נכון שאנחנו מתגעגעים אליהם דרך האוכל? לסבתא, לדודה, לאמא. לאלו שהלכו מאיתנו לבלי שוב. קורה שפתאום, באמצע היום, בלי התראה מוקדמת אני נתקפת בגעגוע עצום לאוכל של אמא. ועוד יותר, לאוכל של סבתא.
זה לא אומר שאנחנו לא מתגעגעים אליהם גם בדרכים אחרות. כמה שהייתי רוצה לשבת עם אמא ולספר לה מה עבר עליי בשנים האחרונות. אני כל כך מתגעגעת לסבא וילי, אביו של אבי, שהייתי בבת עינו, נכדתו הבכורה. את השמיים הוא היה מוכן להוריד למעני. "רק תגידי, אורנה קטנה שלי, תגידי מה את רוצה שנעשה עכשיו". כמה אהבתי אותו.
אבל הגעגוע לאוכל הוא געגוע מסוג אחר. הוא מוחשי וחד, ריחות התבשילים האהובים ממלאים לפתע את האוויר, הטעם מתפשט בפה. האוכל הוא לא רק "סתם אוכל", הוא גם הבית, הזיכרונות, שולחן האוכל והתמונות שעל הקירות. אוח, עכשיו אני חייבת, פשוט חייבת, לאכול מרק דושפרה (כיסונים) של סבתא אונה.
רק מה, סבתא איננה, ואני לא יודעת איך מכינים את המרק הזה שלה. אם יש משהו שאני ממש מצטערת עליו, זה שלא למדתי ממנה איך להכין את מטעמיה המיוחדים בעודה בחיים. מי חשב? הגישו לי, אכלתי, זה היה מובן מאליו, לא איזה עניין גדול.
בבית של סבא אכלו אוכל גרמני. הרבה תפוחי אדמה, סוגים שונים של פירה, מרק בשר, צלי בקר. אחרי תנומת הצהריים - הפסקת השלאפשטונדה המפורסמת של הייקים - היו קמים לשולחן של קפה ומטעמים. העמידו על שולחן מכוסה במפה רקומה קנקן מפואר, כוסות חרסינה עדינות. עוגת שמרים אוורירית עם קינמון ומרציפן הייתה מגיעה בחגיגיות מן המזווה. הכול היה טעים־טעים. אבל הבשלנית הגדולה באמת הייתה סבתי הבוכרית, סבתא אונה, אמה של אמי.
נשים בנות דורה לא עבדו אז מחוץ לבית וסבתי הייתה ברוכת כישרונות, חכמה ויצירתית במיוחד. לא הותירו לה מקום אחר להפגין את יכולותיה אלא רק דרך הבישול, הגינה (שהייתה מרהיבה) ואחזקת הבית. המטבח הפצפון, שני מטרים על שני מטרים, הפך לממלכה, והיא עצמה נעשתה בשלנית בחסד. הבישול היה בישול איטי על פתיליות.
מה היא לא הכינה? כרוב ממולא מגולגל ביד אומן, עלי גפן ממולאים; ביצים קשות ממולאות בסלט מיניאטורי שהשתלב עם חלמון הביצה; פילאו עם בשר כבש, מנה שנראית כמו ציור צבעוני, הגזר והצימוקים ממעל ומתחתם האורז; לביבות (צ׳לפק); פיתות דקות (נאני טאקי), שנאפו על עצים בתנור האבן הממוקם בגינה; סמבוסק עם ירק; פלפל ממולא ברוטב ענבים. למות כמה שהכול היה טעים. ושיא השיאים, מרק הדושפרה, עם הכיסונים הממולאים בבשר כבש וגרגירי חומוס. מקנחים את הארוחה עם סוכריות מקליפות פומלה, ומוצצים קוביות סוכר קשיח על חוט.
כאמור, הבסיס של המטבח הגרמני הם תפוחי האדמה. המטבח הבוכרי יושב על ציר האורז. כשהוריי התחתנו היה ברור שמעכשיו אבא שלי יתחיל לאכול אוכל בוכרי. כך היה כמעט 70 שנה. הוא תמיד היה מבסוט, היה לו טעים. אבל כשאמא נפטרה, הוא קרא למטפלת ואמר לה "גמרנו עם האורז, חוזרים לתפוחי האדמה".
התגעגע. כי מתגעגעים.
דברים שאני כבר יודעת: גם אם אתם עסוקים וממש לא בראש שלכם ללמוד לבשל מאכלים מבית אמא או אבא, אל תוותרו לעצמכם. עמדו לידם, למדו את הסודות הקטנים, אלו שבאמת עושים את הטעם החד־פעמי. יבוא יום ותתגעגעו אליו מאוד.
