לבירקנאו ונאלץ לשרוד לבד בשואה, אנחנו כבר מרגישים קרבה ושייכות אליו, כאילו אנחנו יוצאים איתו למסע הזה. בנוסף, מדובר בסיפור הצלה מיוחד ולא מוכר, המדגיש את החשיבות של אי־עמידה מנגד ואת ההשפעה האדירה שיכולה להיות לאדם אחד על חייהם של הרבה אחרים. הספר אינו רק סיפור שואה אלא סיפור של חוסן נפשי, תושייה ותקווה במין האנושי".
מה הייתה השפעת הספר על משה קסלר עצמו?
"באפריל 2022 – אחרי 77 שנים מאז שחרורו – הוא החליט לנסוע לראשונה לבוכנוולד, לכנס המתקיים שם מדי שנה, בשמו ובשם שאני חברו שלא זכה לכך. כניסתו הראשונה למחנה שודרה בישראל בכתבה המרכזית בערוץ 12 ביום השואה. באוקטובר 2023 נסענו יחד לפראג, להשקת הספר בצ'כית, והמשכנו לטרביץ', עיר הולדתו של אנטונין קאלינה שמת ב־1990. משה עצמו נרגש מאוד מכך שסיפורו האישי נעשה נחלתם של רבים כל כך בעולם, עם המסרים שבו. הספר יצא לאור בארץ ב־21 בספטמבר, יום הולדתו ה־94".
כשיצאת לדרך שיערת איך יתגלגל הסיפור?
"ממש לא. בסך הכול רציתי לתרום את חלקי הצנוע להנצחת השואה ולעשות משהו התנדבותי בעל ערך. הסיפור לא תם מבחינתי. אחרי שנחשפתי לדמותו של אנטונין קאלינה, החלטתי להתמקד בו. באחרונה סיימתי כשנתיים של עבודת תחקיר, שכללה כעשר נסיעות לעיר הולדתו, ואני בעיצומו של כתיבת הספר על האיש הפשוט שבזכותו ניצלו חייהם של כאלף ילדים יהודים בשואה. אף על פי שזכה ב־2012 בתואר 'חסיד אומות עולם', סיפורו אינו ידוע ומגיע לו להיות מוכר".
- לקריאת הפרק הראשון מתוך הספר הילד מבלוק 66
