חשבון האינסטגרם של לורי גייזלר נוצץ לא פחות מהבלונד שלה. אבל האמת מאחורי צילומי הביקיני ואופנועי הים הרבה יותר מורכבת. גייזלר (49), עורכת דין ומגשרת, בעלת משרד בוטיק בתחום דיני המשפחה והמעמד האישי, פרסמה לאחרונה פוסט כן על הקשיים שהיא מתמודדת איתם וסחפה את הרשת. "למחרת פרסום הפוסט התעוררתי בבוקר למקום חדש ונעים, שנשים רואות בי - לורי גייזלר - השראה ומישהי שיכולה להרים אותן מהמקום החשוך שבו הן נמצאות", היא אומרת בריאיון שאנחנו מקיימות מול הבריכה שלה בווילה המטופחת בסביון, שבה היא מתגוררת עם בעלה, עו"ד שמואל גייזלר, ועם ארבעת בניהם. בן הזקונים "גיאצ'וק" (תשע) הוא ילד עם צרכים מיוחדים.
היא נולדה וגדלה בצפון תל־אביב, בת אמצעית בין אחיה, צביקה בארינבוים (איש עסקים, יזם ובעלים של רשת בתי החולים הפרטיים "מדיקה", צ"ר) ואחותה הצעירה טלי. הוריהם עלו ארצה מברית־המועצות לשעבר והכירו כאן בארץ. האב הקים מפעל טקסטיל והאם גידלה את שלושת הילדים. "לא גדלנו ברווחה כלכלית אבל קיבלנו הרבה ערכים. ראינו את המשפחות העשירות מסביבנו, וזה נתן לנו דרייב מטורף להצליח. המקום הזה, שבו אתה חשוף לחיים שאינך יכול להרשות לעצמך, גורם לך רעב לעשות, להגיע. אמא נתנה לנו ביטחון שאנחנו מסוגלים לכל ושאין גבול למה שנוכל להשיג".
את השם ליאורה שנתנו לה הוריה, היא החליטה בגיל 18 לשנות ללורי. "מעולם לא הרגשתי ליאורה. זה שם כבד שלא התאים לי", היא צוחקת. בצבא שירתה ביחידות מובחרות במודיעין, ובסיום השירות נסעה לדרום־אפריקה. "לא הכרתי שם אף אחד, אבל זה לא הפריע לי. אחרי שנה ביוהנסבורג, אמא הציעה שאסע ללונדון ללמוד משפטים. נרשמתי ל־University of East London במימון של אחי, ושם החל סיפור האהבה שלי עם שמואל גייזלר, שכבר היה בשלב מתקדם בלימודי המשפטים באוניברסיטת שפילד. לא הפכנו לזוג לפני שהוא ביקש ואף קיבל רשות מאחי, שהיה החבר הכי טוב שלו. כששמואל סיים את הלימודים הוא חזר ארצה ועבד בפרקליטות מחוז תל־אביב. כשאני חזרתי, שכרתי חדר והתחלתי לעבוד כעורכת דין עצמאית לדיני משפחה. תמיד ידעתי שזה התחום שלי, כי יש בו את כל האלמנטים מהחיים: רגש, יחסי אנוש, סיפוק, עזרה, דיני נפשות ומה לא. עבדתי ימים ולילות, שבתות וחגים, הייתי אחוזת אמוק להצליח".
המרוץ הבלתי נלאה להצלחה גבה מחיר כבד: עלייה בלתי מבוקרת במשקל. "מאז ומתמיד הייתי ילדה שמנמונת, אבל האכילה לא באה מצורך רגשי למלא חלל בתוכי, אני פשוט אוהבת אוכל. תמיד היו לי חברות וחברים והייתי מקובלת ומצחיקה, ואולי זו הסיבה לכך שהמשקל לא גרם לי תסכול. אבל באמת, בנושא האוכל לא היו לי גבולות. בצבא עליתי 15 קילו, בדרום־אפריקה הצטברו עוד כמה קילוגרמים, מהלימודים בלונדון חזרתי עם תואר הצטיינות ו־20 קילו נוספים. גם בארץ המשכתי לעלות, ובגיל 29 גיליתי שהמשקל העודף מהווה חסם בפני הרחבת המשפחה. לאחר שחיינו יחד שמונה שנים ורכשנו דירה משותפת, החלטנו להתמסד ולהינשא כדי להביא ילדים לעולם. שקלתי אז למעלה מ־100 קילו ולא הצלחתי להרות. עברתי טיפולי פריון ונכנסתי להיריון עם שלישייה. בשלב מסוים עשינו דילול עוברים כדי לשפר את הסיכויים להיריון תקין, ונשארתי עם שניים. המצחיק הוא שאף אחד לא ידע שאני בהיריון, כי תמיד הייתי שמנה. סיימתי את ההיריון במשקל 123 קילו".
