דלפין־רחל הזיזה (34), תושבת אשדוד, אחות מוסמכת בקופת חולים "מאוחדת", נשואה למיכאל, אם לשלושה (7, 5, 3), עלתה מצרפת ב־2015.
חינוך דתי: "נולדתי באיבלין, עיר בפריפריה של פריז, שלישית מבין ארבעה ילדים. בגיל חצי שנה עברה המשפחה לשביי לה רו. למרות שהבית היה דתי, הלכתי לבית ספר יסודי עירוני־כללי, ורוב חבריי לא היו יהודים. בימי ראשון ובחגים הלכנו לבית ספר יהודי. מדי פעם היו תקריות אנטישמיות, אבל זה כמעט לא הפריע לחיי היומיום. עם זאת, היה ברור שאצא רק עם בחורים יהודים. בגיל 17 התחלתי ללמוד סיעוד, התמחיתי ברפואת ילדים ועבדתי בבית חולים פרטי ברפואת ריאות, שעזבתי בהמשך כי לא אפשרו לי חופש בשבת. עברתי לעבוד בגן ילדים כסגנית מנהלת, שאחראית גם על מתן תרופות לילדים. ניהלתי צוות של 20 איש ונהניתי מאוד".
פיגוע: "בגיל 24 השתתפתי במסע של 'תגלית' לישראל. בקבוצה פגשתי בחור תוניסאי בשם יואב אטב (חטב) ונהיינו בני זוג. לצערי הוא נרצח בפיגוע של 'היפר־כשר' שהתרחש ב־9 בינואר 2015, כשטרוריסטים מוסלמים פרצו לסופרמרקט יהודי, לקחו בני ערובה ורצחו ארבעה. הגעתי עם אבא שלי להלוויה שלו בירושלים, ושם הודעתי שאני עושה עלייה".
עלייה: "בסוף 2015 עליתי לארץ והצטרפתי למדרשת 'מכון אורה' בירושלים. למדתי עברית ושיעורי תורה ועשיתי טיולים להכרת הארץ".
אהבה: "כשבן זוגי נהרג העליתי על זה סטטוס לפייסבוק. מיכאל הזיזה, ישראלי שעלה בגיל 15 מצרפת, יצר איתי קשר וכתב: 'אם את צריכה עזרה, אני פה בשבילך'. עניתי לו שהחלטתי לעלות ואני באמת צריכה מידע איך אוכל להשתלב בישראל בעבודה כאחות מוסמכת. למחרת הוא כבר שלח לי טפסים והוראות לביצוע התהליך. התרגשתי מאוד. הוא היה בשבילי במקום ובזמן הנכונים. כשעליתי ארצה הקשר התחזק. התחתנו באוגוסט 2016 ועברתי לגור באשדוד".
לימודים: "התחלתי לעבוד כסייעת רוקחת ובמקביל למדתי באינטנסיביות באולפן רפואי כדי לעבור בחינת הסמכה כאחות בישראל. בשבתות חזרתי על כל המילים והשורשים, עבדתי עם מילון צמוד, שיננתי מילה מילה, ועם מיכאל השתדלתי לדבר רק עברית, אפילו שצרפתית היא שפת האם של שנינו. לא זכיתי להקלות כעולה חדשה ונאלצתי לעבור את כל המסלול. ב־2017 נולד הבן הבכור שלנו, נאור. בינואר 2018 התחלתי לעבוד בקופת חולים 'מאוחדת' כאחות מוסמכת, ועוד מעט בעזרת השם אני מסיימת תואר ראשון בסיעוד במכללה האקדמית ברמת־גן".
מלחמה: "בעלי, שעובד בעבודה חיונית, גויס מיד כשפרצה המלחמה, שוחרר לזמן מה וחזר למילואים. גם אני עובדת בעבודה חיונית ולא חשבתי להיעדר. יזמתי קייטנה בסניף של מאוחדת לילדי הצוות בהם ילדיי, מה שאיפשר לנו לתפקד בתנאים הקשים. הילדים שלי כבר יודעים שבאזעקות רצים לממ"ד בלי פניקה. כלפי חוץ נראה שהם לא בטראומה, אבל כשהגדול חזר לבית הספר, הוא צייר אותנו כמשפחה של ארבעה ואבא בצד".
צבריות: "מהרגע שבני הבכור נולד כאן אני מרגישה ישראלית לגמרי ומאוד מרוצה שעליתי. גם הוריי עשו עלייה ומחלקים את זמנם בין ישראל לצרפת, שם ממשיכים שלושת האחים שלי לחיות. לא פשוט לעזוב הכול ולהתחיל מחדש, אבל אני אומרת לכולם: 'תפתחו את העיניים ותעלו מהר ארצה'".
למה לא תצליחי להתרגל בארץ? "לעובדה שהישראלים לא כל כך מנומסים".
איזה הרגל מצרפת כדאי לישראלים לאמץ? "לשמור יותר על הפרטיות של האחר. פה כולם יודעים הכול על כולם ומתערבים".
מה המקום הכי אהוב עלייך בארץ? "הכותל המערבי".
למה את הכי מתגעגעת בפריז? "אולי לקרואסון ולגבינות צרפתיות. האמת, שום דבר לא חסר לי כאן".
