שרה שונטל (35, חולון), עובדת בחינוך המיוחד, נולדה בפריז למשפחה דתית. בגיל ארבע הוריה התגרשו. אביה, יהודי־אנגלי, חזר ללונדון והקשר איתו נותק. היא למדה בבתי ספר דתיים ובגיל 16 החליטה לעזוב את הדת.
הטריגר לעלייה: "כשהייתי בת 18, אירע בפריז הרצח האכזרי של היהודי הצרפתי אילן חלימי. לא הכרתי אותו, אבל האירוע טלטל אותי ומאז אני מדליקה מדי שנה נר לזכרו. זמן קצר אחר כך הצטרפתי למסע לישראל במסגרת תוכנית לתלמידי י"ב יהודים מכל רחבי צרפת בשם Bac Bleu Blanc. ברגע שהגעתי לארץ, התאהבתי. החלטתי שפה אני רוצה לחיות, לנהל קריירה ולהקים משפחה. ביום הראשון של המסע, המדריך ביקש שנכתוב למה אנחנו מצפים מהתוכנית. כתבתי שאני מקווה שהמסע ייתן לי חשק לעלות לארץ.
רגע האמת: "החלטתי לפנות לסוכנות היהודית ולעשות עלייה. הפקידה שקיבלה אותי הציעה לי לחכות כמה חודשים ולהצטרף לקבוצה של 20 צעירים שעולים יחד, מה שיספק לי תמיכה ומגורים. היא אמרה לי: 'לעלות זה עבודה, זה לא סתם להגיע עם דגל המדינה וזהו'. הבנתי שזו הבחירה הנכונה.
"ב־11 במאי 2016 הגעתי לשדה התעופה בפריז עם שלוש מזוודות ופגשתי את חברי הקבוצה. כשעלינו על הטיסה, הייתה לי הרגשה שיהיה בסדר, שגם אם יהיה קשה, אני חייבת להצליח".
ההתאקלמות: "הביאו אותנו לאולפן ברמת אביב, ארבע בנות בחדר ושירותים במסדרון. בסופי השבוע עשינו ארוחות משותפות וטיילנו. אחרי חמישה חודשים באולפן הרגשתי שאני לא יודעת מספיק עברית ונשארתי לאולפן מתקדמים. כשסיימתי, עברתי לגור אצל דודה שלי באריאל ועבדתי במלצרות בתל־אביב.
פדיחות: "כמו כל עולה חדשה, עשיתי טעויות מביכות בעברית: פעם מישהו לקח אותי טרמפ ואמרתי, 'תעצור לי במחזור' במקום 'תעצור לי ברמזור', וכשעבדתי במלצרות שאלתי את הבוס: 'מה, אני אחראית על כל השולחנים האלה?'.
"בהמשך עברתי לרמת־גן ועבדתי בחינוך המיוחד. בקרוב אני מסיימת תואר ראשון במדעי המדינה ויחסים בינלאומיים באוניברסיטה הפתוחה".
זוגיות: "לפני שנתיים הכרתי את בן זוגי, עוז, שמשרת ביס"מ. לקראת החתונה יצרתי קשר עם אבא שלי, שלא ראיתי הרבה שנים. רציתי שהוא ייקח אותי לחופה יחד עם אמא שלי והרגשתי שאין טעם להתמרמר על העבר. לפני שנה בחנוכה התחתנו ואבא שלי הגיע מאנגליה. הוא לא אחד שמראה רגשות, אבל הרגשתי שהוא רעד כשהחזיק את היד שלי".
היום: "אני מחפשת עבודה עם משמעות אמיתית. אולי במשרד החוץ או במשרד העלייה והקליטה. חשוב לי להרגיש שאני תורמת למדינה.
"זה הזוי, כשאני טסה לבקר את משפחתי בפריז, אני מרגישה זרה ומתגעגעת לארץ. מאז שעליתי ארצה, אף פעם לא הייתי לבד בשבתות וחגים. שכנים וחברים תמיד הזמינו אותי. אחרי שבע שנים בארץ אני יכולה לומר שזו הייתה ההחלטה הכי נכונה שעשיתי בחיים שלי. נכון שזה מאתגר, ובכל זאת, אין כמו הרגשה של בית".
הרגל צרפתי שכדאי לישראלים לאמץ: "להיות קצת פחות סחבקים".
למה אני הכי מתגעגעת: "לאמא שלי".
למה כבר הצלחתי להתרגל? "שכולם בלחץ".
המקום האהוב עליי בישראל: "רמת הגולן".