התאומים אריאל ורון (19) נולדו בשבוע ה־30, לאחר שלקתה ברעלת היריון, חשה בצירים במהלך הופעה בבית משפט ונאלצה לעבור ניתוח קיסרי חירום. "הילדים היו מונשמים באינקובטור והיינו לידם בפגייה שלושה חודשים. כשיצאו הביתה התברר שנדבקו בווירוס RSV שפוגע במערכת הנשימה. הם הוחזרו לבית החולים ושוחררו אחרי כמה שבועות. היום הם שני גברים מקסימים ואין זכר לפגות שלהם".
מתי החלטת להשיל את הקילוגרמים העודפים?
"זו לא הייתה בדיוק החלטה. כמו הרבה דברים בחיי, זה קרה כי זיהיתי מצב והחלטתי לנצל אותו. באחד הימים קיבלתי התקף כאבים שנגרם מאבנים בכיס המרה ואושפזתי באיכילוב. כשהגיע למיטתי הכירורג ד"ר סובחי אבו־עביד, אמרתי לו: 'שמעתי את השם שלך בהקשר של ניתוחים לקיצור קיבה. בוא, תעשה לי כבר אותו יחד עם הוצאת אבני המרה'. הוא שיתף פעולה ועשה לי את שני הניתוחים במקביל".
"תוך חמש שנים ירדתי 50 קילו. אבל מאחר שהניתוח הוא בקיבה ולא במוח, ולא עשיתי את השינוי הנדרש בשביל להישאר במצב הזה, והתחלתי שוב לעלות במשקל. מתברר שאני סופר וומן בכל, אבל בקשר לאוכל הייתי פשוט נכה"
הניתוח שעברה להצרת תכולת הקיבה באמצעות טבעת גרר תופעות לוואי קשות. "לא יכולתי לאכול, וכשאכלתי קצת, כל בליעה הייתה גיהינום", היא משחזרת. "תוך חמש שנים ירדתי 50 קילו. אבל מאחר שהניתוח הוא בקיבה ולא במוח, ולא עשיתי את השינוי הנדרש בשביל להישאר במצב הזה, והתחלתי שוב לעלות במשקל. מתברר שאני סופר וומן בכל, אבל בקשר לאוכל הייתי פשוט נכה. לא הצלחתי לשלוט בדחף לאכול ועליתי 30 קילו".
שנתיים אחרי הניתוח, בטרם עלתה מחדש במשקל, הרתה בהיריון טבעי וילדה את ניר (14). גם הוא נולד בניתוח קיסרי חירום בשבוע ה־32 להיריון במשקל 2.100 ק"ג, ואושפז כחודש בפגייה עד שהגיע למשקל הרצוי ושוחרר הביתה.
במקביל הרחיבה גייזלר את משרד עורכי הדין שלה וטיפחה קריירה עצמאית ומצליחה. "תמיד עבדתי. מעולם לא הייתי בחופשת לידה, וגם אחרי הניתוחים הקיסריים נפגשתי עם לקוחות במשרד כשישבתי מולם עם נקזים בבטן. בתחום דיני המשפחה חייבים להיות נגישים. אנשים באים אליי כשהם במצוקה וצריכים אותי לדברים שבוערים להם, ועליי להיות זמינה ולתת להם מענה, גם אם כואב לי. אבל תמיד לקחתי עזרה בבית, שאפשרה לי את ההתקדמות המקצועית".
אחרי שהרגישה ש"הכל במקום" ושהיא עומדת ביעדים שהציבה לעצמה, החליטה להגשים עוד חלום ורוד. "בגיל 40 רציתי להעניק לעצמי מתנה - ילדה. הרצון היה כל כך חזק, עד שחשבתי ליזום התערבות כדי להבטיח שאכן תיוולד בת. בעלי אמר לי: 'לא עושים שום התערבות, כי חלילה משהו עלול לקרות', וּויתרתי. הריתי בהיריון טבעי והייתי בטוחה שיש לי בת, אבל בבדיקת ההדמיה הראשונה התברר שמדובר בבן".
התאכזבת?
"לא. ידעתי שיהיה לי ילד חמישי. שתהיה לי בת. היום, כשאני חיה את המציאות שלי, אני יודעת כמה זה מיותר, הפריווילגיה היחידה היא ללדת ילד בריא".
ההיריון, שבמהלכו עלתה רק 12 קילו, היה תקין, אך בדומה להריונות הקודמים הוא הסתיים בשבוע ה־33, בניתוח קיסרי חירום."מכאן הכל השתבש", היא אומרת. "התינוק הוצא מגופי, בכה, הובל לטיפול נמרץ וקיבל שם תמיכה נשימתית. אחרי שלושה ימים במלונית אני שוחררתי הביתה והתחלתי להרגיש רע מאוד. תוך 24 שעות הייתה לי קריסת מערכות ואושפזתי במחלקת נשים בקומה ארבע, כשהתינוק שלי בטיפול נמרץ בקומה חמש. עברתי ניתוח שבמהלכו פתחו לי שוב את הבטן ושפכו עליי טונות של אנטיביוטיקה. אחרי שבועיים בבידוד שוחררתי ועליתי לקומה חמש, לטפל בתינוק שלי, גיאצ'וק. הרגשנו שניצחנו.
"כשהתברר בהיריון הרביעי שזה בן, לא התאכזבתי. ידעתי שאעשה ילד חמישי. שתהיה לי בת. היום אני יודעת כמה זה מיותר, הפריווילגיה היחידה היא ללדת ילד בריא"
"גיא יצא מבית החולים עם סיכום מחלה שהכל תקין ושצריך להמשיך במעקב, בכל זאת פג. אני חזרתי למחול השדים של החיים. אחרי כמה חודשים, שמתי לב שהילד לא כל כך מתהפך ולא זוחל, אבל רופא הילדים הרגיע אותי שאני 'פולנייה היסטרית'. הוא באמת היה ילד תקשורתי, מחייך, מגיב, אבל גם שמוט, קפוץ ומהודק בתנועותיו. עמדתי על כך שיעשו לו MRI, וביום ההולדת של גיל שנה קיבלנו בשורה נוראה: הילד שלנו סובל משיתוק מוחין".
הבנת מה זה אומר?
"ממש לא. כששאלתי אם אפשר לרפא, הסבירו לי שזה לא פתיר אלא משהו שחיים איתו כל החיים. הבנתי שאף רופא לא יכול להגיד לי מה תהיה מידת הנזק של הילד, שאיני יכולה לדעת אם הוא יתקשר, ידבר, ילך, ושכל יום יהיה ניסוי וטעייה וחרדות, וכל יום זה יהיה להתפלל שהוא יגיד 'אמא', שיושיט יד, שיעמוד. חיפשתי את האנשים שיעזרו לבן שלי להתקדם, שכרנו פיזיותרפיסטים, מטפלים בריפוי בעיסוק, קלינאיות תקשורת. כל מי שיכול היה לקדם אותו, ללמד אותו לפתוח את האגרופים הקמוצים, לשבת, לעמוד, לעשות פעולה הכי פשוטה שילד רגיל עושה".
כניסתו של ילד בעל מוגבלות למשפחה אילצה אותם גם לעזוב את הבית שבנו ברמת־השרון. "כשתכננו את בית החלומות שלנו, עם שלוש קומות של כל מה שאפשר לדמיין, אף אחד לא הביא בחשבון אסון של נכות קשה. היינו צעירים ובריאים, למה צריך מעלית, למשל?". הם עברו זמנית לבית מתאים ולפני שנתיים וחצי הגיעו לבית החדש, שתוכנן בהתאם לצרכים המיוחדים של חייהם הנוכחיים.
"אחרי כמה חודשים, שמתי לב שהילד לא כל כך מתהפך ולא זוחל, אבל רופא הילדים הרגיע אותי שאני 'פולנייה היסטרית'. עמדתי על כך שיעשו לו MRI, וביום ההולדת של גיל שנה קיבלנו בשורה נוראה: הילד שלנו סובל משיתוק מוחין"
מה מצבו של גיא כיום?
"גיאצ'וק התקדם הרבה מעבר לציפיות. הוא מדבר, תקשורתי, רוכב על סוסים, אבל רוב הזמן הוא בעולם שלו. בגיל חמש גילינו שהוא גם על הספקטרום האוטיסטי, ובהמשך התברר שיש לו גם אפילפסיה. מדי פעם הוא עובר התקפים, ובכל פעם אני מרגישה שאני מקבלת אותו במתנה מחדש. עד הקורונה הוא היה מרותק לכיסא גלגלים ובסגר הראשון - כשהמטפלים לא יכלו להגיע וידעתי שהילד חייב טיפול כדי לשמר את ההישגים - הפכתי למטפלת שלו. גמלתי אותו מחיתולים, הורדתי אותו מכיסא הגלגלים. קנינו לו אופניים מיוחדים, וכל יום הוא רוכב מסביב לשכונה ואני רצה איתו".
"בגיל חמש גילינו שגיאצ'וק גם על הספקטרום האוטיסטי, ובהמשך התברר שיש לו גם אפילפסיה. מדי פעם הוא עובר התקפים, ובכל פעם אני מרגישה שאני מקבלת אותו במתנה מחדש"
קשוח.
"קשה לי, אבל אין לי זמן לבכות. זה בזבוז אנרגיות. אני מרגישה שכל יום שאני נושמת, אני צריכה להספיק לקדם אותו. כי עם כל העזרה שמסביבנו, ועם העובדה שהאחים שלו מסורים לו בכל נפשם ואני מחנכת אותם שיהיו הקביים שלו, אני הידיים והרגליים שלו".
מאישה שהיה לה הכל, פתאום הכל התנפץ.
"בהחלט. הכל היה מושלם, וזה טרף לנו את כל החיים. אבל כל מי שמכיר אותי יודע שאני אדם אופטימי וחיובי. גם היום אני קמה כל בוקר ודואגת שהמשפחה שלי תחייך ותהיה חזקה, וכך גם אני, כי אם אני אשבר - כולם יישברו".
5 צפייה בגלריה
לורי עם בנה גיא. "אני מרגישה שכל יום שאני נושמת, אני צריכה להספיק לקדם אותו"
(צילום: אלבום פרטי)
"רוע של אנשים"
והיא באמת לא אחת שנשברת. אחד המאבקים שניהלה היה כשגיא היה בן חמש והיא מצאה את עצמה מתמודדת מול קבוצת הורים שהתנגדו להכנסתו לגן רגיל. "מגיל שנתיים גיאצ'וק היה בגן בבית איזי שפירא (בית לילדים ולבוגרים עם מוגבלויות) ברעננה, ובגיל חמש רציתי לשלב אותו בגן רגיל עם מלווה פרטית, ברמת־השרון, ששם גרנו. יום לפני תחילת השנה הודיעה לי הגננת שוועד הורי הכיתה לא מסכים שגיא יהיה איתם, כי הוא יהיה לנטל וכי הוא לא מתאים לילדים שלהם. היא ביקשה שלא נגיע. זה היה המפגש הראשון שלי עם הכיעור והרוע של אנשים שלא העזו להתעמת איתי והסתתרו מאחורי הגננת. כעסתי, נעלבתי ויצאתי להילחם. פרסמתי פוסט שעשה באזז, דיברתי עם חברי כנסת, נפגשתי עם ח"כ יואב קיש - לא ויתרתי. ואז פנה אליי גנן מ'פשוט גן' ואמר: 'תביאי אליי את הילד'. היום גיא לומד בבית ספר 'און' בצהלה, המיועד לבעלי צרכים מיוחדים עד גיל 21, והוא מגיע לשם עם מלווה שנמצאת איתו כל היום".
"יום לפני תחילת השנה הודיעה לי הגננת שוועד הורי הכיתה לא מסכים שגיא יהיה איתם, כי הוא יהיה לנטל וכי הוא לא מתאים לילדים שלהם. היא ביקשה שלא נגיע. כעסתי, נעלבתי ויצאתי להילחם"
ההתמודדות עם גיא עוררה מחדש את האכילה המופרזת?
"לפני כמה שנים הטבעת הפסיקה להיות יעילה, והתפתחה דלקת מקומית שחייבה להוציא אותה. הגעתי שוב לד"ר סובחי, שהפעם עשה לי מיני־מעקף לקיבה. בעקבות הניתוח ירדתי במשקל בצורה משמעותית. בסך הכל הורדתי ממשקל גופי 70 קילו. היום אני שוקלת 63, על גובה 1.71 מטר".
אבל בזאת לא הסתיימה סאגת הניתוחים. "בעקבות הירידה הדרסטית במשקל, נשארו לי עודפי עור והחלטתי לעבור ניתוחים פלסטיים להסרתם, מה שנקרא Body Lift. הראשון, שארך שמונה שעות, היה בפלג הגוף התחתון - בטן וירכיים פנימיות. אחרי כמה חודשים עברתי ניתוח בפלג הגוף העליון - זרועות וחזה. ואז טיפלנו בעודפי העור בצוואר ובפנים. עברתי עשרות שעות של ניתוחים שעלו הון עתק".
בעלך עודד אותך לעבור את כל זה?
"בעלי, שהוא החבר הכי טוב שלי, אוהב אותי ומעודד אותי לעשות כל מה שעושה לי טוב ושיגרום לי לחייך. הוא, למשל, לא אוהב את החשיפה שלי, אבל מקבל אותה כי הוא יודע שזה חשוב לי".
איך את שומרת על המשקל הנוכחי?
"פעמיים בשבוע אני מתאמנת עם מאמן כושר, ואני עושה צעדות של 10 ק"מ. אבל עם כמה שספורט טוב לנפש ולגוף, זה לא הפתרון היחיד. אני מאזנת את האכילה. אם יום אחד הרשיתי לעצמי יותר, למחרת אני מקזזת. בעיקר אני פוחדת כי ראיתי איך בזמן קצר אפשר לחזור למשקל עודף. היום ההתמכרות להרגשה הטובה גדולה מההתמכרות לאוכל.
"אני חוגגת את החיים. מכל החוויות הקשות שחוויתי, רק צמחתי. היום אני יודעת מה עיקר ומה טפל. אני דואגת כל הזמן לאנרגיות טובות, מייצרת סיבות לחייך, לחיות, לעשות דברים לנשמה. אני מבלה, יוצאת עם המשפחה, עם בעלי ועם חברות ומאמינה במשפט שאומר שמחשבה מייצרת מציאות. אתה לא יכול לשלוט בגורל, אבל כן שולט באיך תרצה שחייך ייראו ולאן אתה רוצה לקחת אותם. אז נכון, נולד לי ילד עם שיתוק מוחין ויש לי חרדות מהלא נודע, אבל הילד הזה גם לימד אותי לחיות את החיים במלואם. בעבר חייתי על אוטומט, עם לוחות זמנים ויעדים ואיבדתי את עצמי. היום אני נותנת ללורי מקום".
"הירידה במשקל והשינוי בדימוי העצמי אבל גם בתי החולים וכל הדברים הקשים שעברתי, הביאו אותי למסקנה שהחיים קצרים ובלתי צפויים ואנחנו צריכים לחיות בהם ולא רק להיות בהם"
מה הביא לשינוי הזה?
"גם הירידה במשקל והשינוי בדימוי העצמי, אבל גם בתי החולים וכל הדברים הקשים שעברתי, הביאו אותי למסקנה שהחיים קצרים ובלתי צפויים ואנחנו צריכים לחיות בהם ולא רק להיות בהם".
למה החלטת לפרסם את הפוסט שבו חשפת את כל מה שעברת בחייך?
"אני אענה לך בעזרת סיפור של לקוחה שלי. לפני כמה שנים הגיעה אליי מישהי בת 38 שניסתה להתאבד אחרי שגילתה שבעלה בוגד בה עם אישה צעירה. היא הייתה מוזנחת ושמנה והקדישה את כל חייה לילדים ולבית, וכשזה קרה, איבדה טעם לחיים. סיפרתי לה את סיפור חיי והראיתי לה בצילומים את השינוי שעברתי. היא הייתה בהלם. אחרי הגירושים היא עשתה ניתוח קיצור קיבה, נרשמה לקבוצת ריצה, הכירה שם בן זוג חדש, ובגיל 44 ילדה את בתם המשותפת. זו מבחינתי סיבה לחשוף ולהיחשף, כי מי שמציל נפש אחת, כאילו הציל עולם ומלואו. באיזשהו מקום, זה סוגר מעגל עם היותי עורכת דין לענייני משפחה. ככזו אני רואה את המשימה שלי להעצים נשים ולהרים אותן. אם אישה אחת בלבד תראה בי השראה לעשות מהלימון לימונצ'לו - דייני".
